2811 מלחמות = נצחונות
מאה דף בשעה?! גאונות! – שאג המהר”ם שפירא מלובלין בעודו ניצב מול החברותא הצעירה בני ה-14 בהיכל ישיבתו. העלם הצעיר מחליף צבעים ומגמגם ולוחש לעבר הראש ישיבה:” רבי, דף אחד ותו לא”! הראש ישיבה אינו שומע ושוב חוזר וקורא בקול: 100 דף גמרא בשעה אחת, חידוש בעילואישקייט”. גאון עצום, היתכן? הכול התחיל בעיירה מרוחקת על גבול סלובקיא. שני ילדים בת” ת לתשב”ר למדו בצוותא חדא כבר מכיתה א’. לומדים בשקיקה, חברים בלב ונפש, האחד הוא בנו של גביר העיירה ואילו השני הוא בנו של זלמן שואב המים. למרות השוני הבולט ביניהם וההבדל התהומי במעמדם של שני המשפחות, ילד תפנוקים לצד בין עניים משננים יחדיו את החומר הנלמד. מוחם שקוע ללא כל הבדל בהוויות אביי ורבא באהבה ובמסירות אחד לרעהו עד אין קץ הידידות בין השניים הייתה לשם דבר בעיני כל העיירה לא בכדי דבק בהם הכינוי “הצדיקים הקטנים”. יום רודף יום, ויגולו הנערים, שניהם חוגגים “בר מצווה” כל אחד לפי אפשרות משפחתו ועומדים הם כבר לסיים שנה אחרונה היחד בת”ת. שני הילדים מחוננים, מתמידים, מתאימים הם וראויים לעלות לישיבתו הגדולה של המהר”ם שפירא מלובלין. בנו של הגביר אכן נרשם והתקבל, ואף סודר ושובץ בישיבה, אביו לא חסך למרות השכר לימוד הגבוה כדי שבנו יוכל לשקוד על התורה ועל העבודה. ואילו בנו של ר’ זלמן ידע שאין באפשרות אביו לעמוד בסדרי התשלומים הגבוהים שדורשים בהנהלת הישיבה המפוארת ביותר באירופה דאז. על אף שבתוך תוכו ידע שהשנים אשר למד בת”ת היו לאביו שנים של קושי ועול, וכילד בוגר ואחראי ידע שהאפשרות להמשיך כדוגמת חברו ולהגות בתורה יומם ולילה בישיבה כמו יחל, אלו הרהורים שיכול להתענג עליהם שלא בהקיץ, ומשמים נגזר עליו אחרת, ריחיים על צווארו לתת כתף ושכם לאביו במלחמת הקיום.
החברותא בנו של הגביר לא אמר נואש ובטוב טעם הסביר לאביו שמוכרח הוא את החברותא שיעמוד בינינו בהמשך דרכו בישיבה. אני חייב אותו! אני לא אוכל להסתדר בלעדיו, אלו בחורים בוגרים מוכשרים וגאונים, אחד לפחות שגדל אתו ביחד ומרגיש קרוב אליו, חברותא שתמשיך ללוות אותי בלימודי בישיבה.
האבא הבין ואף סבר וקיבל לממן גם את שכר הלימוד עבור בנו של ר’ זלמן. ההתלבטות בליבו הצעיר של הילד המסור שכ”כ רצה לעזור למשפחתו ולהושיט כתף ולשאת בעול פרנסת המשפחה, לבסוף קיים הנער הצעיר את מאמר חז”ל: “הווה גולה למקום תורה” ובלב כבד נפרד ממשפחתו האוהבת ונסע ביחד עם חברו להגות בתורה.
ראש הישיבה המהר”ם שפירא היה מסתובב בין השולחנות ותומך ומגבה ושואל ומשיב ומעודד את בני טיפוחיו צעירי הצאן ואז נעמד הוא ליד “הצדיקים הקטנים” בני ה-14 שזה עתה מצאו את מקומם בפינת היכל בית המדרש, פנה אליהם בנימה של חיבה,” חלפה שעה מתחילת הסדר מה הספיקו הצדיקים ללמוד”? משיב בן הגביר: “דף גמרא”, ואז שואג הראש ישיבה בהיכל: “100 דף גמרא?! גאונות!!!” מנסה העלם הרך לתקן בעדינות את הראש ישיבה ואומר לו: “לא מאה, דף אחד”. ואז…
