תקציר:
טארק משוחח עם אביו ומספר לו בגאון על הצלחתו בשבי החיילים הישראליים שבאו לחלץ את חזקי.
להפתעתו, אביו חושף בפניו דוחות מקצועיים ותחקירים הקובעים נחרצות כי לא הישראלים הם שירו באימו, אלא אנשי הפתח’.
יוזף מראה לאחמד ולטארק יומן שכתבה אמו של טארק אחרי שמראם – אמו של אחמד – מתה בתאונה ביתית. חברתה הטובה תיארה עבור אחמד, התינוק שגדל מאז כמעט כבן בביתה, את ההתרחשויות ביומן שנגלה רק עתה לעיני הילדים שבגרו.
פרק 81
הם קראו את היומן בשקיקה לאורך כל הבוקר. נזרקים אל קיר המציאות ככדור ביד ילד היפראקטיבי. השקט הסלולרי שליווה אותם מתחילת הפעולה, היה להם לעזר בשעות שהתוודעו לעבר שלהם.
@@@לעמד נטוי/מודגש מכאן עד סוף הסימון@@@.
מראם.
הלב שלי גועש, סוער. לא מאמינה שאיבדתי חברה (בפעם השנייה) בכזו טרגדיה אכזרית ועל לא כלום.
הדפיקות על הדלת נשמעו לחוצות, היסטריות משהו. פתחתי את הדלת. פטימה, גיסתה של מראם עמדה שם, אחמד הקטן בידיה.
“מראם”, היא פרצה בבכי. “המעקה קרס איתה… נפצעה קשה… כמעט מתה”.
פיניתי לה את הפתח, עדיין לא יכולתי להוציא מילה למול החדשות על מראם. שלפתי מידיה את אחמד הקטן שהיה שקט ביותר והנחתי אותו בעגלה של טארק. @@עד כאן נטוי@@@
הם הפכו דף יחד. לא מחליפים מילה. לא חושבים כלום. אחמד מחה דמעה גברית סוררת. סלע במשקל כמה טונות התיישב לו במרכז גרונו, לוחץ באדיקות על איברי הנשימה.
@@@לעמד נטוי/מודגש מכאן עד סוף הסימון@@@.
שלושה ימים נלחמו הרופאים על מראם כשאחמד וטארק משתובבים בבית ביחד. קפצתי אליה לביקורים בבית החולים, אך לא היה עם מי לדבר.
רק ביום השלישי כשהרופאים כמעט הרימו ידיים, הם הורידו מעט את מינון החומרים המטשטשים. מראם סגרה את ידה על ידי, התקרבתי לשמוע את הלחישות שלה.
“דבי,” מראם התקשתה לדבר, “אני לא יודעת מה יקרה… אחמד… קחי אותו אלייך בבקשה… גדלי אותו כאילו הוא בנך. אנא דבי… כשיגדל ספרי לו…”
התרכזתי כל כך לשמוע את דבריה של מראם, רציתי לעודד אותה שהכל יהיה בסדר, אבל עולם הרפואה חשב אחרת.
“בחדר השינה שלי… בתחתית ארגז המצעים, יש את ה…”
מראם נדמה. רק המכשירים הראו שחברתי עדיין בחיים. לאחר דקות ארוכות שישבתי לידה, שוב הרגשתי לחיצה עדינה ביד.
“…מסמכים של אחמד”. היא המשיכה כאילו מעולם לא עצרה את מילותיה. “אני רוצה שיחזור… בנימין קראתי לו… על שם סבי”.
*
זהו. מראם לא אתנו יותר. כואב לי. מעכשיו אני כותבת ביומן גם בשביל מראם, ובשביל אחמד. בנימין. מעולם לא הצלחתי להתחבר לנשים המקומיות. הקשר עם מראם התחיל באקראי והתפלאתי מדוע דווקא איתה מצאתי שפה משותפת.
רק אחרי תקופה ארוכה גילינו אחת לשנייה את עובדת היותנו יהודיות. מראם שחשפה זאת ראשונה גרמה לכך שהקשר בינינו הלך והתהדק. שוב לא הרגשתי בודדה בעולם. הכאב על הנתק מחברתי מהלימודים מעולם לא הפסיק לדמם. אך הידידות עם מראם היית…


