יעקב מרגליות
כל מי שחולף ליד אתרי בנייה ברחובות העיר – בוודאי שם את ליבו לביתנים הקטנים שהחלו לצוץ בסמיכות לאתרי הבנייה. מדובר בביתני שמירה, בהם יושב מאבטח חמוש לאורך שעות העבודה, ותפקידו לשמור על האתר מפני הפועלים הפלסטיניים שכניסתם אושרה לעיר לצורך עבודה באתרי בנייה סגורים.
לפי ההחלטה שהתקבלה לפני כשלושה חודשים, אושרה כניסתם של פועלים פלסטיניים אך ורק למבני ציבור שנמצאים באמצע בנייה, וזאת על מנת לאפשר את התקדמות הבנייה במבנים רבים בעיר שבנייתם נתקעה מאז פתיחת המלחמה בשמחת תורה. ההחלטה לאשר כניסת פועלים אך ורק למבנים ציבוריים – התקבלה על ידי מפקד החטיבה. הנימוק: במבנה ציבורי אין חיכוך ישיר עם תושבי העיר, והפועלים אינם מסתובבים בבנייני מגורים.
לצד זאת, התקבלה החלטה כי מאבטחים יצטרכו ללוות את הפועלים. בתחילה הסתובבו המאבטחים בשטח, וכעת, כך נראה, הוחלט לבנות עבורם ביתנים על חשבון מזמיני הבנייה. אלו ביתנים דומים לביתני שמירה בסמיכות למוסדות, או בצמוד לבתים של דמויות מאובטחות, כמו שרים וכדומה.
וכאן אנו רואים לנכון להתריע על פרצה מדאיגה: עקב החום בקיץ, כפי שניתן לשים לב, הביתנים מצוידים במזגן משוכלל. אין שום בעיה כמובן במזגן, וטוב שהמאבטחים לא ‘יתבשלו’ מחום ומזיעה בביתן הלוהט בימי הקיץ החמים.
עם זאת, הצצה לעבר הביתנים מציירים תמונה של מרחב סגור ומנותק מהנעשה בחוץ. כך למשל, בביתן שמוצב ליד אתר בניה בגבעה בי, נראה כי השומר ‘סידר’ לעצמו מרחב נוח וממוזג, עם מזגן דולק ודלת סגורה, ואם לא די בכך, כנראה בכדי שהשמש לא תפריע – לחלונות הוצמדו קרטונים מאולתרים, שאוטמים את החלונות.
אלו תנאים נאותים לתנומת צהריים קלה, אך לא בטוח שהם מקדמים את המטרה – פקיחת עין רצופה לעבר הנעשה באתר הבנייה ובסביבותיו, וכידוע, חוסר תשומת לב של שנייה אחת עלול חס וחלילה לעלות במחירים שאין להעלותם על הדעת.
גורם המעורה בנעשה אומר ל’שערים’: “צריך לזכור שהחששות הם לא באוויר, וההחלטה על הצבת מאבטחים לא נועדה סתם לרצות את התושבים המודאגים. זה לא מס שפתיים או משהו שנועד לצאת ידי חובה. משלמים לשומרים הון רב, מדובר בחיי אדם, עם התרעות וחששות שמא בכל רגע עלול פועל להפוך למפגע פוטנציאלי, אם באופן מתוכנן עם קשר לגורמים עוינים בחמאס וכדומה, ואם באופן ספונטאני. לא ניתן להעלות על הדעת שהמאבטחים יישארו סגורים בביתנים הממוזגים, לא יסתובבו באתר עצמו והתוצאות מי ישורם. חייבים לפקוח עין, לדאוג שהמאבטחים יהיו בשטח, וגם בשעה שנמצאים בביתן – להיות עם עין פקוחה וערנות מלאה, ולא להיסגר עם חלונות אטומים. חיי אדם תלויים בזה”.
אנחנו ב’שערים’ הבאנו את ההתרעה כמו שהיא, בתקווה להתעשתות מיידית מצד הנוגעים בדבר.
חשש מקנן בלבבות
כזכור, כעשרה חודשים לאחר פרוץ המלחמה בשמחת תורה נראה כי שגרת הבנייה בעיר מתחילה לחזור טיפין טיפין, כאשר חזרת הבנייה הציבורית מעוררת תקווה בקרב הבונים הפרטיים – שחלקם נתקעו באמצע הבנייה מזה עשרה חודשים. הללו מצפים למודל שיאפשר גם בנייה פרטית.
