יעקב מרגליות
שום דבר לא הכין את המשתתפים בכנס החירום שנערך השבוע בביתו של המרא דאתרא לרגעים הדרמטיים והמצמררים שישמעו מפיו של הרב.
“אלו היו רגעים של חרדת קודש ממשית”, תיאר אחד הנוכחים בעדותו ל’שערים’.
בנוכחים היו עסקנים מסלתה ושמנה של העיר – מכל החוגים. חובשי כובעים עגולים לצד כובעי ‘קנייטש’, בהם סגני רה”ע ויו”רי ועדות בעירייה, הכל באו לשמוע את דבר הזעקה הדחופה של רב העיר, שאינו נותן לעצמו מנוח.
הכתבה הזו – ייכתב כבר מראש – נכתבת מטעם המערכת. לא הגיעה שום בקשה או פנייה מצד קופת הצדקה העירונית. אנו, ששמענו מפי העסקנים שהוזמנו אל הפגישה על תחושת החירום, הדחיפות והחרדה הממשית שהקרין מורנו רב העיר שליט”א – התעוררנו לנצל את הבמה ולהביא את הזעקה.
כידוע, מאז עלותו של מורנו הגאון הגדול רבי חיים וייס שליט”א לכהן כרבה של עיר ואם בישראל ביתר עילית – דבר מרכזי טורד את שלוותו: העובדה שלמרות כל המאמצים והפעולות הנמרצות, הבור של קופת הצדקה בביתר אינו מתמלא מחולייתו, ולא כל תושבי העיר תורמים עבורה, דבר שגורם לכך שלא תמיד ניתן מבחינת תקציבית להיענות לפנייתן של משפחות רעבות.
הרב יבוא אישית
מסיבה זו כינס מורנו הגר”ח את האסיפה, ואף הודיע באופן אישי כי הוא מוכן לבוא לבתיהם של עסקנים שיערכו בסלונם מסיבה לטובת גיוס צדקה לעניים הנתמכים על ידי ‘קופת ביתר’.
בכנס הוצגו נתונים מחרידים:
ל-2,058 ילדים בביתר אין מה לאכול.
הנה הנתון במילים: אלפיים וחמישים ושמונה ילדים! שאין! להם! מה! לאכול!
קחו לכם דקה לעכל את הנתון הזה.
תחשבו על ילד רעב, שפותח את המקרר בערב, והוא ריק. יש בו חצי תפוח מעופש, בקבוק מים שאמא מילאה מהברז, ופתיתים מעלי עובש שמישהו הביא בשבוע שעבר מהשאריות של ההזנה במעונות. כן, יש משפחות שהמזון היומי שלהם מבוסס על השאריות הללו.
אבל היה נתון נוסף שהחריד את הלבבות: רק שליש מתושבי ביתר עילית חתומים על הוראת קבע לקופת ביתר.
מבחינת המרא דאתרא, הנתון הזה מחריד ממש. איך ייתכן הדבר ששני שלישים מתושבי העיר משתמטים מהחובה הגמורה שרובצת על תושבים של כל עיר ועיר?!
‘מעולם לא שמעתי’
במהלך הכנס פתח מורנו הגר”ח וייס שליט”א כרך עתיק של רמב”ם, ספר זרעים. הרב דפדף ל’הלכות מתנת עניים’, פרק ט’, והחל להקריא בדחילו ורחימו:
“כל עיר שיש בה ישראל, חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים. וזו היא הנקראת קופה של צדקה.
“וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזה הוא הנקרא תמחוי”.
הרב שליט”א השתתק, ואז התלהט ביקוד-אש כשהקריא את הנאמר בסעיף ג’ של הרמב”ם, מעדותו האישית של רבינו משה בן מיימון:
“מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה!… והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת”.
“ראיתם מה כתוב כאן?”, אמר הגר”ח וייס שליט”א בבערת-קודש. “הרמב”ם, שכל התורה כולה הייתה נהירה לו, וכל קורות ימי עם ישראל היו ידועים לו, מעיד בעדות אישית נוראת הוד: ‘מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה!’ האם צריך להוסיף משהו על כך???
אי אפשר להשתמט
מכאן עבר הרב שליט”א לתאר את הידוע לו – על משפחות שאין להן מה לאכול, כפשוטו. על משפחות שבשבת פותחות קופסת טונה כאכילת דג, ואז אוכלות מרק דלוח עם ‘פליגלאך’ (כנפיים), והילדים סובלים מחרפת רעב.
“צריך להבין”, אמר מורנו הגר”ח, כאשר ניכר שהדברים בנפשו ממש, “שאין מדובר ב’עניין’ או ב’זכות’ גרידא. כמובן שמדובר בזכות עצומה – אבל בראש ובראשונה מדובר בחובה. אף אדם שהדבר ביכולתו אינו יכול להשתמט מהחובה הזו, שרובצת על כל אחד ואחד מבני העיר! זוהי הלכה פסוקה!
