יעקב מרגליות
מאז המתקפה בשמחת תורה, ענף הבנייה הישראלי שובת כמעט כליל. בהיעדר פועלים פלסטינים – אלפי פרויקטים ברחבי הארץ תקועים. גם בעירנו, ביתר עילית, שמוכרת כ’בירת הבנייה החרדית’, עם תרבות הרחבות והוספות בנייה שהפכו לחלק מהדי-אן-איי המקומי – כבר חצי שנה שכמעט לא שומעים פה רעש של ג’קסון או קידוחים של פטישון. הענף מוקפא, כמעט כליל.
תחום הבנייה הוא אחד התחומים שספגו שינוי דרסטי מאז מתקפת הטרור שהתרחשה בשמחת תורה. תופעת העסקתם של פועלים פלסטינים בבנייה, עניין רווח במדינת ישראל של עד שבעה באוקטובר למניינם – נעצרה בחריקת בלמים. אם עד לפני חצי שנה נכנסו לשטח המדינה מדי יום יותר ממאה וחמישים אלף פלסטינים בעלי היתר, ועוד עשרות אלפים בצורה פיראטית – כיום רובם ללא אישור כניסה.
רבבות הפלסטינים היו מועסקים בעיקר בענפי הבנייה, התשתיות, המפעלים והחקלאות. כיום כמות ההיתרים עומדת על פחות מעשרת אלפים. חרף תפיסתם של חלק מחברי הממשלה וגורמים שונים במערכת הביטחון, שלפיה יש להחזיר את הפועלים הפלסטינים לעבודה מהר ככל הניתן כדי שלא ליצור סיר לחץ מעבר לגדר – הרגש הישראלי מתנגד לכך נחרצות.
החלומות באספמיה בסגנון “יותר כסף שווה פחות טרור”, בהחלט יכולים להיות הגיוניים כשמדובר באנשים נורמטיביים, כאלה שמחפשים לעשות לביתם ולחיות בכבוד. לא אצל בני התרבות שחיה על חרבה כחלק ממלחמת דת. אחרי שהתברר שהפועלים העזתים שהוכנסו לארץ לקחו חלק פעיל בתכנון המתקפה ובמתן מידע מודיעיני לכוח הנוח’בה החמאסי – אף אחד במערכת הביטחון אינו מוכן ליטול סיכונים.
לאחר סטירת הלחי שכולנו חטפנו, מורגשת ברחוב הישראלי התפכחות. לא כל חשש מפלסטיני משולהב מקורו בגזענות. כשהאויב שעומד מולנו חושף את מאווייו, הרצון לחיות גובר על הצורך להיראות יפים ולהישמע נחמדים. וכעת נדרשות חלופות, בעיקר בתחום הבנייה.
מסקרן אפוא לסקור את הוואקום שמתמלא, לאט ובטוח, בידיים יהודיות. ואכן, דווקא בעירנו פגשנו רתכים, טייחים וקבלנים כלליים, שעושים כל מה שצריך כדי להעמיד כל סוג של בניין וארכיטקטורה שרק תרצו. יהודים יראי שמיים, עם פאות וציציות, המרוויחים את לחמם מעבודות כפיים שעד לפני רגע חשבנו אותן כשמורות בבלעדיות לפועלים פלסטינים. ראינו מקרוב מציאות אחרת, המתבטאת בזוויות רבות: ביטחון, איכות עבודה, אידיאלים, ותופתעו – גם המחיר הכלכלי הוא לא מה שחשבנו.
האם אנחנו בפתחו של עידן חדש, שבו יעבדו בענף הבנייה יותר ויותר יהודים? מוקדם מלהעריך. אנחנו רק לספר על התופעה באנו.
ערב חג הפסח תשפ”ד, ‘שערים’ יצא לשטח והסתובב בין אתרי בנייה שבכל זאת פעילים בעיר, במטרה לבדוק: האם מוצתה האופציה היהודית?
מביקור בשלושה אתרי בנייה בעיר, גילינו שאולי אפשר גם אחרת. זה אולי יקר יותר, אולי לא בר-השגה עבור כולם – אבל בהחלט אפשרי.
