איזה שבר!
“אי!” הצרחה החדה שבקעה מחדר הילדים שמה לאל את כל התכניות שתכננה יעל לאותו אחר הצהרים גשום וחסר כל קרן שמש. לא שהיא חשבה שאחר הצהרים יהיה רגוע ושלוו, לא שהיא חשבה שתספיק הרבה, ובכל זאת…
יעל הספיקה להיאנח אנחה אחת עמוקה לפני שעזבה את כל עיסוקיה ופנתה לעבר חדר הילדים כשהיא מניחה למחשבות המתסכלות להציף אותה ולשאלה הגדולה להישאל, אז מה עשית עכשיו שמוליק?
כששמוליק בבית שום דבר לא רגוע במיוחד. תמיד הוא מצליח לדרוך בטעות על הציור שציירה שיפי, בדי עמל, להרוס את מגדל הקלפים שבנה אלי ולדרוך על המחברת של אסתר, הכל קורה בטעות, כמובן, והיא, אמא שלו, מנסה לספוג כמה שיותר, היא שותקת ושותקת ובסוף גוערת בו, ואז, כשהעיניים התכולות והגדולות שלו מתמלאות דמעות היא נמלאת בחרטה ומסלול השתיקה מתחיל מהתחלה, עד ששמוליק דואג להביא אותה שוב לאיבוד עשתונות, וחוזר חלילה…
האמת, היא נסתה להשיג לו חבר לאחרי הצהרים אבל אף אמא לא התנדבה לשלוח את הבן שלה בגשמים וברוחות הסוערות, וגם היא, פחדה ששמוליק ייצא. אז בסוף הוא נשאר בבית, ועוד איך נשאר, והצרחה הזו…יעל צעדה לחדר הילדים בעודה שואלת את עצמה איך היא קשורה אליו.
מסתבר שהצרחה קשורה מאד. שמוליק הוא זה שהשמיע אותה. “מה קרה?” שאלה אותו יעל, ואחרי שגלתה שהוא לא מתכוון לענות, בקשה הסבר מהילדים שעמדו וצפו באחיהם בפחד ובחרדה. “עשינו תחרויות גובה, מי יכול לקפוץ הכי גבוה, אני הצלחתי לקפוץ מהמיטה ושמוליק אמר שזה לא שווה ונראה מי יכול לקפוץ מהמדף של המשחקים, אז…”
בני לא היה צריך לגמור את המשפט, מבט אחד חטוף לעבר מדף המשחקים גילה ליעל שהמדף זכרונו לברכה הלך בדרך כל הארץ ובדרכו הפיל את שמוליק לרצפה. “קום שמוליק”, נאנחה יעל, בולעת בחזרה את המילים שהצטופפו על לשונה, אלו היו המילים בדבר חוסר אחריות, בדבר מדפים שאסור לשבור ושובבות שחייבים לשים לה גבולות, אבל עכשיו, מול הפנים המעוותות ושמוליק שלה ששכוב מקופל על הרצפה, היא הבינה שאסור לה לומר דבר, שום דבר.
בעזרה משותפת ומתוך גניחות ואנחות מצליח בסופו של דבר שמוליק להתרומם מעם הרצפה. “היד”, הוא ממשיך לגנוח, יעל נוגעת קלות ביד, אבל צרחה נוספת גורמת לה להרתע בבהלה. “בוא שמוליק”, היא כובשת אנחה, “נלך לקופת חולים”.
טלפון בהול לקופה מגלה שאין לה מה לרוץ לשם. “נוסעים לירושלים”. מכריזה יעל, “לירושלים?” הילדים בוהים בה בעניין, “עם שמוליק?” שמוליק נפרד מהדמעות האחרונות ובלי מילים גומע סירופ נורופן עם כוס פטל. “כן, תטפלו בילדים ותסתדרו כבר, אני סומכת עליכם”. ממילא אין לי ברירה אחרת.
האוטובוס בולע אותם בשתיקה, עד לכניסה לעיר עסוקה יעל בהתאבלות על מה שרצתה להספיק היום וכבר לא תספיק, כנראה, על שמוליק שתמיד מצליח לייצר קשיים ובעיות, על הילדים שנשארו בבית…
כשהאוטובוס מסתובב לכוון היציאה מהעיר, היא מתנערת, מביטה בשמוליק שבוהה באפס מעש בחלון ושואלת אותו באגביות. “איך …
