השבוע לפני 60 שנה בדיוק נחתם הסכם הפסקת אש בין דרום קוריאה לצפון קוריאה – השבוע לפני 63 שנה גם פרצה אותה מלחמה בין הדרום לצפון שגבתה מיליוני קורבנות בנפש משני הצדדים- במהלך המלחמה הגיעו שתי המעצמות הגדולות, ארה”ב ובריה”מ, אל סף עימות גרעיני – הסכם הפסקת האש הנציח את פיצולה של קוריאה לשתי מדינות.
המלחמה בין דרום קוריאה לצפון קוריאה למעשה היוותה עוד מהלך בעימות הבין-מעצמתי בין ברית המועצות לארצות הברית, שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, ובו ביקשה כל מעצמה לבסס לעצמה אזורי שליטה נרחבים יותר בעולם. היה זה העימות המזוין הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה בין ארה”ב לבריה”מ (רוסיה הקומוניסטית). המלחמה גבתה את חייהם של כ- 2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הקפיטליסטי סביב “קו הרוחב 38”.
הרקע למלחמה
קוריאה היא חצי אי הגובל ברוסיה ובסין. לאחר מלחמת רוסיה-יפן בשנת תרס”ה (1905), הפכה קוריאה לאזור השפעה של יפן, וכעבור חמש שנים המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל. השלטון היפני נמשך עד תש”ה (1945 ) כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה נקבע כי צבא ברית המועצות יקבל את כניעת היפנים בקוריאה מצפון לקו הרוחב 38º, וצבא ארה”ב – מדרום לו. בתוך חמש שנים אמורה הייתה לקום קוריאה עצמאית ומאוחדת, בעקבות בחירות כלליות שאותן ניסה האו”ם לערוך בסוף שנת תש”ז (1947 ). אולם ברית המועצות, כפי שנהגה גם בשטחי הכיבוש שלה באירופה, הקימה תחת זאת את “הרפובליקה הדמוקרטית העממית” של קוריאה, שנודעה כצפון קוריאה.
על אף החששות כי חלוקה זו תהיה מלאכותית ובעייתית, הוחלט לחלק את המדינה, כאשר קו הרוחב 38° צפון יהפך לגבול זמני בין שתי המדינות החדשות. המדינה שהוקמה בצפון קוריאה לא הוכרה בידי ארצות הברית, והמדינה שהוקמה בדרום קוריאה לא הוכרה בידי ברית המועצות. בקיץ של שנת תש”ה (1945) נכנסו חיילים סובייטים לתוך קוריאה והתבססו מצפון לקו הרוחב 38. חיילים אמריקנים, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, התבססו מדרום לקו רוחב זה, ובמשך תקופה מסוימת נותר המצב רגוע יחסית.
בשתי המדינות נערכו בחירות, כשבקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של קים איל סונג. קיום הבחירות בדרום ובצפון, הביא באופן רשמי לכך שהגבול הזמני הפך לגבול של קבע.
בחודש סיוון תש”ח (יולי 1948), הוקמה “הרפובליקה של קוריאה” (קוריאה הדרומית), על פי החלטות האו”ם, בראשות סינגמן רי, מדרום לקו הרוחב 38º. ממשלת רי חתמה על הסכם עם ארה”ב, שהחלה להעניק לה סיוע כלכלי. כשלושה חודשים אחר כך הטילה ברית המועצות וטו על קבלת הרפובליקה של דרום קוריאה לאו”ם.
בעקבות רצונה של ממשלת ארה”ב תחת הנשיא טרומן לצמצם את מחויבותה באזורים אותם לא הגדירה בראש סדר עדיפויותיה, וכן קיצוץ בתקציבי צבא ארצות הברית על ידי הקונגרס האמריקאי, הוסגו הכוחות האמריקנים בשנת תש”ט (1949) מאדמת קוריאה הדרומית.
בעוד שסין וברית המועצות, חיזקו את קוריאה הצפונית בנשק, תחמושת וכסף, הותירה ארצות הברית את קוריאה הדרומית, והנהגתה הפוליטית המפולגת, להתמודד עם קשייה הכלכליים לבדה. דבר זה קיבל ביטוי בתחילת שנת תש”י (1950), כשמזכיר המדינה האמריקני, דין אצ’יסון, נשא נאום בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק, ונקב בשמן של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני כחלק מאותו קו הגנה, ולא כלל את קוריאה כאחת ממדינות אלו.
רוחות מלחמה
הדוחף העיקרי למלחמה היה קים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה וסבו של מנהיג צפון קוריאה הנוכחי, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את דרום קוריאה תוך ימים ספורים. מנהיג בריה”מ, יוסף סטלין, מנע לאורך זמן מקים איל סונג לפתוח במתקפה, והדגיש בפניו כי אם הפלישה לדרום תסתבך, יהיה עליו לפנות לסיוע מסין, שכן הוא לא יקבל אותו מברית המועצות. באביב של שנת תש”י (1950 ) העניק סטלין אישור מותנה לקים איל סונג לפלוש לדרום קוריאה. תמיכת סטלין הייתה מותנית בתמיכתו של מנהיג סין, הדיקטאטור מאו דזה דונג. קים איל סונג הצליח להשיג את תמיכת הסינים בפלישה לדרום קוריאה בעת ביקורו בבייג’ינג, בירת סין.
במרוצת תש”ט ( 1949 ) פינו המעצמות את רוב כוחותיהן משתי הקוריאות, אולם יועצים צבאיים סובייטיים בצפון סייעו לבני חסותם בתכנון פלישה צבאית לדרום.
מהלך המלחמה
ביום ט”ז סיוון תש”י (25 ביוני 1950 ) פלש צבא צפון קוריאה לדרום קוריאה, מצויד בנשק רוסי מודרני, בליווי 100,000 חיילים, טנקים, ותותחים. בזמן הפלישה שהו כ-500 יועצים צבאיים מארה”ב בדרום ואימנו כ-95,000 חיילים קוריאנים.
צבא צפון קוריאה דהר דרומה, וממשלתה סירבה להיענות לדרישת מועצת הביטחון של האו”ם להפסקת אש ונסיגת הצבא. בשלב זה החליטה ברית המועצות להחרים את דיוני מועצת הביטחון, החלטה שהתבררה בדיעבד כמשגה מצד הסובייטים, משום שהמושב הקבוע במועצה השמור לסין, נמסר לממשלת טייוואן, שהייתה פרו מערבית, ולא לסין הקומוניסטית, וכך עלה בידי ארה”ב להעביר החלטה שקראה לכל חברות האו”ם לפעול לסיכול התוקפנות הצפונית. מאז ואילך התנהלה כל הפעילות הצבאית נגד צפון קוריאה תחת דגל האו”ם, אם כי ארה”ב היא שנשאה בעיקר הנטל.
נשיא ארה”ב הרי טרומן הורה לצבאו להתערב. בשלב ראשון נשלחו מיפן ארבע דיוויזיות אמריקניות, אולם ציודן היה דל. לכוחות ארה”ב ודרום קוריאה הצטרפו בהמשך כוחות שתרמו אוסטרליה, אתיופיה, בלגיה, בריטניה, דרום אפריקה, הולנד, הפיליפינים, טורקיה, יוון, לוקסמבורג, ניו זילנד, צרפת, קולומביה, קנדה ותאילנד. הכוחות היו תחת פיקוד צבאי מאוחד של האו”ם, בראשות הגנרל האמריקני דגלס מקארתור.
כוחות המערב מפתיעים
בירת הדרום, סיאול, נפלה בי”ג תמוז (28 ביוני) כוחות הצפון התקדמו במהירות, ודחקו את כוחות הדרום ואת האמריקאים לכיס קטן סביב העיר פוסן. הגנרל מקארתור הגה עתה מבצע צבאי מזהיר: נחיתה בעיר הנמל אינצ’ון, רק 150 ק”מ מדרום לקו הרוחב 38º, כלומר עמוק בעורף האויב. מבצע אינצ’ון היה אחד המבצעים הסבוכים והמסוכנים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית, אולם הוא השיג את מטרתו. כוח הנחיתה נע במהירות וכבש בחזרה את סיאול. עתה כוחות הצפון נמצאו בין הפטיש והסדן. הם התמוטטו במהירות.