הנושא, כידוע, הינו סבוך ומורכב. החזרתם של הפועלים הפלסטיניים לביתר הוא עניין שמעורר בעתה בקרב רוב-ככל תושבי העיר. אם גם לפני המלחמה המחזות של פועלים פלסטיניים שמסתובבים במבטים מזרי-אימה בבנייני הבתים, בין ילדים ונשים – עורר תחושה לא נעימה עד כדי חשש של ממש – מאז מאורעות שמחת תורה תשפ”ד המצב הוחרף שבעתיים, והחשש הבטחוני מקנן בלבבות.
מצד שני, המחיר עבור מאות תושבי שנתקעו באמצע בנייה, לאחר שלקחו משכנתא והחלו את העבודות – הוא ללא נשוא. כך גם עבור הקבלנים, האדריכלים, מעצבות הפנים ושאר המתפרנסים מענף הבנייה בעיר, וכך גם עבור אלה שמתכננים להרחיב את דירותיהם, ופתרון באופק – איִן.
לפני כארבעה חודשים, לאחר שהֵצַפנו את הזעקה ב’שערים’, החלה פריצת דרך בכל הקשור לאתרי בנייה ציבוריים. וכך התחלנו לראות אתרי בנייה שנפתחים מחדש, פועלים שנכנסים בפיקוח הדוק, ומשאיות שחוזרות לעיר, כאשר כל זה כפוף להצבת מאבטחים לפי מפתח של מאבטח אחד על כל חמישה פועלים.
כעת יש לבדוק האם אכן ההוראה מיושמת במלואה, ואכן מספר המאבטחים תואם את הנדרש. ‘שערים’ יבדוק את העניין בשבועות הקרובים.
אבסורד זועק
ומכאן – לבנייה הפרטית.
העובדות מוכרות לכל מי שקשור לענף הבנייה בעיר: בעשרת החודשים האחרונים, הקיפאון בענף הבנייה בעיר עקב ההחלטה שאין מנוס ממנה – על מניעת כניסתם של פועלים פלסטיניים לעיר – הוביל למפולת כלכלית שניכרת בכל ענפי הבנייה בעיר. המציאות הזו נותנת את אותותיה החמורים על מאות משפחות המתפרנסות מהענף.
אין זה סוד – שענף הבנייה ששגשג בעיר היה אחד ממקורות הפרנסה עבור משפחות רבות בביתר. עירנו רוויה בקבלנים, מפקחי בנייה (שלמדו את המקצוע בקורסים מקצועיים בהשקעה כספית ובתוכנית לימודים שהתפרסה על פני זמן ארוך) ועוד ועוד בעלי מקצוע בתחום הבנייה.
‘שערים’ פרסם בחודשים האחרונים עדויות על קבלנים תושבי העיר שמזה כעשרה חודשים חיים מהלוואות, על משרדי אדריכלות ועיצוב פנים שנסגרו, על חנויות לחומרי בניין וקרמיקות ששוממות מקונים ובעליהן חושבים ברצינות על הקפאת הפעילות עקב חוסר הכנסות, וכמובן – על בעלי דירות שנתקעו באמצע בנייה ואין פתרון באופק. במקביל, דמי המשכנתא שנלקחה לצורך כיסוי עלויות הבנייה ממשיכים להיגבות מדי חודש, כאשר מנגד אין הכנסות שיכסו זאת.
לאורך כל חודשי המלחמה, עד כה, לא היה מענה מצד הרשויות. המצב בשטח הוא שאין אפשרות להכניס פועלים לבנייה פרטית. פתרונות שונים שנוסו – עבודה יהודית, ולהבדיל, ערביים ממזרח ירושלים ובעלי תעודת זהות כחולה, נותנים מענה חלקי בלבד, ויקר פי כמה וכמה.
קבלנים בעיר הלינו בשיחה עם ‘שערים’, כי במקרה של ערבים בעלי אזרחות ישראלית – האבסורד זועק לשמים: אם כניסת ערבים לעיר מסוכנת – כיצד מאפשרים את כניסתם של ערבים בעלי ת”ז ישראלית? הרי הניסיון מלמד על סיכון ביטחוני שהדבר יצר בעבר, לא פחות מאשר הסיכון של פועלים פלסטיניים. “מה התועלת מלבד המחיר היקר בהרבה שנאלצים לשלם תושבי העיר שנאלצים להשלים את עבודות השיפוץ שהחלו בהם לפני המלחמה?”, תוהה אחד הקבלנים בשיחה ל’שערים’.