יצאנו לדרך. בואו איתנו למסע בעקבות העבודה היהודית ביתר תשפ”ד.
היהודים של ‘פרזלא’
“זהירות, כאן בונים”.
לכאורה שלט סטנדרטי של אתר בנייה. החוק מחייב לשים שלט כזה, וגם ההיגיון: מטבע הדברים אתר בנייה הוא מקום מסוכן. התבוננות נוספת בשלט מגלה משהו חריג. אפילו חריג מאוד.
בשולי השלט מופיעה תוספת קטנה ולא שגרתית בכלל: לוגו החברה, בארמית תלמודית ובכתב רש”י: ‘פרזלא’. כלומר, חברה לעבודות ברזל.
אנו מתלווים לר’ שלום בן־שושן, מנהל החברה, יהודי תלמיד חכם ומהדמויות המוכרות בגבעה ב’ ובעיר בכלל. ר’ שלום מכניס אותנו לאתר שבו הולכת ונבנית מאפיית מצות. סמוך לקורות הברזל האימתניות, נשענים על המלגזה או על המקדח, מחכים לנו שניאור, אשר נתן ונחמן. הם אומנם קצת לא רגילים לסיטואציה וכבנאים אמיתיים הם מעדיפים להפעיל את ידיהם מאשר לעסוק בברברת.
אבל למרות זאת, עכשיו הם מפנים מזמנם הדוחק כדי להכניס אותנו לתוך עולם שחלק גדול מאיתנו לא ממש מכיר: עולם הבנאים היהודי.
שלושתם חרדים, יראים ושלמים. מתחת לברדס שלהם מסתתרת כיפה שחורה גדולה וזוג פאות מסתלסל. שניאור, אשר נתן ונחמן נמצאים כאן כדי לבשר על השינוי, על כך שכל עבודה, ובטח בניין ארץ ישראל, יכולה לכבד את בעליה, רק תלוי איך ניגשים לנושא ואיך מסתכלים עליו.
מעל למכנסי העבודה של שניאור, אשר נתן ונחמן מתבדרות להן הציציות ברוח, גלויות לעין כל, ואת פניהם של השלושה מעטר זקן חסידי כדבעי. בציבור הנוטה להעדיף ‘שְׁטֶעלֶע’ס’ (משרות) עם ארומה יוקרתית – עבודת כפיים קשוחה לא תמיד מתקבלת כמובנת מאליה. דווקא לכן, היה חשוב לנו לשאול:
יש לפעמים תחושת אי נעימות בבית הכנסת? בתוך הקהילה אתם מרגישים בנוח עם העבודה שלכם?
“כל עבודה מכבדת את בעליה”, אומר לנו שניאור בחדווה בלתי מוסתרת. “לא זכינו להיות ראשי ישיבות, ולהבדיל אנחנו גם לא עורכי דין או מנהלים עם חזה נפוח. אבל אין שום סיבה שמישהו יזלזל באדם שעובד קשה בשביל להביא לחם הביתה. בסופו של דבר, עבודה זו עבודה. אנחנו רוצים להתפרנס. חז”ל אמרו ‘פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות’, ומה שאנחנו עושים זה בוודאי לא פשיטת נבלה בשוק – זה בניין ארץ ישראל!”
ומה עם הסטיגמות?
“אני חושב שהן משתנות”, משוכנע שניאור, עיניו נוצצות. “בציבור שלנו מעריכים כל אחד שמוכן לעבוד קשה בשביל לפרנס את משפחתו, ולאט לאט, עם הזמן, נכנסים עוד ועוד עובדים לתחום”.
לא מעגלים פינות
כאן צריך לציין כי לרוב מקצועות הבנייה אין צורך בהכשרה עם תעודה. מדובר בתחומים שלרוב הניסיון והידע מגיעים מהשטח, תוך כדי העבודה בפועל. עם זאת, בתחום הריתוך, שבו עוסקת השלישייה שלפנינו, יש לעבור הכשרה מעשית בידי גורם מוסמך.
