בס”ד
אימה ושמחה גם יחד
חסיד אחד היה רגיל לבוא אל החוזה מלובלין בכל שנה, כדי לעשות במחיצת רבו את ראש השנה. פעם אחת כשבא אל רבו ציווה עליו החוזה שיחזור מיד לביתו בלי עיכוב ושם יהיה בראש השנה.
נבהל החסיד ולא הבין מה סיבת הדבר. רגיל היה כי רבו מקבלו בסבר פנים יפות, ומדוע הזהיר אותו לנסוע מיד? לבו נמלא דאגה ובלית ברירה נפרד מרבו לשלום ונסע לביתו.
בדרך ישן בפונדק אחד. ובאו אל הפונדק חבורה של חסידים שהיו בדרכם אל החוזה מלובלין, לעשות את ראש השנה עם רבם. סיפר להם החסיד על צערו, שנצטווה לשוב לביתו, ואחר כך ישב לסעוד עמם את סעודת הלילה. ישבו החסידים יחד ושתו “לחיים” כנהוג. כשבא הבוקר, לחצו עליו לחזור עמם אל לובלין ולהיות שם בראש השנה. גם הבטיחו לו כי ימליצו עליו לפני החוזה, כדי שיניח לו להישאר.
הסכים החסיד וחזר אל לובלין. כשבאו כולם לקבל ברכת שלום מן החוזה, עמד גם הוא בין בני החבורה. בירכו החוזה לשלום ולא ניכר בו שום כעס על שלא קיים החסיד את דבריו. אדרבה – ניכר היה כי שמח החוזה על שחזר החסיד להיות עמו בראש השנה.
אחר כך אמר החוזה: “עכשיו רואה אני כי נכונים הדברים שנאמרו במדרש, כי בשעה שיהודים יושבים יחד ושותים ‘לחיים’, הקדוש ברוך הוא מוחל להם על עוונותיהם (על פי שיר השירים רבה, פרשה ח). הנה אדם זה – מידת הדין הייתה שרויה עליו, וראיתי כי נגזרה עליו מיתה. כיוון שלא הצלחתי לעשות לו טובה ולשנות את הגזֵרה, פקדתי עליו שייסע לביתו, כדי שיזכה להיפרד מבני ביתו. ועכשיו אני רואה, כי כשהצטרף אל החבורה וישב יחד עמם וגם שתו ‘לחיים’ – על ידי כך הומתקה מידת הדין והתבטלה הגזרה.
בימים עברו, ואולי אף היום במקומות כאלה ואחרים, ימים אלו מסתמנים בחיל ורעדה, באימה ופחד. ימים אלה, שבין ראש השנה ליום כיפור, הנקראים בכללותם ‘עשרת ימי תשובה’, מטילים את חתתם על המוני בית ישראל היראים וחוששים לגורלם.
אם בספרם של צדיקים נכתבו, ונחתמו כברל חיים מאושרים, אולי בכל בספרם של בינונים התלוים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים, וכל מי שחווה פעם את התקופה שבין המשפט לקריאת פסק הדין על ידי שופט בשר ודם יוכל להעיד עד כמה המתח באותו זמן עולה ונוסק לגבהות, ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא בשופט כל בשר, בפסיקת הדין של חיים והיפך החיים, על ידי מלך כל הארץ, הקב”ה.
אולם כיום אין ביכולת שכלנו ודלות כוחנו להחזיק מעמד בימים אלו רק עם פחד ורעדה. אין באפשרותנו לשרוד עם תחושת ‘יום הדין’ הגדול והנורא. לפחד הזה אנו מצרפים גם תחושת שמחה. לא חלילה הוללות ופורקן, כי אם שמחה מרוממת, עליצות עילאית. ולשמחה זו מה היא עושה? מה טעם לשמוח בימים אלה? וממה אפשר לשמוח?
זה עתה אמרנו ‘היום הרת עולם… אם כבנים אם כעבדים.. שני קשרים לנו עם יוצרנו, קשר של אב ובן וקשר של עבד לאדונו. מה הנכון? שניהם נכונים. אנו בנים של מלך העולם, אך גם עובדים אותו, כיאות לבן של מלך שמלבד הקשר הטוב שלו עם אביו כאבא ובן, הוא גם …
