משה יאיר וינשטוק
“אשרינו שזכינו לדור כזה”: זהו המשפט ששמענו מספר פעמים במהלך השיחה המיוחדת עם אחד מגדולי ראשי הישיבות בעירנו, הלא הוא הגאון הגדול רבי נפתלי פריזנד שליט”א – ראש ישיבת ‘עיון התורה’ המעטירה בעיר.
כן, אתם לא טועים, המשפט נאמר בנוגע לדור הזה, שלנו. אותו דור שאינו חדל מלספוג ביקורת, אותו דור שיש שמאשימים אותו בפינוק יתר, שמכנים אותו ‘דור האינסטנט’ שמחפש קיצורי דרך, שמעדיף חיים קלים ומלאי ריגושים חיצוניים; הדור שהרבה אנשים ממרומי גילם נדים בראשם ומצקצקים בלשונם שעה שאומרים: “איי, הדור של היום…” כביכול חסר תקנה הוא.
ובכן, יש מי שחושב אחרת; יש מי שמדבר על הדור שלנו לא במונחים של ‘ירידת הדורות’ – אלא דווקא במושגים של ‘עליית הדורות. זהו ראש הישיבה הגר”נ פריזנד שליט”א, תלמיד חכם עצום שראה דבר או שניים, שהכיר אנשי מעלה ואנשי צורה מדורות קודמים, ואף על פי כן – פיו מלא שבחים דווקא על דורנו-אנו. הדור החדש שצומח כאן, ועל חינוכו הוא מופקד בין היתר.
“דור כזה ששקוע כל כך בתורה”, מסביר את עצמו הגר”נ פריזנד, “כאשר בחורים צעירים שולטים שליטה מלאה במסכתות שלמות, בבקיאות מדהימה ובבהירות מבהילה – זה דור שדומה שלא היה כמותו לטובה; דור שבו עולם התורה פורח ומשגשג עד שגם צעירי הצאן העושים צעדיהם הראשונים בישיבה סוללים לעצמם דרך של גדלות בתורה על כל המשתמע – הוא בהחלט דור מובחר ונעלה”.
האמירה משיבת הנפש הזו, שבכוחה לזקוף את קומתם של בני הדור שלנו, ולהעניק להם פרספקטיבה של גדלות וצמיחה, אינה מגיעה בחלל ריק. דמותו התורנית של הגר”נ פריזנד מהווה מוקד משיכה למאות רבות של בחורים – ולא רק תלמידי הישיבה שלו – שסרים ובאים למעונו כדי שיעמידם בכור המבחן על מסכתות הש”ס שעליהם עמלו וטרחו.
מעמדי המבחנים הללו – הם מחזה מיוחד של ממש. בשאלותיו הבהירות משוטט ראש הישיבה יחד עם נִבְחָנָיו לאורך המסכתות ולרוחבן, ובעיקר לעומק הסוגיות. הוא תוהה על קנקנם, ואינו חדל מלהתפעל מכוח התורה שעולה ומתגבר כל העת. לא בכדי מהווה ראש הישיבה כתובת למבחנים, כי מלבד מאור הפנים בו ניחן וההבנה העמוקה לנפשות הבחורים הצעירים, גאונותו המיוחדת היא לשם דבר, ובקיאותו העצומה בש”ס מן המפורסמות היא.
לקראת תחילת זמן קיץ בהיכלי הישיבות הקדושות, עלינו ובאנו גם אנחנו למעונו של הגר”נ פריזנד שליט”א, ללקט פניני עצות והדרכה עבור בחורי הישיבות, היאך להשכיל ולנצל את הזמן הבא עליהם לטובה, לזמן של עלייה בתורה ובבניין האישיות, והיאך לסלול לעצמם נתיבים של הצלחה.
הזכות לשאוף גבוה
חשיבות גדולה ראינו לקיים את השיח הזה בפתחו של זמן קיץ, שיש הרואים בו זמן מאתגר יותר עבור הבחור – עם הימים הארוכים והעדר ה’פרישקייט’ שמאפיין מטבע הדברים את זמן אלול וחשוון על תחושת ההתחדשות שבו. אולם הגר”נ מסרב להסכים להנחת היסוד הזו שלנו. זמן קיץ בעיניו, לא זו בלבד שאינו פחות במאומה מזמן החורף, אלא יתרון גדול לו, וכפי שניווכח עוד בהמשך השיחה המיוחדת.