“ההכשרה נמשכת שלושה חודשים. יש מרכזי הכשרה בירושלים ובתל אביב, וניתן לקבל מלגת לימודים למימון ההכשרה מגופים שונים המעודדים את התפתחות הכניסה לענף בקרב בני הציבור החרדי. במהלך ההכשרה מתחילים מיידית לעסוק בעבודה ביצועית ובחומרים הרלוונטיים, בליווי מדריך מקצועי, ומשם יוצאים לאתרי הבנייה”.
קשה להיכנס לשוק הזה?
“מי שרוצה ומוכן לעבוד בעבודה קשוחה, מהיום הראשון תהיה לו עבודה. אין בעיה של ביקושים בענף הזה. כל מה שצריך זו נכונות לעבוד ולהפעיל את הידיים, הרגליים והגב”.
###כעת אנו עוברים לשוחח על הפיל שבחדר: מדוע אנשי נדל”ן, יזמים וקבלנים יהודים, כמו גם לקוחות פרטיים – מעדיפים עבודה ערבית באופן כמעט אינסטינקטיבי?
לשלושה יש תאוריה מסודרת: “אין ספק שאיתם אפשר לעגל פינות הרבה יותר, הן מבחינת הגמישות במחירים והן מבחינת הזמנים. בעניין המחיר, הוא יכול לעבוד לשני הכיוונים: מחיר שנראה זול במיוחד, עקב איכות העבודה והשגת החומרים, יכול פתאום לקפוץ דרסטית לאחר סיום העבודה, בכל מיני תואנות. אצל בנאי יהודי זה כתם מבחינתו אם הוא לא עומד במחיר שקבע.
“בנוגע ללקוחות קטנים, אנשים שרוצים לשפץ את ביתם, להוציא מרפסת, להוסיף חדר וכעין אלו, אי אפשר לבוא אליהם בטענות כשהם מקבלים מהערבי הצעות מחיר בשיעור של חצי מהסכום שמבקש היהודי. לא פעם מדובר בפערים גדולים מאוד.
“עם זאת, צריך להביא בחשבון שביותר מדי פעמים קורה אחד מהשניים: או שהמחיר ‘מתעדכן’ תוך כדי, בעקבות כל מיני ‘הפתעות’ או דברים שפתאום ‘חייבים להוסיף’ ו’אי אפשר בלי כך וכך’, או שהבנייה בפועל מבוצעת ברמה ירודה. לא אחת צריך אחר כך להזמין פועלים נוספים לעבודות תיקון והשלמה, ולפעמים אף נדרש לבצע את כל העבודה מחדש. בשני המקרים הסכום הסופי שאותו לקוח ישלם ישתווה לסכום שאותו הציע היהודי מלכתחילה, ולעיתים אף יהיה גבוה יותר.
“בוא תראה בעצמך”, אומר שניאור ולוקח אותנו לעבר עמוד ברזל שזה עתה רותך. “אתה רואה איזה יופי של עבודה? תראה איך התפר של הריתוך יפה, אחיד, לא מזוגזג”, הוא אומר בעיניים נוצצות, משל מדובר בעוגה קונדיטורית מקושטת בפרחי קצפת. “אתה יודע כמה פעמים אנחנו מגיעים לאתר אחרי שמהנדס פסל עבודה שהתבצעה בידי פועל לא יהודי, שלמותר לציין שלא עבר הכשרה מעולם, והעמוד בקושי מחזיק מעמד מרוב שהוא מרותך בצורה גרועה?”
פרנסה יהודית בכבוד
ועדיין, מדובר בכוחות שוק פשוטים, בכללי היצע וביקוש. כפי שאומר שניאור: “אי אפשר להתכחש לעובדה שמבחינת היצע של עובדים, על כל עובד יהודי יש חמישה עובדים פלסטינים. כאשר מדובר בפרויקטים ענקיים שצריכים זמינות מיידית ואין להם זמן לחפש עובדים – מטבע הדברים הם נוטים להגיע לידיים פלסטיניות”.
מה בעצם מונע מיהודים לעבור הכשרה בתחום הבנייה?