הרב שיבח בדבריו את עסקני ‘קופת ביתר’ שעושים למעלה מיכולתם כדי להיענות לכל פנייה, ומגייסים סכומי עתק – שרובם, אגב, מגיעים מנדיבי-עם מחוץ לביתר עילית, לרבות מנגידים מחוצה לארץ, לצד שיתופי פעולה עם קרנות עולמיות בשיטת ה’מצ’ינג’ (שקל מול שקל) ומיצוי זכויות מול משרדי ממשלה עבור משפחות זכאיות, הכל במסגרת האגפים השונים שקיימים בקופת ביתר.
אולם למרבה הפלא, דווקא בכל הנוגע לגבייה בתוך ביתר עילית – המצב אינו מספק כלל ועיקר. הפוטנציאל רחוק מלהתממש. שני שלישים עדיין לא זכו לקיים את החובה ההלכתית הגמורה הזו, שתזכה את ביתר בתואר ‘עיר שיש בה ישראל’ לפי הרמב”ם. ואף מי שחתמו – יכולים בהחלט להגדיל את תמיכתם.
לפני מספר שנים חתמו תושבים רבים על הוראת קבע בסך 100 שקלים, אולם יוקר המחיה שפשה מאז והצרכים שהתגברו לצד מספרם של הנזקקים שהתעצם – הביא לכך שמשפחות רבות ממתינות בתור, ואין בידי הקופה לסייע להם כעת.
שותפות אישית עם הרב
מורנו הרב שליט”א הביע את משאלתו הטהורה כי כלל המשפחות הפונות וראויות לכך – יזכו לתמיכה, שעומדת לעת עתה על סך של 750 שקלים לשבוע, תוך שהוא מביע את תקוותו כי בקרוב ניתן יהיה להגדיל את הסכום לכדי 1,000 שקלים למשפחות ברוכות ילדים הסובלות מחרפת-רעב, על מנת שהילדים והוריהם יוכלו לאכול בכבוד בסעודות השבת וללכת לחיידר עם סנדוויץ’ מזין ולקבל בבית ארוחה סבירה.
ל’שערים’ נודע, כי במהלך הפגישות עם ראשי הקופה התבטא מורנו הגר”ח וייס שליט”א בהתבטאות נדירה: “אני מוכן להיות שותף אישי ואף לחתום על שטר שותפות מיוחד לכל מי שיפעל כדי לגייס מחבריו ומכריו תמיכה חודשית לעשר משפחות”. כמו כן הביע הרב את נכונותו להשתתף בכל יוזמת אסיפה שתיערך בבתיהם של עסקני העיר ותושביה, במטרה להגדיל את סכומי התמיכה ולאפשר לכל משפחה בעיר להתקיים ולהאכיל את ילדיהם בכבוד, בהתאם לחובה ההלכתית המוחלטת שרובצת על כל תושב ותושב בעיר.
התעוררות עצומה
כזכור, בשבוע שעבר עוררנו ב’שערים’ על הצורך לפעול למען עניי העיר. אנחנו, רוב התושבים שמסודרים פחות או יותר, לא יכולים להמשיך בשקט. האם אפשר לשמוע את קול השופר אחרי שחרית בחודש אלול ולומר ‘שלום עלי נפשי’? האם להסתפק בלימוד של קטע קצר ב’מסילת ישרים’ ולהרגיש שאנחנו מסודרים עם האלול שלנו?
עלינו מוטלת האחריות. תושב ביתר לא יכול להרשות קיום של מצב בו ישנן מאות משפחות ואלפי ילדים שפשוט כמשמעו אין להם אוכל לשבת, ולהמשיך בשגרה. האם יש מי שיכול לומר ‘שלום עלי נפשי’ בידיעה שבמאמץ לא גדול של הוראת קבע רצינית ניתן לשפר את המצב ולדאוג לצמצם ואף לְאיֵין את המספר הזה של 2,058 ילדים רעבים בביתר???
עכשיו מתקרבים הימים הנוראים וחגי תשרי הבעל”ט, ועניי עירנו משוועים לעזרה. הם צועקים במר נפשם! עזרו לנו! אל תתעלמו ממצוקתנו! אל תאפשרו מצב שבו הקופה נאלצת לומר לנו – ‘עם מה שיש בקופה, זה מה שניתן לעזור ולא יותר’.
בעוד זמן קט יפנו אליכם גבאי ‘קופת ביתר’ המעטירה העושה גדולות ונצורות, יבקשו מכם תמיכה למען הקרובים ביותר אליכם – שכניכם, מכריכם, אחיכם ובני קהילתכם.
תושבי ביתר עילית חדורים באמונה טהורה, ויודעים בבירור שמצוות צדקה קודמת לכל, ועבורה שווה להתאמץ כפי היכולת ואף למעלה מהיכולת, בבחינת ‘עשר בשביל שתתעשר’, וכידוע מאמר הכתוב (מלאכי ג’) “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר… וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי… וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת… אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”.
ובמילותיהם הבהירות של חז”ל הקדושים: “עניי עירך קודמים”.
הלוואי שנתעורר!