בזכות החמין – שרה. פכטר.
יום שישי שעבר, , ואני הסתובבתי במטבח מתפעלת מהתבניות שנותרו שלמות. עשרה בטבת, הבנים צמים, נזכרתי, וכבר סבתא שלי בטלפון מזכירה לי את החורבן הפרטי שלה, ובעיקר את התקומה.
סבתי שרדה את מחנה אוושוויץ, לאחר צעדת המוות האמריקאים ששחררו אותה מצאו נערה בת שש עשרה מעולפת עם רגליים נפוחות קפואות לגמרי.
היא התעוררה בחדר לבן, בבית חולים, אחות רחמניה מהרה לגשת אליה, רגליה היו נתונות בסד לבן.
האחות הביטה בה, בדמות שרק עור ועצמות נותרו ממנו.
“מה את רוצה לאכול?” שאלה אותה בלהיטות מוכנה להגיש לה עולם ומלואו.
הבקשה של סבתא שלי הותירה את האחות המומה, היא רגילה לבקשות בנוסח, סטייק עם צ’יפס, עוגת קצפת עסיסית, או פשטידה מוקרמת שמעה את בקשתה של הנערה ומהרה למלאות אותה, בקשה שהותירה אותה בחיים.
“אני רוצה חתיכת תפוח אדמה של חמין”, כן זה מה שהיא בקשה.
“זה מה שבקשת סבתא? למה?” שאלתי אותה.
“תראי מה כוחה של אמא, אמא שלי הצילה אותי גם אחרי מותה, הזיכרון האחרון שלי מאמא הותיר אותי בחיים”, סבתא שלי מתרגשת.
“כל לילה במשך ארבעת השנים בהם שהיתי במחנות מכווצת מרעב, זכרתי את הארוחה האחרונה שלנו יחד כמשפחה, אמא הכינה את החמין המסורתי כדרכה,, הניחה לכל ילד על הצלחת חצתה תפוח אדמה שחום לחצי, המצב היה חמור, בשר לא היה, אבל תפוחי אדמה היו, והיא הצליחה להשחים אותם יפה יפה , תאכלו, תאכלו, האיצה בנו, בילדיה, אכלתי ושבעתי מהר, הותרתי בצלחת חתיכה של תפוח אדמה.
“תאכלי, תאכלי את החתיכה האחרונה”, אני לא הייתי מסוגלת למרות תחנוניה, והותרתי את החתיכה בצלחת.
“מוזר, בכל פעם שהרעב תקף אותי, נזכרתי בחתיכה הזאת שהותרתי בצלחת, שאלתי את עצמי למה לא שמעתי בקולה של אמא וחלמתי לאכול אותה”.
האחות מהרה למלאות את בקשתה, והגישה לה תפוח אדמה שחום ואפוי, וסבתא שלי שכבה שם במיטה לבד בעולם ואכלה ואכלה, והשאירה בסוף חתיכה ורק אז הצליחה לבכות לזכרה של אם נפלאה.
לימים התגלה גודל הטרגדיה הנוספת, ניצולים רבים ששרדו את המחנות לא שרדו את המאכלים שהלעיטו אותם בהם לאחר המלחמה, הקיבה שלהם לא עמדה בעומס הרב, והם מתו בייסורים.
וסבתא שלי, בזכות החמין של אמה, בקשה את החתיכה שאמא שלה בקשה שהיא תגמור לאכול מהצלחת!”