“יותר קל לפועלים לא יהודיים להיכנס לתחום של עבודת כפיים קשוחה, לעומת יהודים, שנוטים לבכר משרות שצורכות יותר כישורי חשיבה, תכנון וניהול. זה קשור לשיקולי יוקרה, אבל גם לתכונות אופי. עבודות כפיים קשוחות שמצריכות מאמץ אגרסיבי בשטח – הן משהו שמרתיע יהודים. נוסף על כך יש להביא בחשבון את הנכונות לעבוד קשה בשביל כסף, שהיא גם חלק מהמרכיבים שיוצרים את הפערים”.
“כשמדברים על הציבור החרדי”, מוסיף שלום, “יש גם מרכיב של ‘מה יאמרו’. החשש מהצורה שבה תתקבל בבית כנסת כשאתה בא עם רכב מסחרי חבוט, לבוש בסרבל עבודה מוכתם, וידיך מחוספסות ומאובקות – הוא בהחלט שיקול דומיננטי”.
האם זה באמת כך? זו אכן התפיסה שרווחת בציבור החרדי?
“אני טוען שלא. העובדים שאיתם דיברת זה עתה מוכיחים זאת. אבל יש כאלה שלוקח להם זמן להתרגל. לפעמים בהתחלה הם לא רוצים לעבוד באזורים חרדיים, והם מחליפים את בגדיהם כל אימת שהם באים ויוצאים בשעריו של אתר הבנייה, כדי לא לצאת מהבית בבגדי עבודה. ככלות הכל, אדם צעיר מהציבור החרדי, שהתרגל לראות מחלון בית המדרש רק את העובדים הפלסטינים שבונים בבניין ממול, אין כל פלא שלפני שהוא נכנס לתחום יש לו דמיונות וחששות כעין אלו, זה משהו מצוי בהחלט ואין ספק שהוא מהווה חסם משמעותי”.
בסופו של דבר, ניתן להתפרנס מזה בכבוד?
“שכיר מתחיל יכול להגיע למשכורת חודשית שנעה בין שנים עשר אלף לשישה עשר אלף שקלים לחודש”, עונה שלום. “מדובר בסכום מכובד מאוד, שמאפשר לחיות בכבוד. ככל שמתמקצעים יותר, אפשר גם ללכת ולעבוד באופן עצמאי, לפתוח חברה קטנה וכדומה, והסכומים שמגיעים אליהם יכולים אף להיות פי שניים ושלושה. כך או כך, גם בשביל מישהו מתחיל מדובר בעבודות שניתן כמעט מייד להשתכר בסכום נאה ולהתקדם באופן משמעותי”.
מה החסרונות בעבודה הזו?
“לכל עבודה יש חסרונות. סביבת העבודה באתר בנייה היא מאוד רועשת, מסוכנת מהרגיל באופן יחסי, ודורשת הרבה יזע. אבל הנה היתרונות: העובדים מסיימים את יומם בשלוש אחר הצהריים, יש להם סיפוק מעמל ידיהם והם משתכרים בכבוד ממש מהיום הראשון”.
פועלים יהודים ב’תולדות’
אנחנו מגיעים לאתר הבנייה של בית המדרש ההולך ונבנה של חסידות תולדות אברהם יצחק, ברחוב החוזה מלובלין בעירנו. במקום אנחנו פוגשים מספר עובדים צעירים, שבקושי סגרו חודש ראשון בעבודה. לאחר אירועי שמחת תורה מנהל האתר מצא עצמו מול שוקת שבורה, ופשוט הרים אליהם טלפון. הללו, שחיפשו דרך להתפרנס, קיבלו ממנו הצעת עבודה מיידית עם הכשרה במקום, וכל השאר היסטוריה. כעת הם מקפצים בין ‘באלות’ של פסולת, ברזלים וקירות חשופים ומאובקים.
אחד מהם הוא מנחם. תפקידו בכוח: צַבָּע, טַיָיח ומבצע עבודות שפכטל וגבס. או בקיצור, כל מה שקשור לגימור קירות. הוא חרדי מן המניין, תושב ביתר עילית, וכבר תריסר שנים שהוא מתפרנס מעבודה בענף הבנייה. גם הוא טוען שבכל מה שקשור לתגובות בשטעט’ל החרדי – המעמד לא נפגע. אפילו להפך.