עתה פנה הגנרל מקארתור לתקוף את צפון קוריאה, תוך ניצול עליונותו של צבא האו”ם באוויר ובים. בח’ חשוון תשי”א (19 באוקטובר 1950) נפלה עיר הבירה של הצפון, פיונגיאנג. סין העממית הזהירה שוב ושוב כי לא תעמוד מנגד בעוד “כוחות האימפריאליזם” מתקרבים לגבולה (הנהר יאלו, המפריד בין מנג’וריה שבסין לצפון קוריאה). בט”ו כסלו (24 בנובמבר) הכריז מקארתור כי יחזיר את החיילים הביתה תוך חודש ימים, ולמחרת היום תקפה סין את כוחותיו. לפי אומדן, הסינים הטילו למערכה 180,000 “מתנדבים” בשלב הראשון, ועוד חצי מיליון בתוך חודש. בהמשך נמנה מספר הסינים שהשתתפו במלחמה במיליונים. כבר בשלב הראשון נהדפו כוחות האו”ם בחזרה אל קו הרוחב 38º, ובשלב השני עלה בידם לבלום את הכוחות התוקפים החדשים. הלחימה התייצבה באזור הגבול הישן.
מקארתור ביקש להטיל הסגר על נמלי סין ולתקוף את בסיסיה במנג’וריה, אך הנשיא טרומן סירב. מקארתור פנה אפוא במישרין לציבור האמריקני, ועל כך הדיח אותו טרומן (היה זה צעד נועז מבחינה פוליטית, בהתחשב בכך שהפופולאריות של גיבור מלחמת העולם השנייה הייתה גדולה בהרבה משל הנשיא). בסוף החורף של שנת תשי”א ( 1951) הועבר הפיקוד על כוחות או”ם בקוריאה לידי הגנרל האמריקאי מתיו רידג’וויי. בשלב זה מלחמת קוריאה שהתארכה הייתה למלחמת התשה, ללא הכרעה. בינתיים, שתי מדינות קוריאה, ובייחוד הצפונית, נהרסו כמעט כליל.
סיום המלחמה
כעבור מספר חודשים, בעיצומו של הקיץ, נפתחו שיחות שלום בין הצדדים הלוחמים, אך הן התמשכו בלא תוחלת עד שנבחר דווייט ד’ אייזנהאואר לנשיא ארה”ב. אייזנהאור הבהיר בחשאי לסין ולצפון קוריאה כי יש בדעתו להשתמש בנשק גרעיני בקוריאה ולהתקיף את סין אם יימשך הקיפאון. בסופו של דבר נחתם כאמור הסכם הפסקת האש, השבוע לפני 60 שנה. ההסכם התבסס על סטאטוס קוו, ללא פתרון לבעיית קוריאה שנותרה מפוצלת לשתי מדינות עד עצם היום הזה.
איחוד חצי האי קוריאה נשאר נושא חשוב בשיח הקוריאני וזאת על אף העובדה שעדיין לא נחתם שום חוזה שלום עם הצפון. בשנת תש”ס (2000) התקיימה פסגה היסטורית בין נציגים מהצפון ומהדרום, ומאז נחתמו מספר אמנות וחוזים מצומצמים בין שתי המדינות, אך הדבר לא הביא לפריצת דרך של ממש. בשנה האחרונה הגיעה לשיא המתיחות בין הצפון לדרום וגברו דאגותיהם של הדרום ומדינות נוספות מהאזור, כמו יפן, סין וארצות הברית, מתוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית, שהחלה להוות איום ממשי על המדינות באזור.
