מי צריך מקוריות?
נעמה בחנה את הבד מול האור, אחרי התלבטות ארוכה החליטה לרכוש ממנו כמות שתספיק לה לתפירת התחפושת.
בעוד המוכרת גוזרת את הבד, חייכה נעמה, בדמיונה היא כבר ראתה את התחפושת תפורה, הבד תאם בדיוק לחליפה היוקרתית שבדמיונה כבר היתה מוכנה, החליפה שהיא עומדת לתפור לרחלי שלה. חליפה של אמא הדורה ותינוקת על הידיים, הבגדים של התינוקת יהיו דומים לבגדי האמא, התחפושת של רחלי תהיה מושלמת. מושלמת!
“אנחנו נגיע קצת מאוחר לסעודת פורים”, אומרת נעמה לאמא שלה בטלפון. “קצת מאוחר?” מתפלאת הסבתא מרחוק, קורה שמאחרים, קורה שנתקעים בפקקים בדרך פורים הוא יום שאי אפשר לצפות אותו מראש, אבל להודיע שבוע וחצי מראש על איחור, “למה?”
נעמה מסמיקה, באמת, ההודעה שלה לא הייתה מוצלחת, את התכנונים הנחמדים עליה לשמור לעצמה, “ככה זה..” היא אומרת לבסוף, “פורים, את יודעת, אמא”.
אמא יודעת, בודאי וגם נעמה יודעת.
היא לא רוצה להכנס לבית הוריה כשהבית יהיה עמוס בילדים שוקקי חיים ומאושרים, מרוחים בשוקולדות ועוזרים לסבתא להניח את המזלגות על השולחן. היא רוצה להכנס כשכולם כבר יישבו במקום, יטלו ידיים, אז היא תבוא עם רחלי שמחופשת בתחפושת המדהימה וכולן תראינה כמה היא, אמא שלה, מוצלחת.
כי בינתיים, בבית שלהם אף אחד לא יודע את זה.
תמיד היתה איכשהו בין בנימין, האח הבכור, המוכשר והנערץ, הוא היה הפטיש, מהצד השני היתה שולי, כריזמטית, בעלת מעוף וכל הכשרונות בעולם התרכזו בה, שולי היתה הסדן, ובתווך היא, סתם אחת, לא מוכשרת מדי, לא מוצלחת בשום תחום, לא מבריקה בשום דבר. היום יודעת נעמה שזה לא נכון, היא כן מוכשרת ויודעת לעשות דברים היא, למשל, תופרת בגדים לרחלי ולמאיר התינוק, אבל לא כולם יודעים את זה, ולא מספיק.
היא רוצה שכולם יישבו במקום שלהם, שיראו את רחלי נכנסת, את התחפושת המדהימה שהיא לובשת, שיתפעלו שיראו שהיא, נעמה יודעת דבר או שניים אולי אפילו יותר מהם.
נעמה מודדת לרחלי את התחפושת, ותוך כדי כך מדמיינת לעצמה את עיניה של דבורי, גיסתה הגדולה, נפקחות לרווחה והיא אומרת. “נעמה, לא ידעתי שאת כזו מוכשרת”. והיא, נעמה מחייכת בענווה ולא אומרת דבר.
אמא תחבק את רחלי שלה ותאמר לה, “נעמה, באמת תארת לי בטלפון את התחפושת, אבל לא ידעתי שהיא תצא כל כך יפה”. ויוסי אחיה, מעשי כמו תמיד ישאל אם אפשר להשאיל את התחפושת הזו לשנה הבאה.
והיא, רק תחייך ותגיד ששטויות, זה דווקא היה קל, היא תפרה בערבים, בזמנים הפנויים. “זה לוחץ אמא”. מישהו חודר בזדון לתוך המחשבות ומפריע לה, זו רחלי, “אי, אמא, זו תחפושת לא נוחה”.
“אל תדאגי, מתוקה”, מחייכת אליה נעמה, בדיוק ברגעים אלו היא הוציאה את הסיכה האחרונה מפיה ויכלה לחייך חיוך רחב, “אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, בינתיים התחפושת לא מוכנה, אבל כשהיא תהיה מוכנה יהיה לך מאד נוח איתה”. נעמה מהדקת את הסיכה למקומה ותוהה בינה לבין עצמה אם הדברים שאמרה אכן נכונים, האם באמת …