“הנושא של עבודה יהודית לא נולד היום”, הוא אומר. “עכשיו פשוט גילו כולם שיש אפשרות לפרנס את האחים שלהם במקום את אלה שמהללים את הרוצחים שלהם. אין ספק שמדובר בתגלית חשובה מאוד, אבל מפה צריך לקדם את הנושא ככל האפשר. האמת היא שזה היה ברקע כל הזמן”.
אבל זו עבודה שצריך לשלם עליה יותר כסף.
“עם כל הכבוד למחיר הזול שמציעים קבלנים ערבים, פעמים רבות הפערים אינם משמעותיים, ומבחינת איכות העבודה, התפוקה בפועל, האחריות על הביצוע וכל שאר היתרונות – כל מי שכבר ניסה מודה שעבודה יהודית שווה כל שקל. האם לא שווה לשלם עוד קצת כדי לפרנס את האחים שלך?”
מה רמת הסיפוק שאתה חש בעבודתך?
“עצומה! אני מרגיש שעבודה שבסופה יש תוצר ממשי – בניין שעומד על תילו – מביאה סיפוק רב. בבחינת ‘מעשי ידיך להתפאר’. אני לא מזלזל בעבודות בתחום המשרדי שבוודאי מביאות תועלת, אבל יש הרבה קורת רוח כשאתה עומד מול בניין שבנית במו ידיך, בית כנסת או בניין שבו מתגוררות משפחות ומגדלות את ילדיהן – ואתה מברך על המוגמר ויודע שזה משהו שאתה הרמת, במו ידיך, מאפס למאה. להערכתי, אנשים היום מתחברים לעשייה ויצירה. צריך לעודד את המשך המגמה של כניסה לתחום הזה, שנמצא בהישג יד כמעט של כל אחד, באופן כמעט מיידי. הוא מביא סיפוק מחד גיסא, ופרנסה מכובדת מאידך גיסא”.
אין ‘פאסט נישט’
סמוך אליו נמצאים שני עובדים נוספים. הם עסוקים בהעמסת הבאלות שמעליהן דילגנו קודם לכן על גבי המשאית. מה הם עושים? כל מה שצריך. ככה זה בהתחלה, בחודשים הראשונים. גם הם לומדים דברים בעיקר תוך כדי תנועה.
איך מתנהל סדר היום שלכם?
“אנחנו מתחילים את יום העבודה בשעה 7:30 בבוקר”, אומר אחד מהם, אלכסנדר שמו. “זה אומנם מוקדם, אך מבחינתי מדובר ביתרון עצום. אני מסיים את יום העבודה בשעה 15:30, ואת הבית בבית שמש אני רואה כבר לפני ארבע אחר הצהריים”.
“בסופו של דבר – זה הרבה יותר משווה”, אומר אלכסנדר. “מדובר על דרך מהירה יחסית להשתכרות יומית של אלף ש”ח, וזה בהחלט לא בא ברגל. מי שהולך עם האמת שלו אף פעם לא מפסיד. בארה”ב זה דבר שבשגרה – חרדים מתפרנסים בכל דרך אפשרית, כולל מענף הבנייה. בארץ נוהגים לומר כמעט על כל דבר ‘ס’פאסט נישט'”.
ואיך מתגברים על זה?
“פשוט מאוד – כשאנשים יבינו כמה ‘געלט’ הם יכולים להביא הביתה אם רק יהיו מוכנים להזיז את עצמם מכורסת ה’ס’פאסט נישט’ ולעבוד כמו שצריך, מהר מאוד נוכל לראות אוטובוסים הפורקים את יושביהם החרדים באתרי הבנייה בארץ, במקום את ההסעות של הפלסטינים מהמחסומים. הרווח הוא נקי לכל הצדדים – גם למזמיני העבודה, שמפרנסים את אחיהם ומקבלים עבודה טובה ויסודית, וגם לפועלים שמפרנסים את משפחותיהם ומאכילים את ילדיהם בכבוד ובנחת”.
