בס”ד
יציאת מצרים בארמון הנציב
הרבה בחורים טובים היו בישיבה, והיה את ירוחם.
ירוחם היה בחור מיוחד, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אישיותו עיצבה מחדש את הסטנדרט של בחור מצטיין בכל פרמטר אפשרי. הילה של זוהר אפפה אותו בכל הליכותיו, בלימודו, בהנהגתו, בחכמתו ובתפילותיו, תמיד התבלט, כובש את מקום המיוחד שבחבורה. ולא, בל תטעו לחשוב כי מדרגותיו בהנהגתו כלפי שמיא גרעו במשהו מהנהגותיו במידות שבין האדם לחברו, הוא האיר פנים לכל אחד, לא החזיק טיבותא לנפשיה, והיה לומד בזמנו הפנוי עם בחורים נחשלים, טופח על שכמם של ההולכים בקרן זווית ודי היה בברכת שלום שופעת בכדי להישבות בקסמו של הבחור שהקרין אך טוב סביבותיו, ושהעלה את רף המצוינות בכל נושא בו עסק ובכל מקום בו נמצא.
המבט שבעיניו של ירוחם היה בוטח, דיבורו המדוד העיד על מחשבה שקודמת לכל דיבור שהוציא מפיו, והוא נראה היה כה נטוע במקומו, מוצק בדעותיו, עד שהיווה מקור השראה עבור בחורים אחרים, ואף עבור המשגיחים שהשתמשו בו ללא הרף כבחור לדוגמא.
הזיכרונות היו מגיעים רק בלילה מאוחר, כשהיה לבד עם עצמו.
ב.
נחום ישב בהיכל הישיבה, ידיו מחבקות את משענת הספסל ורגליו מנדנדות במונוטוניות מטרידה את הסטנדר שעליו מונחת הייתה הגמרא – מיותמת. האולם סביבו געש ורעש, הוויות אביי ורבא התעופפו בהיכל, קושיות ותירוצים, סברות והסברים, כל אלו יצרו את המארג המופלא אשר בשם “ריתחא דאוריתא” ייקרא. ובתוך כל הבליל הזה, באולם ההומה, התוסס ומלא החיים, ישב לו נחום, אבל בין חתנים, חוח בין שושנים, דרדר בין צבעוניות פרחים.
הוא תלה עיניו בירוחם, הבחור החשב ביותר בישיבה, ירוחם שלמד בשיעור ג’ אך הערכה שלה זכה הייתה כשל אברך מבוגר. בכול הוא הצטיין; בלימוד, בתפילה ביראת שמים, בחברה בהנהגה ובמה לא? בכול היה מושלם והכול נהו אחריו. אם ירוחם אמר – זה מה שיתבצע, אם ירוחם כך סבור – סברתו התקבלה לאלתר, ‘הוא כל כך בוטח בעצמו’, לאט נחום בינו לבין עצמו, ומיד, כדרכם של אנשים עבר להשוואה – ‘נו בטח, אביו ודאי ראש ישיבה חשוב, ממנו הוא שואב השראה ובטחון ומתוך עמדת זינוק שכזאת – מה פלא שסלל את דרכו אל הקדמה…’.
מחשבותיו של נחום אל הרפת במושב הקטן בו הוא מתגורר, אל ריח הפרות שיש אשר נרתעים מפניו, ועבורו הוא ריח של בית, של אבא ושל אימא. שנות ילדותו עברו עליו במושב הקטן, בדילוגים בין הבית אל הרפת וחוזר חלילה, נושא היה בידיו כד מתכת ובו חלב חם עתיר שומן, או “מלא בריאות”, כמו שסבתא נהגה לכנותו. “נחומק’ה שתה” הייתה דוחקת בו סבתא לאחר שחיממה אותו על הכיריים לשם פסטור, “זה מלא בריאות, לא כמו החלב שמוכרים בחנויות, שמוציאים ממנו את כל הדברים הטובים ומשאירים לו רק את הצבע הלבן ותו לא”. ונחום שתה, הוא אהב את סבתא, אהב את החלב, אהב גם את אבא. במושב מעולם לא התבייש בעיסוקו של אביו, הרפת רוחשת הפעילות הייתה עבורו מקור לגאווה, מדי פעם הרשה לו אבא להכניס חבר או שניים לעזור במלא…
