גג:
ערב יום הכיפורים תשפ”ו, זמן לחשבון נפש נוקב וקריאת השכמה לחינוך החרדי סביב היחס למלמדים
@מלמדים, לא בייביסיטרים
כותרת:
עשרים שנה של קיפאון בשכר, שחיקה מתמשכת ותחושה כללית של זלזול – מביא לפיחות הולך וזוחל במקצוע המלמד >>> התוצאה: רבים עוזבים את המקצוע, ואלה שנשארים בו – חיים בתחושת בדיעבד >>> האם המצב לא מקרין ישירות על איכות החינוך? >>> ומי ישלם את המחיר אם לא אנחנו ההורים והילדים? >>> ערב יום הכיפורים, זמן לחשבון נפש אמיתי
@יעקב מרגליות
בהיכלו של אחד מבתי הכנסת בגבעה ב’ התיישבתי בשבוע שעבר ליד ידידי ר’ שמעון שחזר זה עתה מאסיפת הורים בחיידר הבן שלו. פניו היו כאובות.
“אתה שומע, ר’ יעקב?” הוא אמר לי, “שלושה מלמדים החליפו השנה בכיתה של יצחק’ל. שלושה! הילד כבר לא יודע למי להתייחס”.
שאלתי אותו מה קרה. “מה יכול לקרות? ברחו. המלמד הראשון הלך לעבוד כסוכן של קופת חולים – הוא אמר שבמקצוע הזה הוא מרוויח יותר. השני מצא עבודה בייעוץ משכנתאות. והשלישי, נמאס לו מהביזיון”.
התיישבתי במקומי ותהיתי – איך הגענו למצב הזה? מה קרה לתפקיד המלמד – שאחראי על עיצוב הדורות הבאים – שכל כך נשחק ונעשה זול ובלתי מבוקש?
מדוע המלמדים בימינו נראים עייפים, מודאגים, מתוסכלים? לא פלא – עם משכורת של 10,000 שקל או פחות, הם נאלצים לעבוד בשני מקומות כדי להתקיים. איך אפשר לצפות מהם להגיע רעננים לכיתה?
בביתר יש לנו כבר תופעה חדשה: מלמדים שעובדים בלילה בכל מיני עבודות, ובבוקר מגיעים ללמד ילדים. זה לא בריא, זה לא הגיוני, וזה בטח לא מה שמגיע לילדים שלנו.
@ממשלח יד למקצוע מושפל
ערב יום הכיפורים הוא מועד של חשבון נפש. לא רק על מעשינו בינינו לבין הקב”ה, אלא גם על מה שאנחנו עושים לעתידנו – לחינוך ילדינו. ובחינוך, אין כאב גדול יותר מההזנחה שלנו את המלמדים.
כבר שנים אנחנו יודעים על הבעיה ומעלימים עין. השכר הזעום, השחיקה הנוראה, המעמד שהולך ומתדרדר. אבל מה שקורה במערכת החינוך לא נשאר בין כותלי החיידר – זה מגיע הביתה, לילדים שלנו, לדור הבא. והגיע הזמן להגיד את האמת: אם אנחנו ממשיכים לזלזל במלמד, אנחנו מזלזלים בילדים שלנו.
עוד לפני דור או שניים, להיות מלמד בחיידר זה היה כבוד. המלמד היה נחשב לאדם חשוב בקהילה, ההורים כיבדו אותו והילדים ראו בו דמות מרכזית. אבל כיום המצב התהפך לגמרי.
היום יש תחלופה נוראה, שחיקה כלכלית ונפשית, ותחושה שהמקצוע איבד כל ערך. המלמד שהיה אמור להיות “המחנך” הפך להיות “השמרטף”. הטובים ביותר, אלה שיכולים באמת להעביר תורה ומוסר, בורחים למקצועות אחרים. ומי שנשאר – לפעמים נשאר לא מתוך רצון אלא מחוסר ברירה, ונאלץ לעבוד בתנאים שאי אפשר לסבול אותם.
לא פלא שמלמדים מתארים את החיידר כ’בית סוהר’ מבחינת תנאי ההעסקה. ימים ארוכים, כמעט בלי חופשות, ציפיות בלי סוף, ושכר שלא מכסה אפילו מחצית מהוצאות המחיה ה…