קדושה ב’כולל חצות’
עכשיו הגיע הזמן לשיא. לפינָאלֶה. אולי הוא סיכום מוחשי לכל מה שראינו וחווינו. בית המדרש ‘כולל חצות’ של חסידי ברסלב, ברחוב הרב מוצפי בעיר, אשר בימים אלו נשלמות עבודות בנייתו. העבודה מרהיבה, ורב הקהילה הגה”ח רבי יהושע מאיר דויטש מביע סיפוק מכך שרוב העבודה נעשתה על ידי פועלים יהודיים.
אין תושב בעיר שלא מכיר את המבנה הענק ואת האווירה המרוממת שבמקום. ראשית מדובר ב’כולל חצות’ הגדול ביותר. סביבו נבנתה קהילה שלמה. את בית המדרש מחממת הסקה טבעית של גזרי עצים, ובסמוך להיכל ניצבות בקתות ‘התבודדות’ מעץ, ממש כמו בעיירה של פעם, והכל טובל בצמחייה ססגונית ומטופחת. כיפת המבנה מתנשאת לגובה רב, השלד הולך ונשלם בימים אלה. החיפוי החיצוני באבן ירושלמית מרהיבה הסתיים כבר, וכעת עובדים הפועלים היהודיים במרץ רב על עבודות הפנים.
“החלום שלי היה תמיד שיהיה כאן בית תורה ותפילה פעיל בכל שעות היממה”, מספר הגרי”מ דויטש. “הרעיון הוא שילמדו כאן תורה כל 24 שעות היממה. לשם כך הקמנו את ‘כולל חצות’ שהלך וגדל עם השנים, עד שכיום יש לנו יותר מ־150 אברכים היושבים ולומדים מחצות הלילה עד אשמורת הבוקר, נוסף על שאר סדרי הלימוד שמתקיימים במקום בשעות ה’קונבנציונליות'”.
עם ריבוי צורכי הקהילה החל הרב דויטש לגייס תרומות עבור המבנה הענק שמקדם את פנינו. “כשהתחלנו לבנות את בית המדרש הבנו שלא שייך שמקום קדוש כזה, של תפילה ותורה בכל שעות היממה, ייבנה על ידי ערלים שונאי ישראל. פשוט לא מתקבל על הדעת, ולא היינו מוכנים לשמוע על זה”, הוא מסביר.
החלום הגיע עם תג מחיר גבוה. המבנה ההדור, הבנוי לתלפיות, חושף בנקל את המחשבה האדירה שהושקעה בכל פרט ופרט, את הפאר וההדר כיאה לבית מקדש מעט, ואת ההשקעה האסטרונומית בכל לבנה, קיר ופיסת טיח. בכולם יש יזע ודמעות, והמקום מואר באור מיוחד ויקר, ולא בגלל התאורה היוקרתית.
“את בית המדרש הישן, שממנו יצאנו כעת, בנו ישמעאלים. למותר לציין שכמות התקלות והליקויים שנזקקנו לתקן לאחר מעשה עלתה לנו עשרת מונים ממה שאנחנו משלמים עכשיו לבנאים יהודיים יראי שמיים. בבואנו לבנות את בית המדרש המרכזי גמרתי בליבי שלא אכניס למתחם הקדוש הזה את כף רגלו של מי שרוצה להחריב אותו.
“אני זוכר מהבנייה הקודמת את הקבלנים הפלסטינים ששוחחתי איתם בנוגע להצעות מחיר. חלק מהם, כששמעו שמדובר בבית כנסת חזרו בהם מהסכמתם לעבודה. זה היה ‘יותר מדי’ בשבילם. כבר אז הבנתי עם מי יש לנו עסק”.
בנייה בסגנון ‘היימיש’
אפשר לראות איך בכל פרט מושקעים מחשבה של תורה, מדרשי חז”ל ורוח גבוהה. אפילו העצים שסביב לבית הכנסת, מקור נטיעתם הוא בדברי הזוהר שאלו נשמות המשתוקקות לדברי תורה. במקווה ההולך ונבנה יש עמדת טבילה נגישה, עם מעלון ייחודי שיאפשר גם למי שתנועתו מוגבלת לטבול ולהיטהר כדת. הכל מתוכנן לפרטי פרטים, ברוב פאר והדר וגם אווירת ‘היימיש’. האידיאל הוא כפול: בניין בית השם ועידוד עבודה יהודית, כיאה למי שדואג לקדם את ענפי התעסוקה של תושבי העיר בכל דרך.
אנחנו נכנסים לבית המדרש ועינינו מתמלאות אורה. כל אבן הונחה במקומה על ידי יהודים יראי שמיים, כאלה ששמו בפנים את הלב שלהם, את הנשמה שלהם, כפשוטו. מאדריכלות, תכנון, שלד, עבור דרך תנורי הסקה, ספסלים, גילופי ארון הקודש וכלה באינסטלציה, אלומיניום וחלונות, הכל בכל. כשמסתכלים על מכלול הפרטים הקטנים, זה מפעים. כשמבינים שעל כל פרט כזה מופקד יהודי שאומר ‘מודה אני’ בכל בוקר – זה כבר מרגש ממש.
מה שמיוחד בעיצוב המקום הוא האבנים המיוחדות שמכסות את הקירות ומְשַׁווֹת למקום הוד מיוחד. “התלבטנו בזמנו איך לעצב את בית המדרש, באילו אבנים ובאיזה סגנון”, מספר הגרי”מ דויטש. “באחד הימים מצאתי את עצמי הולך למקום שהשכינה לא זזה ממנו, הכותל המערבי. התפללתי לריבונו של עולם שידריך אותי בעצה נבונה וייתן לי את הסייעתא דשמיא לבנות לכבודו בית של תפילה ותורה מפואר וראוי לשמו. ביציאתי התבוננתי ברצפת הרחבה, ולפתע לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: מדוע שלא נשכור את שירותיו של בעל המקצוע שהרכיב את האבנים במקום הקדוש ביותר?”
הוא בירר וחיפש עד שהגיע לחברת גריבלסקי, החברה היהודית היחידה במדינה שמחזיקה מחצבה שכל פועליה יהודים. המחירים כמובן בהתאם, מה עוד שמיודענו רגיל לתעריפים ממשלתיים. אבל את הרב דויטש הפרט הזה לא עצר.
“תוך כדי שאנחנו מדברים וסוגרים את העסקה, בסך כמה וכמה מיליוני שקלים, אומר לי בעל הבית שסבו סיפק את אבני הציפוי המהודרות של רחבת הכותל המערבי, כמו גם את האבנים שברחבת קשת וילסון – האולם הפנימי של עזרת הגברים שבכותל. הסבא לקח למזכרת כמה וכמה אבנים שהיה צריך להוריד אותן בעקבות העבודה. ‘אם תסגור איתי עסקה’, אמר גריבלסקי, ‘אתן לך ארבע או חמש אבנים’.
“אתה תיתן לי עשרים”, השיב בפסקנות הרב דויטש, תוך שהוא מגיש את פנקס הצ’קים. “אני מוכן לסגור את העסקה עכשיו, אבל האבנים האלו שלי”. וכך היה. במעמד הכוהנים ליד ארון הקודש, כמו גם במעמד ה’מעמקים’ של החזן, האבנים ששימשו בעבר את המתפללים ברחבת הכותל מעטרות את הרצפה, ומשם עולות התפילות היישר אל כיסא הכבוד.
גם בשאר האבנים הרב דויטש הלך עד הסוף. הכי יקר, הכי יפה. והעיקר – בידי יהודים. הוא לא ייתן שמישהו אחר ייגע באבנים שלו. או ברצפה שלו. או בחלונות שלו. בכלום לא. בחלק הקטן שלמענו הוא לא הצליח למצוא יהודים, כמו בפסיפס האבנים של המקווה, הוא דאג שיהיה שם סיני, או הודי, או רוסי. לא השכנים מחוסאן. לא מי שרוצים לרצוח או מעודדים את אלה שרוצחים את אחינו בני ישראל”.