לדבריו, מדובר למעשה בהחרפת המצב ביחס למה שהיה לפני המלחמה: הפועלים הפלסטיניים לפחות עברו בידוק בטחוני קפדני בכל בוקר, והקבלנים שהעסיקו אותם הפקידו ערבויות כספיות. לכך יש להוסיף את הנוהל שהתחדש באתרי הבנייה הסגורים שקיבלו היתר להעסיק פועלים פלסטיניים – להצמיד שומר חמוש על כל חמישה פועלים. “ההוראה הזאת”, מציין איש שיחנו, “אינה חלה על הערבים הישראליים שנכנסים לעיר בחופשיות, ללא בידוק, ללא אבטחה וללא כל פיקוח”.
אלא שכעת, כאשר מודל האבטחה בבנייה הציבורית נראה צולע ו’לצאת ידי חובה’ – הדבר מעלה חשש בקרב בעלי הבנייה הפרטית שהפתרון עבורם רחוק מלהגיע.
מצוקת הקבלנים
כאמור, למרות מחזות שנראים פה ושם של פועלים יהודיים שהחלו לעבוד בעיר, מדובר בענף שהוא ממש בתחילתו, ואין בו בשלב הזה כדי לתת אפילו מענה חלקי. העבודה היהודית טרם הוסדרה. מדובר במתי-מספר פועלים, שעלותם יקרה עד מאוד, ואין להם הכשרה לכל המקצועות הנדרשים בענף הבנייה, כך שאין בכך מענה למצוקה הקיימת בענף הבנייה. בינתיים, הענף ממשיך לקרוס והסבל עבור אלה שפרנסתם מענף הבנייה מגיע למצוקה של ממש.
“האם מישהו נותן את דעתו לשבירת מטה לחמם של מאות מתושבי העיר במישרין ובעקיפין?”, תוהה קבלן מאנ”ש ששוחח עם ‘שערים’. הוא מספר כי מדובר במאות משפחות של קבלנים, אדריכלים, מפקחי בנייה, מעצבות פנים, נגרים, חשמלאים, אינסטלטורים, עורכי דין, שוכרי דירות ועוד, שעצירת ענף הבנייה בעיר השפיעה ישירות על פרנסתם. עובדה היא שבעשור האחרון התבססה הפרנסה בעיר בעיקר על תחום הבנייה – תחום שנעצר לחלוטין בעשרת החודשים האחרונים, דבר שהכניס מאות משפחות למעגל העוני, ההלוואות והמחסור.
“אני נחסמתי כבר בכל הבנקים, ועכשיו ילדיי לוקחים הלוואות בשמי”, מספר לשערים י’, קבלן מוכר בעיר שבעשרת החודשים האחרונים נותר מחוסר מקור הכנסה. אליו מצטרף ש’, תושב בעיר שהבנייה בביתו נתקעה באמצע, ובמהלך החורף שעבר חווה נזילות עקב חדירת מי גשמים, דבר שהסב לו נזק של עשרות אלפי שקלים, לצד המשכנתא שלקח על הבנייה, אותה הוא ממשיך לשלם.
ש’ אינו היחיד. כפי שכל אחד יכול לראות, מאות דירות בעיר תקועים באמצע הבנייה. רבים משלמים שכירות בכל חודש רק מכיוון שדירתם לא מוכנה ואין מענה לתחום הבנייה. עסקים רבים נאלצו להכריז על פשיטת רגל, באין מענה באופק. חלקם נחשבים עדיין לאנשים מתפרנסים בעיר, ומוסדות וארגונים באים לבקש את תרומתם, מבלי לדעת שהם עצמם חיים על גמ”חים, הלוואות ואשראי בנקאי שהופך עבורם לבור ללא תחתית.
לצד המצב העגום של אלה המושפעים ישירות מעצירת הענף – יש לשים לב גם מעגלים שניים ושלישיים שניזוקו כלכלית בצורה קשה. ניתן לומר כי כמעט אין עסק בביתר עילית שלא נפגע מהמצב – מי בצורה משמעותית וחמורה ומי באופן חלקי. כל מי שמנהל מערכת עם תנועת כספים משמעותית בעיר יכול להעיד על מאות אנשים שאיבדו את פרנסתם. הללו מעסיקים עוד אנשים, ואלו מפרנסים משפחות נוספות – וכך הולך וגדל מעגל המחסור בעיר כתוצאה מעצירתו המוחלטת של ענף הבנייה ללא פתרון באופק.
