בס”ד
ועשית עמהם נס ופלא
שלדי האדם שניצבו לאורך פס הייצור במפעל המתכת העצום – עבדו במונוטוניות מצמררת. ידיהם פועלות בחריצות כפויה, רגליהם הנטועות בריבוע דמיוני אינן זעות וראשיהם רכונים קדימה כבהתגוננות אינסטינקטיבית. להרבה דברים ניתן להתרגל בחיים, לחרדה אי אפשר. החרדה התמידית שלפתה אותם הקיפה את כל ישותם, וכמצטנפים במקומם ביקשו להיבלע בנוף, לא לעורר תשומת לב. כמה שפחות ירגישו בך – כך ייטיבו סיכוייך לשרוד זו סיסמת החיים ששררה במחנה העבודה, ועל כך ניסו הם להיטמע ככל הניתן בנוף. גם למשמע צעקות לא הסתובבו, וגם כשנשמעה ירייה לא הפנו ראשם. בערב כבר יתברר להם מי שוב איננו איתם, מי נגאל מייסוריו.
ר’ יחיאל אונסדופר היה אחר. בבוקרו של יום צעד הוא בסך יחד עם כולם, ספג מכות מגלב וקללות בפתח המחנה, יחד עם חבריו חי ביומיום בצלו של מוות, אולם בליבו פנימה – בערה אש, אותה לא יכלו לכבות לא הנאצים הארורים, לא הכלבים האימתניים שהתלוו אליהם ולא הייאוש המכרסם שניבט מעיניהם החלולות של חבריו. לוח השנה חרות היה במוחו של יחיאל, והוא היה ‘חי’ כל שבת ומועד, חי ומחייה את כל סובביו. הרבה חיים נזקפו לזכותו של יחיאל, חיים רוחניים בוודאי, אבל לא רק, גם גם חיים פיזיים הוא העניק לסביבה, כשהוא מעניק משמעות לחיים, מעלה אור במקום אפוף חשיכה ונוטע תקווה בלבבות – תקווה שבמקום כזה היא הדלק והכוח לקום בבוקר – לשרוד.
היה זה בעת אשר עשו את דרכם בסיומו של עוד יום עבודה מפרך, גוררים אך בקושי את עצמותיהם הדואבות ומשרכים את רגליהם הכואבות בואכה המחנה, ולפתע נשמע קולו של יחיאל. “רבותי” קולו התמזג בקול אוושת הרוח הקפואה שחדרה מבעד לקרעי בגדיהם, “רבותי, חנוכה מגיע בעוד כמה ימים… רבותי, חנוכה מתקרב…” הקול של יחיאל היה מלא אנרגיה, הוא הפיח חיים בעצמות היבשות, והעלה ניצוץ בעיניים.
‘חנוכה מתקרב אלינו?…’ החיוך שבזוויות הפה דמה יותר לבכי מריר, ‘ומי אמר שאכן נגיע אליו??’ נשאלה השאלה באלם קול בעוד הרגליים מבוססות בשלג הלבן… אולם יחיאל לא נרתע מכגון דא, קרוץ הוא מחומר אחר, והוא לא ייתן לחיוכים מסוג זה לרפות את ידיו. “רבותי…” קולו הלוחש חדר לאוזניים, בעוד הראשים כלל אינם נעים לעומתו – שלא לעורר תשומת לב. “רבותי, עלינו להשיג שמן ופתילות, עלינו להדליק נרות חנוכה…” אם לא היה זה יחיאל, היו כולם נדים בראשם ספק ברחמנות ספק בביקורת, על ניתוק כה קיצוני מהמציאות. אבל היה זה יחיאל, ואצלו הכול היה אחרת. כולם ידעו היטב, כי אם יחיאל מתכנן משהו – זה יקרה. כך לימדה אותם המציאות פעם אחר פעם. איך הוא עשה את זה – זאת לא ידעו, גם לא היה להם די כוחות לייגע את מוחם בסוגיה, אולם הוא הוכיח את כוחו פעם אחר פעם, וכך התרגלו כולם כי לדבריו של יחיאל יש להתייחס ברצינות.
באותו ערב, לפני שטיפסו הכול בשארית כוחותיהם אל דרגשי העץ המחוספס לשנת לילה מסוייטת, הצטופפו בעיגול במרכז הצריף וערכו – גורל. אותו גורל לא דמה ל…
