בס”ד
@משה יאיר וינשטוק
@עד זיבולא בתרייתא
@סיפור לחג השבועות
הוא שכב על מיטת חוליו בבית החולים, גופו החלוש מאבד את כוחו מרגע לרגע.
הוא רצה להתחזק, להשיב את נפשו, שיווע לרוח שתפיח חיים בעצמותיו הדואבות, ביקש תרופה שתעניק לו כוחות, זריקה של מרץ. והוא מצא. “אנא ממך” ביקש ממשמשו המסור שלא מש ממיטתו לרגע, “הבא הנה גמרא”.
השמש המסור אכן הביא. אם רבו אינו אומר לו איזו מסכת להביא, אות הדבר כי לא משנה מה יביא, והוא הביא את הכרך שהזדמן לו ראשון תחת ידיו, וניגש אל החדר בדחילו ורחימו.
עיניו של רבו נצצו בראותו את הגמרא, “במטותא ממך” הוסיף לבקש, קולו חלוש, “פתח באקראי את הגמרא, והקרא לי שלושה מקורות מתוך ‘מסורת הש”ס’ שבעמוד, ואני אומר לך איזו מסכת בידך ובאיזה דף היא פתוחה”. רגיל היה המשמש לגאונותו המבהילה של רבו הדגול, אולם גם הוא הופתע לשמע הבקשה הפלאית, אולם הוא עשה את שנתבקש, פתח באקראי והקריא את המקורות. מצחו של רבו נתקמט קמעא, ולאחר כמה רגעים בקע מפיו ברהיטות שם המסכת, והדף המדובר. ובדברו – הנה פניו מאירות וגופו מתעורר לחיים. כי התורה היא שיקוי המרפא, היא סם החיים, ומוחו המטייל בין סוגיות הש”ס כולו, העניק רוח לגוף החלוש, מעניק לו עוד קצבה של חיים. חיים של תורה.
כזה היה רבה של ירושלים הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ”ל. כל חייו היו מקשה אחת של תורה מזוקקת, והיה הוא תורה, גופו תורה ונשמתו תורה היא.
בשנת תרח”צ הגיע הגאון לחון את עפר ארץ הקודש ובשורת התורה בפיו. כבר בעודו בליטא שמעבר לים, שעה שהסתופף בצילו של הנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל – רבו המובהק, יצא שמעו על כל הארץ בכוח התורה המופלא שלו. הנצי”ב שכינהו בחביבות “ש”ס חי”, היטיב לבטא את מהות חייו ותמצית נשמתו, אכן היה הוא ש”ס חי, לא רק משום שהיו נהירים לו שביליא דגמרא כשימשא בטיהרא, אלא על שום שהיה ‘חי’ מהתורה הקדושה. ההערכה הרבה לה זכה מאת כל גאוני הדור ההוא, הייתה מופלאה ומיוחדת ולא היה לה אח ורע בהיקפה.
בשנת תש”ט מונה הגאון לשמש פאר כראב”ד ירושלים, זאת לאחר ששימש שנים קודם לכן ברבנות קהילות רבות בחוץ לארץ, והיה הגאון ששמו הלך לפניו בגאונותו המופלגת מנהיג את עדת בני ירושלים שנפשו נקשרה בנפשם בקשר אהבה בל יינתק – ביד רמה, ביושבי על מדין ובהיותו כתובת לכל שאלה או פנייה. אולם למרות הכול ועל אף עיסוקיו הרבים היו עתותיו כולם נעים סביב לימוד התורה ללא הפוגה, בלי הפסקה.
@@@
היה זה בשנותיו המאוחרות של הגאון, כשהוזמנו ידידיו ובני משפחתו לסעודת מצווה של סיום הש”ס במעונו של הגאון האדיר רבי זעליג ראובן. עצם מסיבת סיום הש”ס לא עוררה כה פליאה, זאת על שום בכל שנה היה עורך הגרז”ר מעמד שכזה בסיימו את כל הש”ס פעם אחת בשנה. הפלא הגדול היה, שאך שבועות מספר קודם לכן, הסבו הם במסיבת סיום הש”ס במעונו, והנה עכשיו שוב הם מוזמנים, ושוב לסיום הש”ס.
במעמד החגיגה המרוממת ההינו לשאול את הגאון על אודות הסיו…
