גג:
#קֵרְבָנוּ הַמָקוֹם לַעַבוֹדָתוֹ# | הריאיון האחרון בו סיפר תושב העיר ר’ דניאל כפרי ז”ל, אמן הנשמה שיצר את ‘כיכר המנורה’, את סיפור חייו המדהים
#מֵאִיר הָעִיר
@הוא היה ‘ילד שמנת’ של החונטה הישראלית, פיסל את דמות ראש הממשלה הראשון לבקשתו, אבל אז, אחרי שבמלחמה פגש טרמפיסט מסתורי – #ר’ דניאל כפרי גילה את אלוקיו ועשה שינוי בחייו מקצה לקצה# >>> יצירותיו מתנוססים בנתב”ג ובמטה המוסד, אבל בשנים האחרונות בחייו התגורר בעירנו, וגאוותו הייתה על ‘כיכר המנורה’ המרהיבה שעיצב במו ידיו >>> לפני כחודש הוא נפטר לבית עולמו, והותיר אחריו יצירות מרגשות >>> #הנה סיפור חייו של ר’ דניאל כפרי ז”ל מכלי ראשון, כפי שסיפר בריאיון האחרון#
@שמעון כהן
הוא היה ‘אמן נשמה’, במלוא מובן המילה. יצירות בינלאומיות יצאו מתחת ידיו, מעשה יוצר, אבל את עיקר תפארתו בשנים האחרונות הוא ייחס ל’כיכר המנורה’ שמתנוססת בעירנו – ביתר עילית, עיר מגוריו.
לפני כחודש, רבי דניאל כפרי ז”ל, שסיפור התקרבותו המדהים ועוצר הנשימה מספר את סיפורה של הנשמה היהודית שנמשכת למקורה בדרכים שמיימיות ופלאיות – הלך לבית עולמו כשהוא משאיר אחריו מורשת יצירה מפוארת ורוויה באמונה בוערת. ביריעה זו נתחקה אחר פועלו וסיפור חייו, מתוך ריאיון שבוצע עימו לפני מספר חודשים ובו גולל את קורות חייו. הריאיון מתפרסם בזאת באדיבות מגזין ‘משפחה’ – האכסניה שבה פורסם הריאיון שהתברר כאחרון (ואולי גם הראשון) בחייו.
כשהוא מספר על הנסיעה הפלאית ההיא והשינוי שהתחולל בעקבותיה בחייו, האיש השליו והמופנם התפרק לחלוטין. דמעות זלגו מעיניו והוא התקשה להשלים את דבריו. הוא ניסה להעביר את החוויה המרעישה והמכוננת ההיא במילים, והן לא יצאו מפיו. רגשותיו גאו.
עשרים שנה קודם לכן חזר דניאל כפרי בתשובה, זנח את עולם האמנות המערבית שבו הצליח מאד עד אז, ופנה לעיסוק ביצירה יהודית. מיצגים מרהיבי עין שפיסל בידיו התפרסמו ברחבי תבל והוצבו במוסדות מפורסמים בעולם, מבקרי האמנות הנחשבים ביותר היללו את עבודותיו, ואילו הוא לא מצא מנוח לנפשו. שאלות קשות בערו בו וחיפשו מענה, והוא לא מצא מי שיפשוט אותן עבורו.
“זו הייתה תקופה מורכבת. משפחתי כולה הייתה חילונית, וגם אני נקרעתי בין העולמות. חיפשתי כאמור תשובות לתהיות רבות באמונה שהטרידו אותי, ובסופו של דבר משהו זז בנשמתי”.
#טרמפיסט מסתורי
כשהוא דיבר על “קריעה בין עולמות”, הוא כאב על כך שלא היה מי שיספק לו מענה ללבטיו. את זעמו פרק על כל דתי שנקלע לדרכו. “בכל פעם שהייתי נוסע מירושלים, עיר מגוריי אז, לתל אביב לסופי שבוע, הייתי עוצר ואוסף יהודים דתיים שעמדו בצמתים אל רכבי. אותם אומללים לא הבינו מה הם זכו לטרמפ, עד שפתחתי את הפה. במשך כל הנסיעה הייתי מציק להם בשאלותיי. שטחתי בפניהם את כל מה שהעיק עלי, ולאף אחד מהם לא היו תשובות מספקות עבורי”.
ואז, יום חמישי זה היה, העלה כמנהג…
