גג:
‘הדרגה הגבוהה ביותר היא שלא יודעים כלום, יש רק אמונה’ | דבריו של המרא דאתרא הגר”י תופיק בעצרת החיזוק
כותרת:
התרופה היחידה: אמונה
משנה:
“אנחנו שמענו על הצדקות שלהם ועל המעלות הנפלאות שהיו בהם, והם הלכו לשמי מרום – מה יענו אזובי קיר?” >>> קטעים מתוך משאו של המרא דאתרא הגאון הגדול רבי יעקב תופיק אביעזרי שליט”א בעצרת האלפים בעיר לזכר טהורי מירון
קשה לפתוח. בנדב ואביהו אמר משה רבנו: “ואחיכם בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם”. בזוהר כתוב כשאנחנו קוראים את קריאת אחרי מות ביום הכיפורים כדי שיצטערו העם על אובדן הצדיקים ובזה יתכפר להם חובם. כל מי שמוריד דמעות על אדם כשר – מובטח לו שיראה זרע ויאריך דמים. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך.
רבותיי, “יבכו את השרפה” – זה כאב פנימי שכשבאמת קדושים מסתלקים, זה לכפר על אחרים. וממילא יש צורך שכל אחד ואחד יצטער על אבידת הצדיקים. אם בארזים נפלה שלהבת, איפה שאנחנו שמענו על הצדקות שלהם ועל המעלות הנפלאות שהיו בהם והם הלכו לשמי מרום, מה יענו אזובי קיר? אני חס ושלום לא מדבר על אחרים רק על עצמי.
בווידוי של רבנו ניסים גאון, שאנחנו אומרים את זה ביום הכיפורים, הוא כותב: “מה אני ומה חיי, הבל הבלים שאין בו ממש, כסף סיגים מצופה על חרס” – כסף מזויף מצופה על חרס. איזה מין יופי חיצוני, שהפנימיות שלו היא חרס. מבהיל על הרעיון. אחר כך הוא מונה את המעשים שלו, קשה להגיד אותם. מי שאומר אותם – נאחז רעד וחלחלה מרוב מיעוט המעשים שאדם נמצא בו. אם הוא אמר על עצמו כך ש’כל מעשה טוב לא עשיתי’ – מה אפשר לומר בדורות שלנו? אנו עניים מאוד מאוד.
יש כאן מפתח לכל העניין. כשאדם מתבונן ורואה את גדולתו של בורא עולם – הוא נרעד ונפחד לאחוריו. כמה שהוא מתבונן בגדלותו של בורא עולם בצורה עצומה – הוא נאחז רעד וחלחלה ממיעוט המעשים. וידוע שרב האי גאון שהוא היה עושה גלגול שלג כל יום על יום האתמול של עבודת השם. כמה שהוא בחן – אתמול לא מספיק עבד את השם, והיום הוא עושה גלגול שלג על זה, כואב לו על העבודה של אתמול. וזה בתקופת הגאונים, לא בתקופה שלנו.
רבותי, המיעוט של הדור שלנו לגבי דורות קודמים הוא לא הבדל של מאה שנה, קשה לי לתאר אותו, האווירה שהייתה ספוגה בתוך ירושלים עיר הקודש, הזקנים שהיו שמה, הצדיקים שהיו שמה, כל האווירה של פשוטי עם, הייתה תמימות גדולה בעבודת ד’ וקשר אדיר ונכבד.
המהות של הדור שעבר – שהוא לא היה מבולבל מכל הקשקושים שיש בעולם באוויר ובכל העניינים. היו מרוכזים בעבודת ד’ בצורה צלולה. הלאו הוא לאו והעשה הוא נפלא. הלאו הוא מרעיד את הגוף והעשה הוא נפלא, הפלא ופלא. התענוג השמחה שהייתה להם בעשיית המצוות, המתיקות, הספיגה האדירה הזו של עוד ועוד להספיק לעשות עוד מצוות – זה היה בשבילם פשוט בתכלית, זה המציאות זה התכלית, זה לא היה עבודה זה היה מציאות פשוטה לגמרי לגמרי.
התענוג של העולם הזה שבאמת ד’ נתן לנו במצוות שלו. הה…