מחפשים פתרון
המשך טמינת הראש ביציקת הבטון היצוקה למחצה – איננה אופציה. פופוליזם אינו תוכנית עבודה והחלטה על הנצחת המצב ללא פתרונות יצירתיים – מתאימה רק למי שלא חש את המצוקה הכלכלית הממשית שהיא מנת חלקן של מאות משפחות בעיר, באופן שמשפיע על אלפי נפשות ובעקיפין על כל העיר. מול המצב הנוכחי נדרש פתרון יצירתי, רציני ואמיץ.
האם הגיע הזמן לאפשר כניסת פועלים לבנייה פרטית במודל שקיים בבנייה הציבורית? כלומר: מאבטח חמוש על כל חמישה פועלים (ואולי במקרה הזה ניתן אפילו להקשיח עוד יותר, ולדרוש מאבטח על כל 2-3 פועלים), כמובן בידוק בטחוני מחמיר ביותר, ואיסור על הפועלים להסתובב בבנייני המגורים – רק כניסה בבוקר ויציאה בסיום יום העבודה, כאשר האיסוף ייאכף על ידי המאבטחים.
כמובן שבכל מקרה יש לדרוש ערובות שהכנסת הפועלים תיעשה בצורה בטוחה ומפוקחת, עם מאבטחים חמושים וצמודים לכל קבוצה של כחמישה פועלים, ותוך מניעת חיכוך ישיר עם אוכלוסייה אזרחית בעיר. מדובר בהחלטה לא פשוטה, ובניהול סיכונים מורכב, תוך הישארות עם אצבע על הדופק ועדכון ההחלטה בכל שלב שיידרש.
האם זהו הפתרון? אנחנו איננו גורמים ביטחוניים שמוסמכים לקבוע ולהחליט, ועם החשש של המוני התושבים לא ניתן להתווכח. אבל את זאת אנחנו יודעים: בתוך עמנו אנחנו יושבים – והמצוקה של הבונים והקבלנים זועקת לשמיים. התורה חסה על ממונם של ישראל, והמשך התעלמות מהבעיה לא יוליד פתרון.
לכן, אנחנו מבקשים לשקף את המצוקה כפי שהיא, לספר לכם על הקטסטרופה ההולכת וגדלה, להשמיע את הזעקה האילמת שעולה מפיהם של כל כך הרבה תושבים בעיר שמתמודדים בחוסר אונים ולא מעזים לדבר בקול, ולהסב את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר כדי שיתכנסו לייצר פתרונות.
השלכות רוחביות
אחרי קרוב לשנה של העדר בנייה פרטית בעיר – התהייה שעולה בלב היא: האם הסתיים לו תור הזהב של הבנייה המשגשגת בביתר שהביאה פרנסה הן לקבלים ומתפרנסי הענף, והן לבונים שהרחיבו את דירותיהם ובנו יחידות שמאפשרות הכנסה קבועה?
מה שבטוח: ככל שאנחנו מצפים למציאת פתרון בזירת הבנייה הפרטית – חייבים תחילה לוודא שמודל הבנייה במבני הציבור עובד נכון, לפי הוראות הביטחון הקפדניות. סיפור הביתנים האטומים הוא קריאת השכמה: מדובר לא רק בחשש להתרשלות באכיפת האבטחה – אלא במציאות שתשליך גם על הפתרון בבנייה הפרטית. הדרישה אפוא מהאחראים על הבנייה הציבורית היא פשוטה: תדאגו שהאבטחה תהיה טובה, קפדנית והרמטית, ללא עיגולי פינות וללא ‘חפיפניקיות’, וכך יתאפשר לקדם מודל לפתרון גם עבור הבנייה הפרטית.
וכיהודים מאמינים עלינו לזכור: אם ד’ לא ישמור עיר – שווא שקד שומר. ולצד ההשתדלות, עלינו להגביר זכויות ולהרבות בתפילות שהקב”ה ישמור על עירנו ועל ארצנו ונזכה לשבת בשלום ובשלווה.
