מערכת ‘שערים’
למעלה משלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה – ששמה הרשמי הוא ‘חרבות ברזל’ אולם בזיכרון הציבורי תיזכר כמלחמה שפרצה בעיצומה של שמחת תורה – והיישוב בארץ ישראל כולו שרוי בחרדה. השמועות האיומות שהגיעו מיישובי עוטף עזה וערי הדרום – אינן מרפות. ההרגשה היא שכלל ישראל בארץ הקודש נמצא בצרה ובצוקה.
אם לא די בכך, ישנן האזעקות שמפרות את השלווה אחת לזמן מה, הדיווחים מערים נוספות בארץ, הטיל שנפל בעיר וב”ה שלא גרם נזק בנפש, והידיעות על שונאי ישראל שזוממים לעולל רע לעמו של הקב”ה, בתפילה שיפר עצתם ויקלקל מחשבתם.
כל מי שנכנס בשערי העיר בימים אלו, יכול להרגיש את הדריכות. לוחמים שלופי נשק עומדים בעיר, בודקים כל רכב בנפרד, ומוכנים לירות במקרה של מחבל שיתקרב ח”ו. הגדרות זוכים לפטרול מיוחד, הערנות בשיאה והדריכות מקיפה את כולם. השבוע תיערך אף אסיפה לגבאי בתי הכנסיות בעירנו, שיתאמו לגבי מחזיק נשק בכל בית כנסת ואיש קשר לכל מקרה חירום.
ובכן, אין אלו ‘חדשות’ סתם – זוהי מציאות ממשית שיהודי ארץ הקודש שרויים בה, ובכללם אנו, תושבי ביתר המתפללים יחד עם כל בית ישראל שתסור הגזירה ונזכה לשבת בארצנו הקדושה ובעירנו המעטירה בשלום ובשלווה, בהשקט ובבטחה, וחרבם של שונאי ישראל תבוא בליבם וקשתותם תישברנה.
ולצד האתגרים הביטחוניים – נמצאת ההתמודדות היומיומית שנגזרת כתוצאה ממצב המלחמה. האתגר הכלכלי ידוע לכל – רבים מרגישים ירידה בתשואת ההכנסות, בהידוק חגורה, בניסיון לחסוך מחוסר ודאות לגבי הזמן הקרוב. המרכולים גם הם נראים חצי מרוקנים במדפיהם, עקב ההצטיידות היתרה של רבים החוששים ממצב חירום שישפיע על המצב בחנויות (מה שמתברר בינתיים כחשש שווא ב”ה).
אולם לא על כל אלו באנו לדבר במאמר-חירום זה – אלא על תוצאה אחרת של המלחמה, שמורגשת בתחומים רבים בעירנו ומכבידה על ההתנהלות השגרתית היומיומית.
זהו נושא הפועלים הפלסטיניים.
כידוע, מזה שנים נשענת ביתר עילית על כח עבודה פלסטיני. עד למלחמה, אלפים רבים של פועלים פלסטיניים היו נכנסים לעיר מדי יום ביומו. הענף המרכזי והידוע הוא ענף הבנייה – כאשר כאלפיים פועלים היו מועסקים באתרי הבנייה בעיר, בין בנייה של פרויקטים חדשים לדיור ובין בענף הפופולרי עד אינפלציה בעיר שלנו – ענף ההרחבות והשיפוצים.
וישנם תחומים נוספים שאוישו בידי פלסטינים – כמו נהגי אוטובוס בחברת התחבורה המקומית, עבודה כקופאים וסדרנים במרכולים הגדולים בעיר (‘רמי לוי’ הבולט שבהם), וגם פועלי ניקיון, מנקי רחובות ומפני אשפה.
מאז התערערות המצב הבטחוני בארץ בעקבות המלחמה – הוחלט על ידי רשויות הביטחון לעצור את כניסת הפועלים לעיר. החשש, כמובן, מוחשי מאין כמוהו: הרצחנות הברברית שהתגלתה ביישובי הדרום ביום שמחת תורה תשפ”ד – מחרידה כל לב. מאז השואה האיומה לא נראו מחזות כאלו, ויש אומרים כי במובנים מסוימים – הרוצחים ברברים מעזה ימ”ש עולים על הנאצים ימ”ש.
מול הזוועות הללו – השכנים מהכפרים הסמוכים פרצו בתהלוכות שמחה, תרועות ניצחון, חלוקת ממתקים ומיני מגדנות ברחובות. רבים מהם פרסמו קריאות שמחה בכל מיני רשתות, והדברים הגיעו לעיניהם של מעסיקיהם ושותפיהם לעבודה מביתר עילית – שהתחלחלו מהדברים ולא האמינו עד היכן מגיע השפל, בהזדהות עמוקה ומוחלטת עם רוצחים שפלים שטובחים ביהודים – בני העם שמעסיק אותם ומאכיל אותם.
