תקציר:
חזקי מאמץ את זכרונו כדי למשות את הפרטים שאולי יסייעו לו להכריע אם להסכים להסרטה או לא, כשתכנית מתבשלת במוחו.
הוא משוחח עם טארק בפתיחות על היותו בן להורים שכולים – כל זאת, במטרה להבין האם הוא פיתיון, ומעמת אותו עם חלק משברי המשפטים שזרק כלפיו באגביות בשבוע הראשון להיותו בשבי.
פרק 59
טארק קם ופנה אל המיני-בר, מוזג שתי כוסות מים. אחת הוגשה לחזקי. הוא שלף בדרכו חבילת טישיו שהניח בעדינות בסמוך לחזקי שהנהן בתודה, בירך בשקט ושתה.
“אני לא ידעתי ש…” טארק ניסה לענות, חזקי היסה אותו בידו השנייה, מסיים לשתות ומניח את הכוס על השולחן.
“רגע… תן לי לסיים בבקשה.
“תבין, הקושי הגדול הוא שלהם, של הוריי. הם כבר הורים שכולים. הם כבר איבדו בן אחד. מה יקרה כשהם יראו את ההסרטה? איך זה ייראה כשאני לא מתייחס שם לקושי שלהם…?”. ברגע האחרון חזקי החליט להימנע מלדבר על העיתונים והחולצה החדשה והפנה את כל מילותיו אל הרגש, אל הלב שאולי פועם אצל חוטפו. הוא הרים את העיניים והביט אל טארק ישירות. “תבין אותי. אני לא יכול לעשות להם את זה”.
“אף אחד לא יספר לי על שְכוֹל!” צינה בלתי מוכרת השתחלה לקולו של טארק. “גם לי נהר…”, הוא השתתק ולגימה ארוכה ציננה את המילים. “לא חשוב”.
חזקי ניצל את ההפסקה בדברים. “אחרי שיעבור זמן המשחק שלי”, קולו החל לרעוד, “אני רק יו… יודח מהמשחק או ש… או ש… ההורים שלי ישברו פעם נוספת?”
השחמט איבד מקסמו. טארק קם והחל להסתובב בחדר, פותח ארונות והביט בתכולתם, מחליט לחשוף קלף נוסף מהחפיסה. “אתה מכיר רק אותי, אבל את העסק הזה”, הוא הצביע סביבו, “מנהלים אנשים רבים. את ההסרטה הזו אנחנו חייבים לעשות”, טארק עצר בסמוך לחלון. “תגיד לי מה אתה רוצה בתמורה”.
חזקי עפעף, ממהר לקטוף את הפירות בשיא פריחתם. “אני רוצה לשלוח מכתב להורים שלי”. זהו. המילים נאמרו. חזקי שחרר את כל האוויר מריאותיו.
לחשושים הגיעו אליו כתשובה מבין הפנים לחלון בתוספת צקצוקי לשון. “צצצ… זה לא אפשרי. זה לא אפשרי. צצצ…” ראשו של טארק נע ונד כספינה על גלים רגועים, אפוף מחשבות שנעו על גלגלי מוחו. “צט-צט-צט… אין אופציה אחרת?”
“לא. סליחה, אין אופציה אחרת. אני מבקש משהו מאוד הומניטרי.
“יוד מה, מבחינתי ההסרטה קודמת לכל דבר אחר. אבל אין לי התנגדות שאחרי זה נטפל במכתב. אוקיי?” טארק נעמד בסמוך לשולחן, בועט בעדינות ברגלי השולחן מרעיד בו זמנית את הסוס והמלכה, הטורה, הרץ והמלך. חייל לבן אחד הוטח ארצה. חזקי התכופף להרימו. “זמן משחק”, נם בלחש לעבר חייל המשחק הלבן.
“אני עדיין חושב על זה. ויש עוד שתי שאלות שלא ענית לי עליהן”.
“אני אשתדל שתצא מהמשחק בשלום. אין לי אפשרות להבטיח, כבר אמרתי לך את זה”. טארק התרחק מעט, מביט בחזקי ומשדר ריחוק תוך כדי כך. “ולגבי השאלה השנייה, אומר לך שתי מילים. אם הבנת – טוב. ובכל מקרה, אל תשאל אותי יותר”.
“מה?”
“הבית הכתום!”<br…