אנו פותחים ושואלים את ראש הישיבה: אל היכל הישיבה מגיע הבחור בתחילת הזמן כאשר תיק של שאיפות על שכמו. עד כמה נכון לטפח את אותן שאיפות, כאשר יש סיכוי שלא כל השאיפות אכן יתממשו?
האש מלהטת בתשובתו הבוערת של ראש הישיבה, “השאיפות הגדולות הן הכוח המניע של הבחור וסוללות בפניו את הדרך להצלחה!”, הוא אומר לנו ברגשה. “על גודל מעלת השאיפות הגבוהות, שמעתי רבות ממורי ורבי רבה של העיר ביתר – הגאון הגדול רבי דוד צבי אורדנטליך זצ”ל, שנוהג היה לצטט את דברי רבי אליעזר במסכת סנהדרין (ס”ח): ‘הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי – ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים; הרבה תורה לימדתי – ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת’.
“מכחול מְחַסֵר משפופרת מעט, ככל שמחזיק חודו, לעומת כלב המלקק מן הים, ששואב יותר מים בצימאונו. אולם היה הגרד”צ מקשה, שאמנם כלב המלקק שואב יותר מים מאשר המכחול שנוטל מן הצבע, אולם לעומת המים הרבים שבים הגדול – הרי הכלב אינו נוטל כמעט מאומה. ולעומתו, המכחול מחסיר מן השפופרת שיעור משמעותי יותר מהדיו שבה.
“הוא מותיב לה והוא מפרק לה: הנוטל מכחול בידו וטובלו בקסת, מבקש לקחת אך מעט, ונזהר שלא ליטול כמות גדולה של דיו, על מנת לדייק ברישומו. אולם כלב המלקק מן הים – מבחינתו רוצה הוא לשתות את מי הים כולם, זו שאיפתו, ואת זה מעלה רבי אליעזר על נס: את השאיפות הגדולות בלי גבול ומידה. כי זו הדרך לצמוח ולהתעלות”.
אבל לפעמים, בתוך תבערת הלב המתלקח בשאיפות נעלות, יש גם את הקול שסודק אותן, שמזכיר את הזמן הקודם ושאיפותיו, שאיך נאמר בעדינות – לא לגמרי הוכיחו את עצמם?
“הגמרא במסכת נדרים (דף נ’) מספרת על רבי עקיבא ואשת נעוריו, שחיו בעניות מחפירה, ולא היה להם אלא תבן להניח עליו את ראשם. נגלה אליהו הנביא לעיניהם כהלך עני שביקש מהם האם יוכלו לתת לו מעט תבן שיוכל להניח לראשו. שמע זאת רבי עקיבא ואמר לרעייתו: ‘הנה אותו עני אפילו תבן אין לו, ואנו שפר עלינו מזלנו שיש לנו על כל פנים תבן’. שמעה רעייתו את הדברים, ושלחה אותו לאלתר ללמוד בישיבה שתים עשרה שנים, והמשך הסיפור ידוע.
“את דברי הגמרא הללו צריך להבין: מה היה באותו דין ודברים על אודות התבן, ששכנע את האישה לשלוח את בעלה ללמוד תורה? ניתן לבאר את הדברים כך: רחל רעייתו של רבי עקיבא, השתוקקה שבעלה – שהיה עם הארץ גמור – יילך ללמוד תורה. אולם היא גם חששה מכך שילך לישיבה שבה כולם תלמידי חכמים גדולים ואילו הוא אינו יודע אפילו צורת אות. היא פחדה שמא הוא יישבר ולא יהיו לו הכוחות להתאמץ לסלול לעצמו את הדרך לתורה.