וכמובן, מדובר בין היתר בהתרעות ממוקדות של רשויות השב”כ והצבע. פועלים רבים שעד לפני שלושה שבועות עבדו בעיר הפכו ל’מנוּעי שב”כ’ עקב פרסומים שלהם שתומכים ברוצחי החמאס.
המחשבות על אודות הסכנה המוחשית שבדבר – מחרידות. חמירא סכנתא, וכאשר מדובר בכאלה שלא מסתירים את שמחתם מרצח יהודים – אסור לקחת סיכונים (וכמובן, בשבועות האחרונים הללו ‘החליפו מנגינה’, ועתה הם עוסקים ביללות-תנין ובכיות על “הג’נוסייד (‘רצח-עם’) בעזה”.
ועל התנהגות ברברית ורצחנית שכזו – בין במעשי זוועה בפועל ובין בתמיכה גלויה בהם – קראנו בשבת קודש את שאמר הקב”ה לאברהם אבינו על ישמעאל וזרעו: “והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל”. ‘פרא’ לא כשם התואר, אלא כשם העצם. וכפי שהעידו משמו של מרנא ה’חפץ חיים’ זי”ע (מובא בספר ‘נאות דשא’ בהקדמה:
“הנה התורה הקדושה אומרת על ישמעאל ‘והוא יהיה פרא אדם’. הלא ידוע כי התורה שלנו היא נצחית ואם היא אומרת על ישמעאל ‘והוא יהיה פרא אדם’ – הרי משמעותו שישמעאל יישאר לנצח פרא אדם. ואפילו יתאספו כל עמי התרבות שבעולם וירצו לחנך את ישמעאל ולעשותו כבן תרבות, שלא יהיה פרא אדם – הלא ודאי לא יוכלו בשום אופן ולא יעלה בידם כלל, כי לא בן תרבות הוא. דהא התורה העידה עליו ש’יהיה פרא אדם’. ו’יהיה’ – פירושו גם לעתיד, לנצח. ואפילו אם ישכיל ישמעאל ללמוד ויהיה למשל עורך דין וכדומה – הוא יהיה עורך דין פרא אדם. ואם ישתכלל להיות פרופסור – אז יהיה פרופסור פרא אדם. זאת אומרת כי הפראות שבו לא תסור ממנו לנצח”.
ונאנח ה’חפץ חיים’ זי”ע ואמר: “אוי, מי יודע מה הפרא-אדם הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים!”
היעדרם של הפועלים הפלסטיניים, מורגש בכל תחום בעירנו – מתחבורה ועד ניקיון.
קחו, למשל, את תחום הניקיון. כידוע, פועלי הניקיון בעיר מורכב ממאה אחוזי פועלים פלסטיניים. ואכן, בימים הראשונים למלחמה עלו פחי הזבל בעיר על גדותיהם וגלשו אל המדרכות. ברוך השם שבהמשך מצאה העירייה פתרון, והפח שוב מפונה בזמן וכדת.
אולם לדבר אחד עדיין לא נמצא תחליף: מנקי הרחובות. כבר שלושה שבועות שאין מנקי רחובות בעיר, ועכשיו מתברר לצערנו כי החינוך לניקיון בעיר נמצא בתחתית החבית, באופן שמבייש את העיר ותושביה, וסליחה על המילים הבוטות. בעמודים אלו מצורפים תמונות שצולמו אקראית במוצאי השבת האחרונה – תשפוכת של זבל בכל מדרכה ובכל פינה, כביכול מדובר במחנה פליטים ולא בעיר מתורבתת שאמורה לשקף סמל ודוגמה לעיר של שומרי תורה ומצוות.
כידוע, ביתר עילית מתהדרת זה שנים ב’חמישה כוכבי יופי’ עקב ניקיונה יוצא הדופן. לא נעים לומר, אבל עכשיו מתברר שכוכבי היופי האלה מגיעים לפועלי הניקיון הפלסטיניים – לא לתושבים.
עגלות של סופרמרקטים שנלקחות לפתחי הבניינים (גזל?!) מתגוללים בחוצות העיר, הפוכות ונשברות, משמשות משחק יעיל עבור ילדים, בהיעדר פועלים שיאספו את העגלות כנהוג. מה לגבי ממון הזולת? מה לגבי חינוך לתרבות? מה יהיה עם הנִרְאוּת של עיר תורה וחסידות?
איננו אומרים זאת כדי לעשות תחושה לא טובה. הדברים נכתבים בחריפות-מה, כדי לעורר לפעולה. עדיין לא ידוע מה יהיה הפתרון בטווח הארוך – אולם השבועות הללו הם נקודת מבחן רצינית ומשמעותית לביתר עילית. האם אנו מסוגלים להוכיח כי ממון הזולת וניקיון בסיסי של המרחב הציבורי אינם פונקציות שתלויות בזמינותם של פועלים פראי אדם?