במהלך יובל שנים שחלפו מאותה מלחמה, נוצר פער גדול בין שתי המדינות, כאשר בעוד דרום קוריאה הפכה למדינה דמוקרטית עם משק מפותח ומשגשג, ובמרוצת השנים אף הפכה למעצמה כלכלית מהמובילות בעולם, הרי שמצבה הכלכלי של קוריאה הצפונית, הנשלטת בידי משטר אימים, הדרדר קשות עם השנים וכיום היא נחשבת לאחת המדינות העניות והנחשלות בעולם.
צפון קוריאה היא אחת המדינות הבודדות בעולם, לצד מדינה נוספת באפריקה, שנכשלו לחלוטין במאבק ברעב במדינה, צעד אלמנטארי הנחשב למחויבות הבסיסית ביותר של מדינה כלפי אזרחיה : מיליוני אזרחים בצפון קוריאה גוועו ברעב, רק בשנים האחרונות, וכל פיתרון לא נראה באופק.
קו רוחב 38 צפון
קו רוחב 38 צפון הוא מעגל רוחבי הנמצא 38 מעלות צפונית לקו המשווה בכדור הארץ ומקביל לו. הוא חוצה את יבשת אירופה, הים התיכון, יבשת אסיה, האוקיינוס השקט, צפון אמריקה והאוקיינוס האטלנטי. אך, חשיבותו הגדולה ביותר של קו רוחב זה החלה בשנת תש”ה ( 1945 )ולוקחת חלק בהיסטוריה של קוריאה.
בסוף מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת היפנים בשנת תש”ה ( 1945), הוחלט על חלוקת קוריאה לפי קו הרוחב, ארבעה ימים לפני שחרורה המלא של קוריאה. הקו חילק את חצי האי קוריאה בערך באמצעו. בשנת תש”ח (1948), הפך הקו המחלק לגבול בין שתי המדינות העצמאיות החדשות הנקראות קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית. כאמור, בי’ תמוז תש”י (25 ביוני 1950 ) חצו הכוחות הצבאיים של צפון קוריאה את הגבול ופלשו לקוריאה הדרומית, דבר שהצית את מלחמת קוריאה.
לאחר שביתת הנשק, שסיימה את מלחמת קוריאה, השבוע לפני 60 שנה, נוצר קו גבול חדש באמצעו של השטח המפורז שנקבע. גבול זה ידע מאז כמה וכמה אירועי אלימות קשים, במהלכם מנסים חיילים צפון קוריאניים לשמור על מתח מתמיד על ידי יצירת פרובוקציות.
מלחמת קוריאה במספרים
כוחות הגוש הקומניסטי
צפון קוריאה: 260,000
סין העממית: 926,000
ברית המועצות: 26,000
סה”כ: 1,212,000
כוחות הגוש המערבי
דרום קוריאה: 590,000
ארצות הברית: 480,000
בריטניה: 63,000
קנדה: 26,791
אוסטרליה 17,000
הפיליפינים: 7,000
טורקיה: 5,455
עשר מדינות נוספות תחת דגל האו”ם: 15,448
סה”כ: 1,207,000
מספר האבידות
מליון סינים הרוגים
1.3 מליון דרום קוריאנים הרוגים, מהם אזרחים רבים.
500,000 צפון קוריאנים הרוגים, בעיקר חיילים.
37,000 חיילים אמריקאים.
המלחמה בין דרום קוריאה לצפון קוריאה למעשה היוותה עוד מהלך בעימות ברית המועצות לארצות הברית, שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, ובו ביקשה כל מעצמה לבסס לעצמה אזורי שליטה נרחבים יותר בעולם.
הדוחף העיקרי למלחמה היה קים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את דרום קוריאה תוך ימים ספורים.
שיחות שלום בין הצדדים הלוחמים התמשכו בלא תוחלת עד לבחירתו של אייזנהאואר לנשיא ארה”ב, שהבהיר בחשאי לסין ולצפון קוריאה כי ישתמש בנשק גרעיני בקוריאה ויתקיף את סין אם יימשך הקיפאון.