“אבל בשעה שראתה איך נראית צורת המבט של רבי עקיבא שחי בעניות נוראית, שלמרות זאת בוחר להסתכל על הדברים הטובים ומתמקד בהם, ואפילו בדבר פעוט כל כך שיש לו לפחות תבן – הבינה כי אל לה לחשוש; כי גם אם ייתקל בעלה בקשיים, תמיד יישא עיניו אל מה שיש בידו, ויאזור כוחות באמצעות אותו מבט שרואה את הטוב תמיד – להתאמץ וללחום במלחמתה של תורה.
“זו היא הדרך. השאיפות הן הדלק של האדם להניע את מסע חייו לחיים של בן עלייה, אולם גם אם המציאות טופחת על הפנים ולא מגשימה את מלוא השאיפות, תמיד צריך להסתכל על מה שכן השגנו, על מה שכן השכלנו לרכוש, ולשאוב מזה כוחות להמשיך ולא להרפות.
“בחור שמכיר את עצמו, וחושש כי השאיפות הנעלות והקפיצה הגדולה שאותה מבצע בתחילת הזמן הן שיגרמו לו לא להחזיק מעמד בדרך למימוש השאיפות שלו – נכון יהיה אם לצד השאיפות המרוממות הוא יקבע לעצמו לוח זמנים הדרגתי, וברובד המעשי יתקדם צעד אחר צער, וידאג לעלות שלב אחר שלב בסולם השאיפות שלו”.
המעלה של זמן הקיץ
עומדים אנו בפתחו של זמן הקיץ, שיש שיאמרו כי רבים בו האתגרים. מה הדרך להצליח ולהתעלות גם בזמנים מאתגרים?
“אני סבור שמבחינה מסויימת דווקא כי זמן קיץ הוא הזמן הטוב ביותר בשנה”, מפתיע ראש הישיבה. “בזמן זה יש לבחור הזדמנות שאין דומה לה לרכוש את כל מה שלמד, ולאחסנו בזיכרונו שיהיה כמונח בקופסא.
“דעו לכם: אין תחושה טובה יותר מאשר מי שמסיים שנה ומרגיש כי הוא שולט בכל תלמודו שלמד בשנה זו! ולכן, דווקא אחרי זמן אלול סוער וזמן חורף ארוך בו גמע הבחור דפים והספיק הספקים גדולים – הגיע הזמן לקצור את הפירות, להשקיע בחזרות וברכישת החומר ולקנות אותו.
“אצלנו בישיבה הנהגנו סדרי חזרה קבועים במהלך כל השנה ובדגש על ימי הקיץ, במהלכם משננים הבחורים את תלמודם לפי סדר קבוע מראש, על כל המסכתות שלמדו בכל שנותיהם בישיבה. מיזם זה נקרא ‘תלמודו בידו’, ואצל תלמידי שיעור ג’ “מרא דתלמוד”. בעינינו אנו רואים איך אוחזת אש קודש בבחורים בלימודם שעה שהם משננים מאות דפי גמרא ושולטים בהם בצורה מעוררת השתאות.
“זה הזמן להשקיע בחזרות. דומה הדבר לאדם שהתייגע על גידולי שדהו, שעמל קשות בחרישת השדה ובזריעתה, שהשקה אותה במסירות וניכש ועדר, וזיבל וטיפח, ולבסוף העלתה השדה גידולים נאים. הלוא לשוטה ייחשב באיש ההוא באם יניח את הגידולים ולא ילך לקצור את הפירות ולממש את כל עמלו.
“בסיומה של שנה, בעת אשר נערכים מבחנים כלליים על החומר שנלמד בכל השנה ואף בשנים הקודמות, ובחורים מצטטים עשרות דפי גמרא בבהירות מבהילה שקלא וטריא – דמעות של התרגשות עומדות בעיניים שלהם וגם שלי, לראות את פרי עמלם בידם. זה הוא תענוג שאין דומה לו, ושום אוצרות של כסף ושל זהב לא ישוו לאותו אוצר נצור ומנוצר שאוספים הם באמתחותיהם. באותם הימים אני מתהלך כשיכור ולא מיין, זה הוא תענוג צרוף שדלות המילים לתאר.
“הלב מתרחב לראות בחורים צעירים שבקיאים במסכתות שלמות בש”ס השגורות על לשונם. זו תשובה לכל מי שמבקר את הדור שלנו, הנה כוח התורה של הדור הזה – שאין דומה לו”
האם די בשינון ובחזרה כדי לזכור את הנלמד?
