בס”ד
משה י. וינשטוק
נקודת מבט
אפרים רוזנברג לא אהב את החגים.
לא, אל תטעו לחשוב שליבו של אפרים נעדר לחלוחית קדושה והתלהבות דמצווה, נהפוך הוא, אפרים היה בחור משכמו ומעלה כמעט בכל פרמטר. הוא היה בעל השגות רוחניות נעלות ולמדנות מופלגת, המהולים ב’ראש בריא’ והבנה מעמיקה. בכל שנה מחדש הוא אפילו מצפה לתקופת החגים בהשתוקקות של ממש, אולם כשהם מגיעים – החגים, והם כבר כאן, מתלבט אפרים בינו לבין עצמו האם התחושה שממלאת את ליבו ואופפת את ישותו, היא זו שנקראת תסכול, או שמא מרירות או אכזבה, או שבכלל זה תמהיל של כל אלו יחדיו. מה שברור לו הוא, שהטעם הנשאר בפיו לאחר אותה תקופה הוא מר. מר מאוד.
ולמה, תשאלו? אז הנה, למשל בגלל מה שקרה ממש עכשיו. טפיחה קלה על הכתף הפריעה לאפרים בפריקת התיק / מזוודה, בחדרו שבפנימיית הישיבה, היה זה שלוימי חברו. “אז איך היו החגים?” שאל שלוימי בהתעניינות ידידותית, “ברוך השם”, תשובה נכונה תמיד על כל שאלה, ובכל הקשר. “ואיך היה בשמחת תורה?” שלוימי לא הרפה, “את כל החגים אני אוהב אולם את שמחת תורה… משהו מיוחד. תחושת החיבור המיוחדת עם התורה, נוסכת חיות ומעניקה מטען של כוחות לכל השנה” הוסיף שלוימי, כשערגה בקולו וברק בעיניו. “כן מיוחד מאוד” הסכים אפרים בשפה רפה, “באמת חג מיוחד”.
פעולותיו של אפרים בפריקת המזוודה הפכו מכניות, כך גם יציאתו מן החדר לכיוון היכל הישיבה. “מיוחד מאוד…” לחש לו קול פנימי מלגלג, “כבר בהקפה השלישית ‘נגמר לך הכוח’ לרקוד, ובהקפה החמישית כבר נדדו מחשבותיך לקידוש הממשמש ובא, הנושא בכנפיו אוכל משובח ומזין עם שתייה מרעננת… מאוד מיוחד, מה?”.
אפרים תפס את מקומו בהיכל. תחילת זמן חורף, הזמן הארוך והמשמעותי יותר בשנה, גרמה לו תמיד התרגשות מיוחדת. כדרכו מידי שנה, גם השנה היו מסודרות לו חברותות זה מכבר; הגמרא החדשה שמונחת הייתה בחיקו, כרוכה הייתה מזה כמה שבועות וקלסרו החביב והמלא בדפדפות ריקות שעתידות להתמלא בכתב יד צפוף ומסודר, מונח היה אף הוא לפניו. אז מה פשר התחושה הקשה שאופפת אותו? הוא פתח את הגמרא, ולנגד עיניו קם לתחייה מחזה בן חודש
חזרת הש”ץ בראש השנה. מתח שורר בהיכל הצפוף והקדושה מרחפת מעל, כולם שקועים בתפילתם, קול השופר הנשמע מידי פעם מנסר את החלל ומרעיד כל לב, ואילו הוא, באמצע פסוקי ‘שופרות’, נשמט לפתע ראשו לתרדמה בת שבריר שנייה שהפילה מראשו את המגבעת וכיסתה את פניו בארגמן בוהק. עיניו שפזלו בחשש לצדדים גילו את הסובבים שקועים עמוק במחזוריהם. ‘במה שונה אני מכולם?’ שאל אז אפרים את עצמו, ‘מה לא תקין אצלי? מה הוא הדבר הגורם לי ‘לפספס’ את הרגעים הקדושים הללו?’. שאלה ללא מענה.
כך היה לאורך כל היום הראשון בזמן ‘חורף’. באמצע לימוד סוער עם החברותא, בתוך דברי המג”ש, בארוחת הערב הישיבתית, צפו ועלו למול עיניו של אפרים קטעים נבחרים מאירועי החודש האחרון, כאלו שהאופטימיות מהם והלאה, זיכרונות שנסכו בעצמותיו לאות הרסנ…
