בס”ד
‘אבא של חופש’
‘צהריים טובים’
‘נו, איך החופש?’…
עד כאן – נשמע פתיח שיחה סטנדרטי בין כל חבר וחבר, ידיד ומכר, דוד ואחיין, בימים ‘נעלים’ אלו של בין הזמנים (‘חופש’ בלע”ז).
אך השיחה אליה הייתי עד שמיעה, המשיכה, והתייפתה ממילה למילה:
‘מה עושים?’
‘איך ממלאים ת’זמן?’
‘מה התכנונים?’
‘מתי יוצאים?’
‘לאן נוסעים?’
‘ולכמה זמן?’
‘הא, עם המשפחה המורחבת?!’
‘ומי משלם?’
‘איזה יופי’
‘כולל ארוחת בוקר, פששש’
‘ומה, עושים הרבה אטרקציות?’
‘וואהו, הרבה כסף’
‘והילדים, איך הם? שמחים מכל זה?’ – – –
כאן השיחה נקטעת, השיחה – אותה נכפה עלי להקשיב, בעל כורחי, בניגוד אל רצוני, אך לא בניגוד לרצון המדבר – המשוחח, שישב מאחורי באוטובוס, והחליט כי אין מתאים יותר מלשתף את קהל ציבור הנוסעים היקר, אנשים נשים וטף, בצהרי עוד יום של ‘בין הזמנים’ בשיחה מאוד מאוד חשובה עם הבן דוד הקרוב שגר במרחקים, בגבעה א’ – נעצרה, מדמה את עצמה לאנייה גדולה העולה על סרטון בלב ים, אחר נסיעה רגועה ושלווה.
הילדים, מי שלמענם אנו מזיעים וטורחים, יוצאים ונוסעים, מצפינים או מדרימים, מטפסים ונרטבים, מתגלשים ומסתובבים, משלמים ומשלמים, ומשלמים ומשלמים; הילדים, חתני השמחה בימי החופש שאנו בעיצומם – האם הם שותפים לכל השמחה העליזה הזאת, האמנם הם שמחים מכל מה שעושים למענם, או שאולי אנו מוצאים את עצמנו מסתובבים בקרוסלה ונהנים – לבד, בזמן שהילד בכלל מקיא…
והקרוסלה – היא רק משל ודוגמא.
אולי אנו יוצאים עם הילדים, אך הילדים כלל אינם שמחים ביציאה זו; אנו משלמים עבורם, אך הם כלל היו מעדיפים כי הכסף לא ישולם; אנו מתרגזים, צועקים, ולפעמים ממש משתוללים, והילדים, אלה הבוגרים, והקטנים, וכל מי שבאמצע, לפני ואחרי, היו רוצים אותנו רגועים, רגועים ושמחים, שלווים ובאמת נהנים.
‘היכן הנחת את נעלי הים שמוליק?’, ‘מוטי, מדוע אתה מרביץ לחני?’, ‘אברימי, זכרת למרוח קרם שיזוף?’, ‘אסתי, תפסיקי!’; המשפחה יצאה לטיול, מתיישבים ברכב, והרוחות מתחילות לסעור…
‘שמוליק, מה יהיה עם נעלי הים?’, ‘מוטי, פעם אחרונה! תפסיק עם חני!’, ‘נו, אברימי, למה אתה מחכה?’, ‘אסתי, את ילדה גדולה, לא מתאים לך!’; המזג אוויר נהיה חם מרגע לרגע…
‘טוב, שמוליק, היום נלך בלי נעלי ים’, ‘מוטי וחני, יותר אנחנו לא ניקח אתכם לטיול!’, ‘מה קרה אברימי? נמרח לך בתוך העיניים, לא נורא!’, ‘אסתי, את רוצה להישאר כאן? אז תפסיקי!’; האש כבר מתלקחת, מכלה כל חלקה טובה בנפשו המתפקעת של אבא…
‘למה אתה בוכה שמוליק? – פעם אחת ללכת בלי נעלי ים ממש לא נורא!’, ‘טוב, אסתי לא באה אתנו!’, ‘מוטי וחני, כיף לכם לריב, אז תישארו בבית!’, ‘שמוליק, אתה מעדיף להישאר בבית או לבוא בלי נעלי ים?’, ‘אברימי! די! תפסיק לבכות! אם תמשיך – אתה נשאר בבית!’; אבא עומד שם בפנים אדומות, ‘זהו, הצליחו עלי’ הוא חושב לעצמו, ‘ניסיתי הפעם להיות סבלני, …
