מאמר מערכת
הושענא חמש שעות
מערכת ‘שערים’
חודש אייר כבר בעיצומו. עם כל יום שחולף לתוך החודש הזה – חודש ‘תמים’ בספירת העומר, היחיד מחודשי השנה שמתחילתו ועד סופו אנו מקיימים מצוות ‘וספרתם לכם’ – מתעוררים הגעגועים ועולה ההֶמְייָה לקראת היום המרכזי של החודש שמזוהה כל כך עם היום הקדוש והמיוחד שבמרכזו – יום ל”ג בעומר, שמחת הילולתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
שירת ‘בר יוחאי’ החלה להישמע בלילות שבת בבתי הכנסת ובבתים. ילדים אוספים קשרים למדורות. הלב היהודי עולה על גדותיו בהמייה ובהתרגשות לקראת יום ל”ג בעומר הקרב ובא, והמחשבות, כמו גם הדיונים הפומביים בשטיבלאך ובכל מקום – נתונות לאופן הנסיעה השנה לציון הקדוש במירון ביום ל”ג בעומר. בכתבה הנרחבת שמתפרסמת בגיליון זה עסקנו בשאלת הכרטיסים שאזלו, דבר שמבליט את גודל הביקוש של רבבות אלפי ישראל לזכור לקחת חלק בשמחה הגדולה על ציונו של רשב”י.
אין בכך פלא: אין יהודי מאנשי שלומנו שאינו מכיר את גודל הגעגועים והכיסופים של כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאתרא קדישא מירון, שם חלקת מחוקק ספון אדוננו התנא האלקי רשב”י שלכל ישראל האיר בסוד תורה הבהיר וכאור החמה מזהיר, ואמרו משמו בגמרא (סוכה מה) “יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין” ועליו אמרו בזוהר הקדוש (ח”ב לח א) “מאן פני האדון ד’ דא רבי שמעון בר יוחאי”, ובגמרא (ברכות ט’) נאמר עליו “כדאי הוא רשב”י לסמוך עליו בשעת הדחק”, ותורתו מגן לנו היא מאירת עינינו.
כולנו גדלנו על סיפורי ההוד על אודות הפחד ופחת שאחזו ברבותינו הקדושים שרפי מעלה מצוקי ארץ בעת שהיו עולים על הציון המצוינת באימה וביראה, כדוגמת האור החיים הקדוש זיע”א (כמובא בכתבי הגר”ש הלר זי”ע, רבה של צפת) שכאשר הגיע למרגלות הר מירון ירד מעל החמור והתחיל לטפס על ידיו ועל רגליו והיה בוכה ומצעק “היאך אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת שהקב”ה וכל הפמליא של מעלה כאן, וכל נשמות הצדיקים שמה!” ומובן עד כמה אנחנו דור עקבתא דמשיחא יתמי דיתמי צריכים ליכנס בהכנעה ובענווה.
#אלפי בנים יחידים
אלא שעל-מנת לזכות לעלות בהכנעה – עלינו לזכור שאנחנו לא ‘בנים יחידים’. כלומר, מבחינת הישועה והזכות – כל אחד הוא כבן-יחיד אצל רבי שמעון; אולם מבחינת הערבות ההדדית ומצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’, מן הראוי לזכור שיש לרבי שמעון עוד מאות אלפים בנים יחידים שרוצים לזכות לעלות על ציונו, ולכן, לא יעלה על הדעת לעלות מתוך גישה ‘אגואיסטית’ של ‘אני ואפסי’, ולשהות בהר כל אחד משך שעות ארוכות ככל העולה על רוחו, מבלי להתחשב בזולת שמבקש אף הוא לזכות בשאיבת דליים של שמחה, תפילה וישועה.
ואם החליטו הרשויות על הגבלת השהייה בהר לכחמש שעות לכל אדם, על מנת לעמוד בתפוסה המקסימלית שמתאפשרת לפי הנחיות הבטיחות שכולנו יודעים את גודל חשיבותם בהר – דבר ברור הוא שצריך פשוט להתאים את עצמנו, ולא לגרום ח”ו להשבתת השמחה עקב תפוסה עודפת שתגרום לרשויות לעכב את האוטוב…
