באבע זעלדא:
“שוין, תרשמו:
על טשולנט חושבים מיום ראשון”
ההיערכות המוקדמת, הירק המפתיע והבשר שאי אפשר לוותר עליו: סודות טשולנט מהמטבח הכי מפורסם בבתי נייטין
כבר בחדר המדרגות מכה ריח התבשילים של באבע זעלדא באף. היא הבשלנית של בתי נייטין. המטבח שלה תמיד אפוף ניחוחות ממתכונים מסורתיים שלאף אחד אין גישה אליהם. אבל מנה אחת גורמת לה לפתוח חרך זעיר אל ממלכת הבישולים: הטשולנט השבתי. ובפעם הראשונה בהיסטוריה היא חולקת מניסיונה העשיר, כדי ש”גם הדור שלכם יזכה לאכול משהו אמיתי”, כמו שהיא מגדירה בסגנון הציני אך מלטף האופייני לה.
“קוידם כויל, יינגעלאך, צריך לזכור שטשולנט אמיתי הוא כמו מאה שערים”, היא פותחת. “כמה שיותר גיוון – יותר טוב. כמה שיותר צבעוני – יותר מצליח. וכמה שיותר צפוף – יותר שמח. זה למה אתם צריכים לחפש את הסיר הכי גרויס בבית. את שלי קנה לי אבריימ’ל זכרונו לברכה אחרי שהתחתנו, מצא אותו בכוך של הסדקית, והוא עד היום לא אכזב אפילו עם בובע אחד! אומרים לי: באבע, הוא כבר אלטע זאכען, אבל אני לא מתכוונת לזרוק אותו ולהכניס במקומו את כל המודרנע זאך (=המוצרים המודרניים) שיש לנכדות שלי בלעה”ר.
“עכשיו אל תשאלו אותי כמויות, מפני שהכל אצלי בראש. אני לא קמה בחמש בבוקר עם התרנגולים בשביל לפתוח ספר מתכונים עם כל התמונות האלה מהמצלמות של היום, ובייטח ובייטח לא בשביל לחשב כמויות ומספרים ומתמטיקה שלמה בשביל טשולנט שאני מבשלת מהשרוול. תקשיבו טוב-טוב, כי אני לא מתכוונת לחזור על זה.
“שוין, תרשמו: על טשולנט מתחילים לחשוב מיום ראשון בבוקר. אם עוברים בשוק ורואים גריסים שהם משהו-משהו, שוקלים קילו או שניים ולוקחים הביתה, שיהיה. אם לקצב בדיוק יש גיטע פלייש, שישים לכם בצד. גם את השמאלץ לקישקע האורגינלי שלי אני קונה כבר בתחילת שבוע. אחר כך ביום שישי הכל הולך יופי ביחד.
“רייגע, שאני לא אשכח. בפעם האחרונה שהייתי אצל הירקן שלי – הוא יושב בדיוק על הכביש ביציאה ממחניודה, כבר 50 שנה – הוא דחף לנכד שלי בטטה, התפוח אדמה המתוק הזה, וביקש ממנו לשכנע אותי לזרוק לסיר. לא יודעת איך הסכמתי, ומה נגיד – און הער איז נישט קיין נאר (=הוא לא טיפש). הנינים ליקקו את האצבעות.
“וואס? איזה בשר, אתם שואלים? מה פיירוש, זה עם האריזה הכתומה, נו, של החברה עם הציור של השור האדום והקרניים. שמישהו ינסה למכור לי משהו אחר, ואני זורקת עליו את המקל שלי. בשר לטשולנט זה לא צחוק בכלל. אתם צריכים שהוא יהיה הונדערט פרוצנט פלייש (=מאה אחוז בשר) לא מעובד, מבקר אמיתי בלי שטיקים. אט אזוי, נזכרתי: ‘נתח’ קוראים לחברה, ויש להם בשר בקר חדש שמחזיר אותי לבית של מאמע שורע ביילא.
“זהו, הגלאז תה נהיית לי כבר קאלט לגמרי. לכו הביתה! תחזרו מארגן נאך דעם קוגל (=מחר אחרי הקוגל, ביטוי שמשמעותו בואו בפעם אחרת). זיי געזונט, קינדערלאך”.