“עלינו לזכור, כי בסיס כל הלימוד הוא לימוד העיון. ההבנה העמוקה של הדברים, הצלילה לעומק הפשט והחשיבה היסודית. לימוד העיון הוא זה שמעצב את כל צורת הלימוד של האדם, שמרגילה אותו להבין את כל הלימוד שלו באופן עמוק יותר ומסגלת לו צורת חשיבה תורתית שעומדת לו בכל מקצועות התורה.
“מי שלומד עיון בצורה טובה, כל לימוד התורה שלו הוא אחר, אפילו לימוד ההלכה והבקיאות, הכול מקבל אופי אחר, יסודי יותר ואמיתי יותר.
“וכאן יש להדגיש, כי הלימוד בעיון אין פירושו להסתפק בלגמוע את דברי הראשונים והאחרונים על הסוגיא, אלא להעמיק ולחשוב בדברי הגמרא, לנתח את הדברים ואת השיטות השונות, להיעזר בספרי הראשונים והאחרונים כדי להשביח את יכולת הניתוח והחשיבה שלנו. וכך יהיה הבחור הלומד בעצמו מתייגע בהבנת הדברים ומפתח את החשיבה שלו.
“אצלנו בישיבה שמים דגש מיוחד על נקודה זאת. מגידי השיעורים, שהינם תלמידי חכמים מופלגים, אינם באים בשיעורי העיון רק להרצות בפני התלמידים את דברי המפרשים של הסוגיא וגם לא את המהלך שלהם בהבנת הסוגיא, אלא מעודדים את הבחורים בעצמם לחשוב ולהעמיק, למצוא את הקושיות והדברים הטעונים ביאור לבד ולהציע גם פתרונות, כי זה הוא העיון האמתי, הסולל דרך בהבנה ומחייה את הנפש והנשמה. והוא גם מועיל לזיכרון כי ככל שאדם מבין את הדברים יותר לעומק כך הם הופכים להיות חלק ממנו.
“זאת ועוד: בלימוד העיון, כדאי ומומלץ מאוד בסיומה של סוגיה להעלות על הכתב את מהלך הסוגיה בצורה סיכומית. ואז, כשהסוגיה בנויה לתלפיות נדבך על גבי נדבך, מרגישים את הטעם ואת החן שבתורה, ומקבלים חשק לחזור על הסוגיא שוב ושוב, להעמיק יותר וגם לגשת בשמחה לסוגיא הבאה.
“הנסיון מוכיח, כי הבהירות הסופית באה בסיכום הסוגיות בכתב, מלבד הכתיבה הרגילה בשיעורים. לשמחתי בישיבתנו בני הישיבה משקיעים בזה הרבה, ואף כרכו יחד את החבורות שנכתבו על סוגיית ‘תקפו כהן’, ומהם יראו וכן יעשו, וירגישו בכך את בהירות התורה ואת טעמה הערב”.
התרופה הבדוקה לניסיונות
אגב דיבורו של ראש הישיבה בחשיבות הלימוד בעיון ובהעמקה – אנו מרהיבים עוז לשאול:
האם כל בחור מסוגל להתחבר לעיון? אין בחורים שצורת החשיבה שלהם והיקף כישרונותיהם מתאימים פחות ללימוד בעיון?
“בשנים האחרונות בעיקר, אני נתקל פה ושם במשפט של בחורים שמתלוננים על כך ש’אני לא מתחבר לעיון’. ואני אומר בנושא זה שני דברים. ראשית – אין חיבור אוטומטי לעיון, המציאות אינה כזאת שניתן לקנות בחנות כבל מיוחד היוצר את החיבור לעיון עד שהחיבור אליו הופך להיות קל ופשוט. מדובר ביגיעה. כדי לעיין ולהעמיק – על הבחור להשקיע ולהתאמץ. ומי שאומר משפט כזה שהוא ‘אינו מתחבר לעיון’ – אציע לו אפוא להתאמץ יותר, כי התורה ועיון התורה, שווים לכל נפש.
