בס”ד
הייתי שם
יהודה פייג / מתנדב ב”איחוד הצלה – ביתר”
הייתי שם אתמול, והייתי שם היום.
אתמול ראיתי את התופת מול העיניים והיום נכנסתי לחדר הילדים והקשבתי לדממה שזעקה מכל עבר.
להבות האש הענקיות לא מפסיקות לרצד מול עיני. להבות שיצרו חומת אש אשר מנעה מאתנו להיכנס ולהציל את המלאכים שישנו שנת ישרים.
עמדנו שם חסרי אונים ומרטנו את שערותינו בידיעה שכל שניה שעוברת והאש עדיין בוערת, מקטינה את הסיכויים להציל את הילדים.
את האחות הגדולה שהתחננה שנוציא את הילדים היינו צריכים להרגיע שהנה עוד רגע קט האש תדעך והילדים הקטנים יחולצו.
הכבאי האמיץ שנכנס לתוך כבשן האש יצא לאחר זמן קצר וכל מה שהצליח למלמל, “לא נשאר כלום” ואז הוא התמוטט.
לאחר מספר שעות חזרתי הביתה אך לישון לא הצלחתי. חשבתי על הילדה ועל התינוק שהתעוררו מהאור החזק ומהחום הנורא וזעקו לעזרה אך לא היה להם מושיע.
חשבתי על ההורים היקרים והאצילים שקיבלו עליהם דין שמים באהבה, אך ידעתי שהפצע בליבם לא יתרפא לעולם.
הבוקר הרגשתי שאני חייב להיכנס לחדר התופת.
רכנתי למה שנשאר ממיטת התינוק ומצאתי ספרון מצויר שהילד השתעשע אתו לפני שהלך לישון משינה אשר ממנה הוא יותר לא יתעורר.
לא הצלחתי לשרוד וברחתי משם עם חריטות עמוקות בלב, חריטות שחתכו לי את הלב ופצעו לי אותו עד זוב דם.
אני שבור ורצוץ מהמראות שראיתי שם אתמול, ומהזוועות שחוויתי שם היום.
רק לחשוב על ההורים שחוזרים לבית שחסרים בו 2 אוצרות יקרים מפז, לא נותן לי מנוח.
הנחמה היחידה שלי שעוד יגיעו ימים שמחים יותר, זה שראיתי אנשי חסד שגם אתמול חירפו את נפשם והסתכנו למען הצלת חיים, וגם היום חזרו לזירה לדאוג לטפל בכל מה שאפשר ע”מ שהמשפחה השכולה ל”ע תוכל לחזור לשגרת חיים עם כמה שפחות עוגמת נפש נוספת מעבר לשכול הכבד.