האם כל הניקיון של העיר שבמשך שנים התפעלו ממנה – הוא תוצאה של פועלים זמינים, ואילו אנחנו איננו מסוגלים לחנך את ילדינו לניקיון בסיסי, לכך שאת העטיפה של הקרמבו והטרופית זורקים לפח ולא על המדרכה? ואת הזבל שמורידים במוצאי שבת אוטמים מראש ולא משאירים שובל ארוך של מיץ-צ’ולנט מדיף ניחוחות לא נעימים מפתח הדלת, לאורך הבניין והמדרכה עד לפח?
לא, אנחנו לא סביון ולא נווה-מונסון. אנחנו עיר-ילדים ושמחים וגאים בכך. לא מצפים לניקיון פדנטי שרואה בניקיון תכלית הכל, לפני החיים עצמם ולפני היכולת של ילדים להשתובב וליהנות. אבל אי שם בין אובססיית ניקיון קיצונית למראה של מזבלה עירונית (סליחה, אבל ממש כך נראית העיר כיום) – יש איזשהו מקום באמצע. מקום של בני תורה ובני תרבות.
הגיע הזמן לחנך את עצמנו ואת ילדינו! בואו נוכיח שאנחנו – ולא בני הדודים הפלסטינים מהללי הרוצחים – ראויים לכוכבי יופי! הבה נמנע חילול השם! בנפשנו ובנפש ילדינו הדבר!
ומכאן – לענף הבנייה
אין לתאר את צערם של מאות מתושבי העיר שעבודת ההרחבה שלהם נתקעה באמצע. אנשים לקחו הלוואות ומשכנתאות, שעבדו נכסים ולקחו ערבויות, כדי להרחיב מעט את דירתם, אם למגורים ואם כמקור הכנסה צדדי. עכשיו הם תקועים, הפועלים אינם, הבנייה נשארה תלויה כך, המשכנתא משולמת מדי חודש כרגיל, ואין אופק קרוב. תיכף יגיעו הגשמים, ובהיעדר איטום – יחלחלו המים אל תוך הדירות ויגרמו נזק לבונים ולשכניהם.
בהתאמה, אין לתאר את צערם של קבלני הבנייה בעיר שנותרו תקועים, ללא עבודה, מבלי שיוכלו לספק את הסחורה. הם יושבים מובטלים, מחכים לתפנית כלשהי, ואין להם פתרונות לתת ללקוחות המצֵרים.
הבעיה נמשכת גם לחנויות (סניף ‘רמי לוי’ צמצם את שעות הפעילות שלו באופן דרסטי, ואפילו ביום חמישי סוגר את שעריו בשבע בערב), לאוטובוסים שפעילותם צומצמה, ועוד ועוד.
לאט לאט תצטרך ביתר לאתר פתרונות חלופיים – מעבודה יהודית (גדולי תורה פוסקים כי שווה לשלם אפילו 40 אחוז יותר כדי למנוע סיכון ביטחוני וסכנת נפשות מחד, ולפרנס את אחינו בני ישראל מאידך), ועד לייבוא של פועלים מחו”ל (שר הכלכלה ברקת הודיע לאחרונה על ייבוא של רבבות פועלים מהודו).
אולם עד אז ראוי לזכור שני דברים:
א’. בוודאי שפיקוח נפשות קודם לכל דבר, וכל פתרון שיימצא – וראוי שיימצא – חייב לקחת את השיקול הזה כשיקול ראשון במעלה ולעשות הכל כדי להבטיח ביטחון מקסימלי בס”ד, ללא שום עיגולי פינות, כי מי שיעגל פינות יהיו התוצאות תלויים כקולר בצווארו.
ב’. עלינו לגלות הבנה לאלו שמתמודדים עם המצוקה, ביניהם הבונים והקבלנים, ולנסות לעזור להם במידת האפשר. גם עזרה ממשית בדברים שהם זקוקים להם נוכח מצב הביש שנקלעו אליו, וגם בניסיון לעזור בעצה ובתבונה, כדי שהמקום ימלא חסרונם והם לא יינזקו עוד.
ונחזור שוב: הביטחון לפני הכל וקודם לכל – זוהי מוסכמת היסוד החד-משמעית שצריך להקדים לכל דיון בנושא המורכב הזה.
המייל של מערכת ‘שערים’ פתוח לעצותיכם ולפתרונותיכם. אנו פתוחים לשמוע כל סוג של עצה, ואנו נפרסם בעזרת ד’ בשבוע הבא את הרעיונות שיתקבלו מהקוראים.
בתפילה שהקב”ה ייתן לנו שלום ושלווה, השקט ובטח, ונזכה לראות בישועתם של ישראל ובשלומם של יושבי ארץ הקודש, ארץ אשר תמיד עיני ד’ אלוקינו בה, וחרב לא תעבור בארצנו ויַדְבֵּר הקב”ה שונאינו תחתינו, עדי נזכה לגאולה השלמה בב”א.
