בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש לד’. ר’ ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור. לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו עם מפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. עבדתי אז על ספר שאותו תכננתי להוציא לאור לקראת החתונה, ספר על מגילת רות בשם ‘מגילת שיר’ – מזכרת לאורחים שישתתפו בחתונתי. מצאתי את בית המדרש השכונתי כמקום אידיאלי לשבת בו ולשקוד על החיבור.
ערב ערב ישבתי שם באותה תקופה, אני ודפי הספר. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשיכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק.
מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכים למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש”י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
#בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה שלי הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה …
