שמעון כהן
הוא היה ‘אמן נשמה’, במלוא מובן המילה. יצירות בינלאומיות יצאו מתחת ידיו, מעשה יוצר, אבל את עיקר תפארתו בשנים האחרונות הוא ייחס ל’כיכר המנורה’ שמתנוססת בעירנו – ביתר עילית, עיר מגוריו.
בשבוע שעבר, רבי דניאל כפרי ז”ל, שסיפור התקרבותו המדהים ועוצר הנשימה מספר את סיפורה של הנשמה היהודית שנמשכת למקורה בדרכים שמיימיות ופלאיות – הלך לבית עולמו כשהוא משאיר אחריו מורשת יצירה מפוארת ורוויה באמונה בוערת.
הוא נולד בצ’כוסלובקיה, ביום האחרון של מלחמת העולם השנייה. לארץ הגיעה משפחתו מספר שנים לאחר מכן. “אורח החיים בבית היה חילוני”, סיפר בריאיון שהעניק לאחרונה. “הייתה אפילו נטייה אנטי דתית – כמו אצל משפחות רבות ששרדו את השואה. גדלתי על כעס מסוים שהורי הביעו כלפי הדת”. הוא לא מאשים אותם. איש לא יבין לליבם של מי שעברו את זוועות המלחמה ההיא.
מפגש עם ר’ אשר
בגיל 18 התגייס כמו כל בני גילו לשרת בצבא. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם בגולן במשך חצי שנה, קו ראשון מול השריון הסורי, ובין הפגזות הטנקים היו לו מעט שעות פנויות. הוא ניצל אותן למחשבה. שם, כאשר חייו עמדו לו מנגד, החל להרהר בצדקת הדרך והמטרה. “לפני כן לא העסיקה אותי מעולם שאלת זכותנו על הארץ, ורק בגולן, מול האויב הסורי שלא נואש מלהילחם על הארץ, הצליפה בי פתאום המחשבה – מדוע בעצם?
“אמרתי לעצמי: אני הרי לא נולדתי בארץ, אין לי קשר מיוחד עם המדינה הזאת, ולא מצאתי תשובה לשאלה מדוע בעצם אנחנו אלו שצודקים במאבק מול הערבים שמסביבנו. הם הרי נולדו על האדמה הזאת – אני לא, באיזו זכות אם כן התיישבנו כאן וכבשנו את הארץ מידיהם?”
“השם פקח את עיני. מצאתי את האמת שחיפשתי”, סיפר. “הייתי מראשוני החוזרים בתשובה בארץ. לא הייתה אז אף ישיבה לחילונים שגילו את אור התורה, אפילו המושג עצמו ‘חוזר בתשובה’ לא נטבע אז עדיין. בתהליך איטי ועקבי התקרב כפרי לאמונת אבותיו והחל לשמור תורה ומצוות. באותם ימים הכיר גם את רבי אשר פריינד זצ”ל בבית מדרשו בשכונת ‘ימין משה’ בירושלים.
כשהוא חזר בתשובה, התחולל גם מפנה אדיר ביצירה שלו. עד אז עסק, כמו כל אמני דורו, באומנות אוניברסלית ומודרנית, מושפע מהסגנון האירופאי והעולמי ששורשיו נטועים באמנות המערבית. כעת, מששב למסורת אבותיו, החליט לחקור את האמנות הקדומה שרווחה באזורנו, במזרח התיכון, והחל לשזור במיצגיו מוטבים יהודיים היסטוריים.
“הבנתי שאני צריך להשתחרר מהשפעות העולם הגדול, שאני לא רוצה להיות חלק מהרוח הכללית באומנות שאינה שייכת לנו. רציתי להתחבר לשורשים שלנו. אמנות היא שפה בינלאומית. יש בה קווים וסגנונות שונים, מקובלים יותר או פחות. וגם אני חיפשתי דרך משלי שתתאים לאורח החיים שבחרתי ושתבטא את ערכיי ואמונתי”.
הוא בירר כמובן עם רבנים חשובים את הצד ההלכתי שביצירה, וקיבל מהם הדרכה כיצד יוכל להמשיך בעיסוקו ללא חשש איסור הלכתי. וההדרכות ההלכתיות שלהם ליוו אותו עד סוף ימיו.
המנורה שהאירה בעירנו
לפני כשנה וחצי הוצב במורד רחוב רבי עקיבא מיצג ענק של מנורת שמונת קנים, ב’כיכר המנורה’.
יצירת הפאר עשויה משילוב ייחודי של 16 טון שיש קררה איטלקי וטון ברונזה איטלקית. מראה מרשים ומרהיב, וכמותו לא נראה בארץ שנים רבות. כפרי ציין לשבח את ראש העיר ר’ מאיר רובינשטיין שנרתם לרעיון ותמך בו לאורך כל תהליך היצירה וההקמה, ואף כובד בהצבתו. האבן שהובאה במיוחד מאיטליה לבניית היצירה – כמו בכל פסליו של כפרי – מתנוססת לגובה רב ומאירה בכל יום בשעת הזריחה, מסמלת את נר התמיד. כפרי ראה בכך חשיבות גדולה והתגאה מאוד בפרי יצירתו, אותו ראה בכל יום כאשר חלף ליד המיצג שמאיר את העיר.
ובשבוע שעבר, הילד הקטן שנולד בצ’כוסלובקיה לאחר החורבן הגדול, שעבר כל כך הרבה תהפוכות ובירורים בחייו, ובשנים האחרונות זכה להפיץ את אור האמונה לכל העולם באמצעות מיצגי האמנות – הסתלק לבית עולמו, משאיר אחריו מורשת שהופכת את החומר לרוח גדולה.
יהי זכרו ברוך!