החגיגה שהצילה
בעיירה נידחת בערבות סיביר אשר בשם “ניקולאייבה” נקראה, התגוררה קבוצה קטנה של יהודים פשוטים, עמלי כפיים וברי לבב. מנותקת היתה העיירה ממים, חשמל או מכל פריט המעיד על התקדמות כלשהיא.
בבוקר השכם היו מתקבצים כל בני העיירה למנין “תרח” בבית-הכנסת של העיירה, היחיד בכל האזור כולו כאשר ברדיוס מאות קילומטרים ממנו אין ולו בית כנסת אחד. בית-הכנסת שכן הרחק מקצהו של אחרון בתי העיירה, ואף שוכני הבית לא הבחינו בו אלא בניצוץ אור קטן בקצה האופק בין עצי היער העבות. מידי יום שירכו הכפריים את רגליהם המגושמות תקועות עמוק במגפי הצבא האדום שננטשו אי שם במחנה מבודד עזוב ושומם מזה זמן רב, ובאין דורש ואין מבקש אימצו הכפריים את המגפיים לעצמם, תוך כדי הבלעת חיוך אל שפמם העבות: אם כל חיינו אנו נאנקים תחת הממשלה האכזרית, לפחות נהנה מהם בשווה פרוטה, כסוכריה לחולה אנוש במחלקה האונקולוגית. בבוקר השכם בוססו שוקיהם החסונים בשלג הצח, ולפנות ערב בקרח ובכפור המתפצפץ תחת מסמרי המגפיים.
בין מנחה למעריב, לאור עששיות הנפט האוזלות ומידלדלות קבעו החברים שיעור יומי, חוק ולא יעבור! רב העיירה איננו תלמיד-חכם מי-יודע-מה, אבל לקרוא ולהסביר מקרא, משנה, מדרש ואגדה – ידע גם ידע, וזה בתוספת על תפקידיו הנוספים בתור הרב היחיד באזור כולו כמוהל, סופר, מסד”ק, חזן, בעל קורא, בעל תקיעה ואף קובר מתים.
מידי ערב התייצב על משמרתו כקצין עטור דרגות ו’פלאפלים’, וברוב חשיבות עמד כשומר הפתח ולא התחיל ‘אשרי’ עד שכל בניו תושבי הכפר התקבצו מעמל יומם המפרך לשעה של מנוחת הנפש בבית-הכנסת האפלולי והחשוך משהו. אי מי מבניו שאיחר את שעת ההתכנסות זכה ל’פליק’ חביב שהחליק לו מבלי משים מבין אצבעותיו הענוגות של הרב, לאמור: מחר תגיע בשעה היעודה. וכמאמר החכם מכל אדם “נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא” – היו הכפריים מנשקים ידי רבם לאחר הפלקותיו החביבות, כאומרים: אוהבים אותך אנחנו, אף את הפלקותיך הנובעות היישר מתוך ליבך הרחום. מה נאמר, היום הפרה לא זזה, הסוס התעצל לו, אף התבן לא היה מוצלח דיו, תנור העצים לא בער כדבעי, ובקיצור מה תלין עלינו, לא עלינו תלונתך כי אם על מזג האוויר, הסוס, הפרה, התנור. בקיצור, כולם אשמים חוץ ממני…
מכל מקום, שמחים היו בשעת בין הערביים זו, למשיבת נפש היתה להם, בה מצאו פורקן לשכבות הכעס והמרירות שהצטברו במשך היום מחמורם הסורר או מסוסם העצל, אף שיינדל, גולדה או זלדה בבית לא עשו להם חיים קלים, ומפעם לפעם צפו אי אלו ריבים טורדניים, אך בשעת המפגש היומי הכל השתחרר. פתאום נוכח הוא לדעת שגם סוניה השכנה לא עשתה לקאפל-בעלה ‘פיקניק’, ואף פעשה אשתו של גדליה, לא הניחה לו. בקיצור: כולם באותה ספינה. ולכך נועדה בין-השאר שעת בין הערביים זו, בהתקבצות משותפת כל בני העיירה עם רבם החביב ובה חלקו את חוויותיהם זה עם זה ודרור נתנו לרגשותיהם, ובסופו של שיעורם היומי אף ניגון עליז הזדמזם להם על שפתותיהם הסדוק…
