שמעון כהן
בתוך ימי השלושים להסתלקותו של אביר הרועים, מגדולי הקברניטים שהעמיד הקב”ה בדור האחרון, ראש ישיבת פוניבז’ ונשיא מועצת גדולי התורה מרן הגאון הגדול רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין – נערכו בהיכלי התורה שבעירנו בביתר עילית שורת עצרות מספד והתעוררות, להתחזקות בדרכיו ולהגברת העמל בלימוד התורה בדרכו של מרן זצ”ל.
כזכור, ביום שלישי לאחר חג השבועות פשטה הבשורה המרה בכל בית ישראל: נדם ליבו הגדול של ראש הישיבה שהיה מנהיג בדורו, למגינת ליבם של תלמידיו הרבים וכל בית ישראל שנהנו מזיוו וניאותו לאור הנהגתו הייחודית. מסע הלווייתו יצא מהיכל ישיבת פוניבז’ בגבעה בבני ברק לבית החיים נציבי ישיבת פוניבז’, וכבוד גדול עשו לו המוני בית ישראל בהסתלקותו.
הענווה ששכנה לצד הגדלות התורנית העצומה – הייתה כמוטיב שחזר על עצמו בעצרות המספד שנערכו בעירנו ביתר עילית, כאשר חלק מאלו שזכו להיות תלמידיו ברבות השנים סיפרו כיצד מרן זצ”ל היה מותיר שאלות שנשאל בעת שמסר את שיעוריו בישיבה ב’צריך עיון’. רק בעת שדחקו פה היכן יש לעיין, היה משיב… וכל זאת היה הן בשל ענוותו הכבירה והן בשל צניעותו והסתרת גדלותו. בכל מקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו.
בבית הכנסת ‘בית מאיר’ שברחוב דרכי איש בעיר נערכה עצרת מספד מרכזית ביום רביעי שעבר. המונים גדשו את ההיכל רחב הידיים והיטו אוזן לדברי המספד שנשמעו מפי גדולי ישראל לזכרו של ענק התורה והיראה, מרן ראש הישיבה זצוק”ל.
הספידו תמרורים: הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל – משגיח ישיבת ‘מיר’, הגאון רבי משה דוד אדלר – רב קהילות בני התורה בגבעה B, וכן רבנים מגדולי תלמידיו: הגאון רבי מרדכי בונים זילברברג – מרא דאתרא שיכון ה’ בבני ברק, הגאון רבי יעקב שטיינהוז – בעל ה’דבר יעקב’, הגאון רבי יצחק נוימן – מרבני ישיבות ‘תורת רפאל’ ו’אמרי משה’, והגאון רבי עמרם קנטור – מרבני ישיבת ‘עטרת שלמה’.
הרבנים הפליאו בדברים על גדלותו העצומה של מרן זצוק”ל בכל מרחבי התורה הקדושה, ביראת שמים, בזיכוי הרבים, ובזהירותו המופלגת בבין אדם לחברו, ועוררו את הציבור לדבוק בקצות דרכיו בקודש, בבחינת “והחי יתן אל ליבו”.
מן ההר אל העם
גם בישיבה הגדולה ביתר עילית, בראשות הגאון הגדול רבי חיים מן־ההר שליט”א, נערכה עצרת מספד והתעוררות ביום חמישי שעבר, כאשר המוני בני הישיבה מטים אוזנם כאפרכסת לסיפורי גדולה בתורה שהם כמוסר חי הצריך לימוד.
בעצרת ב’ישיבה הגדולה ביתר עילית’ הספידו ראש הישיבה הגר”ח מן ההר, הגאון הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק – ראש ישיבת ‘מאור התלמוד’ ברחובות וחבר מועצת גדולי התורה, הגאון רבי משה אהרן פינקוס – מראשי הישיבה בביתר, הגאון רבי אליהו דיסקין – מראשי ישיבת נתיב הדעת, והגאון רבי יהושע מישקובסקי – ראש ישיבת אמרי משה.
בין המספידים היו רבים שהעלו על נס את אופן פטירתו המרומם של מרן ראש הישיבה זצוק”ל, כאשר ביום שני בבוקר, יממה לפני פטירתו, אמר מרן כי הוא מעוניין למסור את השיעור היומי, “כי הם חייו ואורך ימיו”. תוך רגע שקע במעמקי הסוגיה הנלמדת בישיבה, ובאישור הרופאים התיישב להכין את השיעור במהלך שעות הבוקר, וכדרכו – העלה את הדברים על הכתב.
לקראת השעה 12.00 הגיעו לבית הרפואה המשיבים שבישיבת פוניבז’, שהם אלו שהיו חוזרים על השיעור ששמעו מפיו תדיר, דבר יום ביומו, כדי שגם היום תהיה להם אפשרות להעביר הלאה את הדברים. היה זה מחזה מפליא לראות כיצד יותר משהתלמידים רוצים לינוק, מרן רוצה להניק ולהרוות את צימאונם של התלמידים.
ביום שני בבוקר שוב התיישב מרן על מקומו, והחל להכין את השיעור היומי. כשהוא מחובר למשקפי החמצן שנועדו להקל על קצב נשימותיו שכבדו עקב מצוקת הלב הטהור. הוא ביקש בהחלטיות להגיד גם היום את המשך השיעור מאמש. ליבת סוגיית השיעור הייתה במסכת סנהדרין דף ו’. גם כששעון הגוף כבר תקתק בקצב שאין ממנו מנוס, הוא לא יכול היה למנוע את צלילות הראש לאורך הזמן האמיתי שבו אין לשום טרדה דריסת רגל. מרן שקע בעומק העיון, עם המפרשים, ראשונים ואחרונים, וכשהעקוב היה למישור, עלתה על פניו נהרה.
ביום ב’ שוב נכנסו התלמידים בשעה 12.30. מרן ישב על הכורסה הרפואית, לבוש בבגדיו, וענוב בעניבה – כדרכו, לכבוד התורה לכבוד הגמרא הקדושה.
ביום ג’ בבוקר – יום הפטירה – התפלל מרן בהשכמה כדי שיספיק להכין במתינות את השיעור. המצב החמיר, זה כבר היה באמצע מלחמתם של אראלים ומצוקים אבל מרן זצוק”ל לא ויתר. הוא חי למען התורה. כמו במשך כל השנים משנת תש”ח מדי יום ביומו, הוא התכונן להגיד שיעור, ושיעור, מרן זצוק”ל לא אמר בלי להכין!
עוד באותו בוקר נמהר, מרן שכב במיטת חוליו וכתב את המשך השיעור בראשי פרקים, בעודו שוכב על מיטתו כשהוא מושך בקולמוסו עד טיפת הדיו האחרונה, ובפתע פתאום יצאה נשמתו בטהרה. מישיבה של מטה עלה בסערה לישיבה של מעלה, והדף שעליו נכתבו ראשי הפרקים, נותר כ’ספר תולדות אדם כי ימות באוהל’ – – –
