סבתא באה למסיבה!
המנהלת מסיימת לדבר, בחסות מחיאות הכפיים, מתכופפת שבי לכוונה של אמא שלה. “אמא, אין לך היום הסעה לראשון לציון, אין סיכוי”. “אם אני אסע באוטובוס האחרון לבני ברק?” שואלת סבתא אסתר מראשון לציון קצת בייאוש. “אל תשכחי שאנחנו צריכים להגיע קודם לביתר. משם את צריכה לקחת אוטובוס לבני ברק, תגיעי מאוחר בלילה, אמא, אני לא יודעת מה להגיד לך”.
בינתיים יורדת המנהלת מהבמה והתזמורת מתחילה לנגן בעוז, “בודאי זוכרת אמא, איך צעדנו בחשש/ איך לבי הכה קטן היה נפחד אז ונרעש/ שמונה שנים עברו ובפנים תלם נחרש/זו לא מי שהכרת אמא, כי משהו בי ישן- חדש…”
התזמורת מנגנת במרץ ובעוז והבנות שרות. “מה השעה?” שואלת סבתא אסתר את שבי, בתה. “שש, אמא, בדיוק שש”. “ומה הן שרות?” “אני לא יודעת, משהו על איך…” היא מביטה באמא שלה במבט תוהה, “איך שהלב משתנה, ואיך שהילדות שלנו גדלו ובגרו”. “אז למה הן לא יכולות לומר את זה במילים פשוטות?” לסבתא אסתר יש שאלות טובות, ושבי רק מסתכלת לצדדים, שלא ישמעו אותה שואלת. אף אחד לא מסתכל, עיני כולן נעוצות בבנות ובתנועות הקסומות. “ככה זה הבנות של היום, מה את רוצה שהן תעשינה, אמא?” “אני יודעת?” סבתא אסתר מושכת בכתפיה, “את זוכרת מה שרת במסיבת היומולדת שלך?” היא שואלת את אסתר, אסתר אומרת שלא “נדמה לי שזה היה בגן רבקה, כשהיית בת ארבע. הופ, הופ, טרלללה, גדלתי בשנה…” איזו מתוקה את היית. הילדה הכי חמודה בגן”. “טוב”, צוחקת אסתר בשקט, “ואת אומרת כך בלי שום קשר לזה שאת אמא שלי, אה?”
“בלי קשר”, מבטיחה סבתא אסתר, “ואת השיר נקטוף פרחים ושושנים, את זוכרת?” שבי מהנהנת בראשה, “אבל את לא באמת מתכוונת אמא שמאה בנות מסיימות כיתה ח’ יעמדו על הבמה וישירו “הופ הופ טרללה, וחוצמזה שזה לא יום הולדת”.
סבתא אסתר מהנהנת בראשה אל מול השקט שנוצר פתאום. “מה זה? נגמר?” היא שואלת את שבי. “מה פתאום”, שבי מסתירה צחוק קטן, “אפילו עוד לא התחיל, אמא”. “אז מה עכשיו?” “מקבלים תעודות”. “כל אחת לחוד?” שבי רומזת על הבמה. הבת הראשונה מקבלת תעודה, היא לוחצת את היד של המורה ושל המנהלת. “כמה בנות יש?” שואלת סבתא ונימה של ייאוש מתגנבת לקולה, “מאה, בערך”, “וכולן זה ככה או רק בהתחלה?” “כולן, אמא, לא היינו רוצות שדווקא על בתיהל’ה שלנו ידלגו, נכון?”
בטח שנכון. “את יודעת, אם אני לא מזכירה לאבא לקחת את התרופות ללחץ דם הגבוה שלו, הוא עלול לשכוח לקחת אותן”, אומרת סבתא אסתר ומעיפה מבט בשעון, “כבר שש וחצי, בשבע תזכירי לי להתקשר לאבא”. שבי מהנהנת בראשה. “חבל שסלט אני לא יכולה לשלוח לסבא דרך הטלפון, אני לא יודעת מי יכין לו מחר בבוקר”. “באמת חבל”, תוהה שבי ולבה נחמץ, כבר ארבעים שנה מכינה אמא לאבא סלט, בדבקות מידי בוקר, מי יכין לו מחר? “ומי יכין לאבא קפה?” שבי לא מתאפקת מלשאול, “הוא הרי לא יודע להכין קפה כמו שאת מכינה, אמא, נכון?” שבי התכוונה לומר בדיחה. אבל סבתא אסתר לא מחייכת בכלל, פני…