‘מנחה’ באתר הבנייה
מרנין שעל כל דבר ששואלים ‘מי עשה את זה’ – התשובות כאן באתר הן: ‘שוקי, יענקי, מוישי’. משהו בתחושה שונה. אפשר למשש את הטהרה של המקום. למרות שזה כנראה עולה הרבה כסף, יש דברים שהם מעבר לכל תמורה ממונית.
“הייתי צריך לגייס הרבה יותר כסף לשם כך”, אומר הגרי”מ דויטש. “נאלצתי להכפיל את נסיעותיי לחו”ל, להשיג תורמים נוספים. אבל זה השתלם. מה עוד שאנשים תורמים יותר כשהם יודעים שהם תורמים לאידיאל כה גבוה. שהכסף שהם נותנים מפרנס יהודים טהורים וצדיקים. יש לזה ערך מוסף שלא יסולא בפז”.
ולא נשברת בדרך?
“בהתחלה ניסו לומר לי שאני לא אצליח להביא פועלים יהודים. שאין מספיק, ושבתחומים מסוימים אין בכלל. היום אני יכול לומר שהכל בדותות. הצלחתי להשיג קבלן יהודי מאחד היישובים ליד חברון, יהודי ירא שמיים, עם צוות שלם מכל האזור, מהיישובים תלם, חברון, סוסיא ועוד, ואין לך מושג איזה כיף זה לעבוד עם אחים שלנו. אחרי המרורים שעברתי בבניית בית המדרש הישן, זה היה כמים חיים על נפש עייפה. במקום סלסולי מסגדים והשתחוויות על שטיחים כל שעתיים, הייתה כאן מוזיקה חסידית, תפילת מנחה, דברי תורה כל הזמן. פשוט מדהים. אז נכון, הוא היה יותר יקר מקבלנים ערבים אחרים, אבל מה בכלל יש להשוות? זה בית כנסת! זה בית של השכינה! כלום אין זה ראוי שמי שיבנו אותו יהיו יהודים?
“אחרי מה שקרה בשמחת תורה ראו כולם את מה שאחרים זועקים כבר שנים”, אומר הגרי”מ דויטש. “המחבלים הנאלחים הללו רצחו את מי שהיה מביא את חולי הסרטן שלהם לבתי חולים בארץ, את מי שהעניק להם פרנסה, את מי שרק רצה לחיות איתם בדו קיום. את פעילי השלום הכי רדיקלים הם רצחו ראשונים, בבתים שהם עצמם בנו. אסור לחזור על הטעות הזו שוב.
“אחד הקדמונים כתב, כי מקום שבנו אותו רק יהודים, התפילות מאותו מקום עולות בוודאות השמיימה. רק בשביל זה לבד מספיק שנעסיק יהודים בלבד, בוודאי כשמדובר בבית כנסת. כשהשכנים שלנו גם מתאמצים להראות לנו כמה הם שונאים אותנו שנאת מוות, זה כבר ‘בונוס’. לא הכל בחיים זה ‘כמה כסף זה עולה’. הכי חשוב זה לעשות כל דבר באופן הנכון.
“יום אחד אנחנו נצטרך לבנות את בית המקדש”, ממשיך הרב דויטש לטוות את המונולוג. “אנחנו מתפללים על זה כל יום. אולי אם נעסיק את האחים שלנו במקום את האויבים שלנו, היום הזה כבר יגיע. ככלות הכל, זכינו לחזור לארץ הקודש, להתיישב בה, וחלק ממצוות יישוב הארץ זה לבנות בתים בארץ. כל אבן ואבן היא מצווה. למה שנפקיר את המצווה היקרה הזו בידי ערלים?
“אתה יודע מה יהיה הסימן שאכן למדנו את הלקח?” הוא אומר לבסוף. “אומרים שביום שבו יחזרו התושבים לבתיהם בלי שיזדקקו לכיפת ברזל ומיגוניות, אז נדע שניצחנו. יש לי תוספת: אם את הבתים השרופים והמחוררים יבואו וישפצו, יבואו ויבנו יהודים עם פאות וציציות, או אז נדע שאכן למדנו את הלקח ואנחנו בדרך הנכונה. הלוואי”.
