בס”ד
בְּכוּ אֶת הַשְֹרֵפָה
אריה ארליך / סגן עורך ‘משפחה’
המחשבה הראשונה, שלא מרפה לרגע, היא מה היה שם.
מה היה שם, בממ”ד האטום בקומה מינוס אחת, בבניין מספר חמש שברחוב כנסת מרדכי בביתר, ברגעים הנוראים שבהם פרחו נשמותיהם הטהורות של אפרת וצבי גינזבורג, זכרם לברכה, בסערת אש השמימה.
מה היה שם בדקות של אימת מוות בוערת, של מידת דין מלהטת שנמתחה על הרחוב ועל העיר וקטפה את הטובים ביותר. את הרכים ביותר. את הטהורים ביותר. עולת ראש חודש כפולה, שעלתה כליל להשם, טהורים כיום רדתם לעולם, ללא שום מחשבת פיגול, ללא שום הרהור אחר כבשונותיו, תרתי משמע, של מקום. עולה כמו זו העשויה בהר סיני. זאת עולת החודש ומנחתה: שני ילדים תמימים שנשרפו בשנתם כמו שני בני אהרן שנשרפו בראש חודש אחר.
מה היה שם, בשעה העלומה הזו שבה שני עוללים טהורים שוכבים במיטתם, מחליפים כח ליום מחר. לפני שעה קלה קיבלו נשיקה של לילה טוב מאִמם האהובה, שלא דמיינה שזו תהיה הנשיקה האחרונה בחייהם של שני ילדיה האהובים. “מחר”, בטח אמרה להם, “תלכו לגן בשמחה. חלומות נעימים, מתוקים שלי”. תחלוף שעה קשה עד שהאש שתתלקח סביבותם תיטלם לאוצר הנשמות במיתת נשיקה, בשנתם, טהורים בנשמתם ושלמים בנפשם, אִשֶׁה להשם. חלקו הראשון של החלום הנעים היה כאן, חלקו השני כבר לא היה חלום. כבר הייתה מציאות שנשמותיהם חוות שם, במשכן הנשמות הטהורות שלא חטאו.
מה היה שם ברגע האיום ביותר שעד לרגע הזה כל תושב ביתר עילית, למעשה כל יהודי חרדי, בעצם כל יהודי – רוצה לדמיין שלא היה ולא נברא, שאין זה אלא חלום בלהות שמישהו חלם ברגע של עוועים שבן רגע היה ובן רגע יחלוף?! היינו רוצים לצבוט את עצמנו חזק, להתנער מהחלום המסויט, לקחת כוס קפה וכמו בחלום בלהות – להתעורר מתוך שינה אפופי זיעה קרה ולגלות שהכל בסדר.
אבל לא. צר לנו. זה אינו חלום בלהות. בעיניי ראיתי את הבניין השרוף. ואת הסורגים העקורים. ואת הכבאיות שצבאו על הבניין לאחר שכבר לא היה להם את מי להציל. ואת פכירת הידיים המיואשת של מתנדבים יקרים עם אימה בעיניים ברגע צאתם מהבית שהמוות הנורא ביותר עלה בחלונותיו. הרחנו את ריח אבק השריפה שלקחה את אפרת וצבי, והבנו שאכן כן, האיום מכל קרה, ושום דבר בבית משפחת גינזבורג היקרה כבר לא יחזור להיות כשהיה. אפרת הפעוטה וצבי העולל כבר לא ימשיכו לגדול ולפרוח ולהרוות את הוריהם נחת בארץ החיים.
אוי, טאטע. מאיפה שואבים כח להכיל את ממדיו של אסון זוועתי שכזה?!
בשלב שבו נקעה הנפש מאגודות אנשים שמפלפלים בפרטים טכניים וקרים בשוליה של השריפה הטראגית הזו – אני נכנס לאוטו. די, אין בי כח לראות יותר את המראה הנורא הזה. ואז, שם לבד, פורצת ממעמקים זעקה שבוקעת מהמקום הכי עמוק בלב המרוסק לרסיסי-רסיסים, המנופץ כמו טס זכוכית דקיק שחטף מהלומת מחץ מפטיש של חמישה קילו. הזעקה הזו עוברת דרך גוש ענק ומעיק שהתנחל במעלה הגרון ויוצאת החוצה מלווה פרץ דמעות בלתי רצוני שפורץ את…
קו 986 לשירותכם
הקו יתחיל לפעול ביום שישי כ"ח באייר, לאחר שנים של פניות תושבים ופעילות עירונית מתמשכת רה"ע העלה את הצורך בסיור שקיימה שרת התחבורה בעירנו, והיא נענתה לבקשה רה"ע שיבח את...



