בס”ד
מילה קטנטנה שקשה מאוד לומר אותה- – –
בשעה 5:00 אחר הצהריים, דפיקה בדלת ביתנו. אני פותחת לילדה של השכנים, בת 9, ובפיה מסר: “אמא אמרה שתכיני עוגה למשפחה החדשה שהגיעה לבנין”.
! ! !
? ? ?
נכון, אני אוהבת לאפות, העוגות שלי בדרך כלל מצליחות, אבל, אולי אפשר לשאול אותי אם אני מוכנה להכין עוגה. . .?
השעה 5:30 אחר הצהריים, עוד דפיקה בדלת. הפעם, שכנה נוספת מחזיקה תינוק בן חצי שנה על הידיים. “קבעתי לפגוש את אחותי במכירה, אני משאירה לך אותו לשעה, הנה הבקבוק. . .”
! ! !
? ? ?
נכון שאני אוהבת תינוקות, אפשר לזחול אצלי בכיף, ואני גם “בעלת חסד”, ובכל זאת -…..
התחלתי לשים לב לסימני הקריאה וסימני השאלה האלה: זה תמוה! זה מוזר! זה לא מכבד! האם זה אומר שמנצלים אותי? אני פראיירית? אבל, מצד שני – איך אפשר לסרב?
“יהודים הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים”.
לא נעים לי להגיד “לא”.
זה מרגיש לי פוגע, זה לא יפה, זה לא יהודי, איך השכנה תסתדר? היא באמת צריכה את עזרתי! האם זה אומר שעלי להסכים לכל מה שכל אחד מבקש ממני?
קוראים לזה “גבולות”.
אני צריכה ללמוד ליצור את הגבולות של עצמי. אם אני אסכים לכל מה שכל אחד מבקש ממני 24 / 7, חייב להיות שזה יבוא על חשבון משהו ומישהו: אולי על חשבון ילדיי, על חשבון בעלי, על חשבון כוחותיי, זמני או על חשבון האפשרות שלי לתת בשמחה.
אז למה כל כך קשה להגיד את המילה הקטנטנה הזאת – “לא”?
איזו תחושה יש שם שמקשה עלי לומר “לא”?
יתכן שאני מרגישה שאני מאכזבת מישהו, שאני מפריעה למישהו, מכבידה עליהם, מטריחה אותם, (כולן תחושות אמיתיות ששמעתי מנשים מכלי ראשון). וזה עלול להרגיש כמו תקיפות, כמו טור של מכוניות שנוסעות להן בנחת, כולם שמחים ומרוצים, ופתאום מגיע שוטר חמור סבר ומרים תמרור: עצור ! אור אדום ! STOP !
ואני לא רוצה להיות בתפקיד שוטר חמור סבר… זה לא האופי שלי.
האם זו הדרך היחידה להציב גבולות ?
התשובה היא : לא ולא,
יש דרך עדינה יותר,
נדבר עליה בפעם הבאה.
לקבלת החוברת “שליטה במחשבות” חינם: ba*****@***il.com
לקביעת פגישה: 05331-65858
אכיפה אקטיבית
מחד, אף אחד אינו צר עין וכולם מפרגנים לשכנים – אך מאידך, המצב בו אנשים מרחיבים את דירותיהם ללא כל פיקוח וגורמים לנזקים קשים לעיר ולתושבים, בלתי נסבל העירייה מגבירה...




