תקציר:
חזקי נחטף ע”י טארק, ביציאה מביתר עילית לישיבתו שבירושלים. הרכב שנלקח בו טרמפ נקלט בעדשת מצלמות האבטחה ביציאה מביתר, אך נמצא שרוף לאחר שהוצת בשכונת בית צפאפה בירושלים. הנסיעה עוברת על חזקי בדיונים ובוויכוחים, אך מתרכזת בעיקר בהפנמת העובדה שנחטף ושאמו המודאגת – עמליה – תהפוך את העולם כדי למצוא אותו.
בביתו מוקם חפ”ק זמני, במטרה לעלות על עקבותיו בשיתוף פעולה בין כוחות הביטחון השונים, ובתיעול מידע שנאסף במערכת המשטרתית ‘חופת דוד’ ומעובד לנתונים שעשויים לגלות את מסלול חטיפתו.
##פרק 11
קצת אחרי שעברו את אשקלון פנה טארק לעבר חולות זיקים, חולף על יד מצלמות האבטחה של תחנת הכוח של חברת החשמל הגדולה. הרכב היה ממוזג ונעים ובכל זאת הרגיש חזקי יובש. הוא ידע שעליו לשתות אם הוא לא רוצה להגיע למצב של התייבשות.
“יש לך מים?” חזקי השעין את ראשו על משענת הכיסא.
“יש בתיק, כשנעצור”.
חזקי החליט לנוח מעט ועצם עיניו.
“תתכונן, אנחנו כבר עוצרים”.
הוא התעורר בבעתה ומיד הרגיש בתחושה מוזרה, מעין התכווצויות בבטן.
“אני חייב לשתות”, סידר את תנוחתו מקווה שיקל על ההרגשה.
“לא שכחתי, צא”.
הם יצאו מהרכב, טארק הוציא את תיקו מהמושב האחורי ואת הבקבוק ששלף מתוכו הגיש לחזקי.
חזקי בירך ולגם בצימאון מהבקבוק הקטן. “בקושי נשאר”, התנצל והגיש את הבקבוק לטארק.
‘על מה אני מתנצל?!’ הרהר לאחר מחשבה קצרה.
“זה בסדר, נסתדר”. טארק הכתיף את התיק על כתפו. “יאללה, זזים”.
“אנחנו צריכים להגיע לאיש ההוא, עם הג’יפ”. הצביע טארק על אדם שניצב כמאה מטר מאחוריהם.
תוך כדי התקדמות בחולות תקפה הבחילה שוב את חזקי. הוא עצר, הפנה ראשו לצד, התכופף באינסטינקט והקיא את כל המים ששתה דקה לפני כן.
טארק עצר והסתובב אליו.
רעד זעזע אותו, החולשה תקפה אותו.
“מה יש, אתה לא מרגיש טוב?” סקר אותו טארק בעיניו.
“אני חושש שהתייבשתי”, ענה בקול חלש.
*
נראה שהמרצה למזרחנות קיבל זריקת מרץ, הברק בעיניים וקולו שגבה יחד עם תנועותיו הנמרצות העידו על התלהבותו. “בשנת 48′ – מצרים, עירק וירדן היו בעלות ברית של אנגליה, ואילו סוריה ולבנון היו בנות ברית של צרפת. בתהליך פלגמאטי אך עקבי ניסו הערבים להשתחרר משרידי הניצול הקולוניאליסטי האירופאי. אך כשאנגליה וצרפת הבחינו בכך, הן הציעו לנו, ילדי הטיפוחים של האויב הסובייטי, להצטרף אליהם ב 56′ כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ, בבחינת אויבו של אויבי הוא ידידי…”.
רטט הטלפון משך את עיניו של תומר אל הצג. סבר פניו הרצין וגבותיו קרבו במעט זו לזו.
“עוד רגע”, זרק לפומית הנייד וקם ממקומו תוך כדי התנצלות, סוגר את דלת הכיתה מאחוריו.
“מה קורה אייל?”
“תומר, תוך כמה זמן אתה יכול להיות בבסיס?”
“שעה”.
“אוקיי, צא עכשיו. מחכים לכם”.
תומר חזר לכיתה מתנצל שוב. הוא הכתיף את תיקו, אסף את הקסדה בידו השמאלית ופתח בריצה לחנייה. אופנוע הקוואסאקי השח…