“אבל היות והמאמץ כרוך בקושי, אך טבעי יהיה שהוא ירפה ידיים, וכאן מגיע החלק השני: עצם המאמץ שווה כל הון. אין תענוג גדול יותר מאשר אדם שהתייגע על דברי תורה עד שהתיישבו על לבו ולפתע אורו עיניו בסוגיא ובהבנתה. החוויה הזאת היא שממלאת את הלב ומשמחת את הנשמה. אז נכון – זה כרוך בהשקעה אולי גם במאמץ, אולם מדובר בהשקעה המתגמלת ביותר שקיימת בעולם.
“ויש בזה גם רובד נוסף: עיון התורה גורם לאדם לשקוע בתורה בכל הגיונותיו ומחשבותיו. זה תופס את כל כולו. ואם אמרו חכמינו ‘אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרשק הרי שניתן להבין את דבריהם היטב כשמדובר על שקיעות בתורה ובעיון התורה. לימוד בעיון הוא התרופה לניסיונות בעולם זה שבו היצר אורב בכל פינה, כאשר כל בחור ואפילו אדם בוגר שחרד על שלמות נפשו ונשמתו, תר ומחפש אחר עצות, דרכים ושיטות שיגנו עליו מפני אש היצר המלהטת. לימוד העיון שמבעיר את אש התורה בנשמתו של הלומד, כאשר הלימוד תופס את כל כולו וגם את מחשבותיו בתורה המלווה אותו בכל אשר הולך, לרבות באכילתו ובעלותו על יצועו – הוא זה שמגן עליו מפני פגעי הדור וניסיונות היצר.
“תחושת הסיפוק בתורה היא שמחייה את נפש הבחור ומרוממת אותו. את אותו סיפוק משיגים באמצעות שתי הצלעות הנזכרות – לימוד העיון, כלומר עמקות החשיבה בתורה, ושינון וחזרה שמחדירים לו את לימודו לזיכרון, כך שבסוף זמן ובסוף השנה יוצא הבחור ובאמתחתו מסכתות שלמות האצורות בזיכרונו והן חלק ממנו.
“הישיבה משמשת כחממה למטרות אלו, וכל אחד מבני הישיבה, בצאתו מדי יום עם שחר לכיוון הישיבה, עליו לשנן ולמקד את שאיפתו ואת תכליתו בישיבה. ובסייעתא דשמיא, עם תפילות מעומק הלב, ההשקעה תצליח, ויזכה לקצור פירות נאים ומשובחים”.
חשיבות הקשר ההורי
בחור בגילאי הישיבה הקטנה שעומד בנקודת זמן בה מתבגר ובמידה רבה הוא הופך להיות אדון לעצמו – האם נכון עבורו לשתף את אנשי הצוות במה שעובר עליו, או שחלק מפיתוח העצמאות היא להתמודד לבד עם הקשיים, ורק במקרי קיצון לערב את הצוות?
“יש משהו מתעתע באופן שבו נראה הדור שלנו כלפי חוץ. ניתן להתרשם כי בדור שלנו חיי החברה מפותחים אולי אפילו יותר מפעם, ישנם אולי יותר אירועים חברתיים והחברה תופסת מקום מרכזי בחייו של בחור. אולם למען האמת, אחד המאפיינים של בחורים בדור שלנו, היא הבדידות. נכון, הם מוקפים בחברים, ומלבנים נושאים בחבורה, אולם את מה ששוכן עמוק בלב פנימה, את ההתמודדויות, התחושות, הקשיים המחשבות הכמוסות, הם מצפינים, והם אינם רואים אור עולם.
“הקשר עם ההורים שהוא כל כך טוב ומועיל, שוב אינו בהכרח טבעי ורגיל, והבחורים לא תמיד משתפים את הוריהם במה שעובר עליהם באמת. היה אצלנו בחור בישיבה, שפנה לחברו שלן בפנימייה והתעניין בסקרנות על אודות שיחת הטלפון שערך חברו ביום האתמול. “מי זה שדיברת איתו כל כך הרבה זמן?” שאל אותו, והחבר השיב בפשטות: ‘עם אבא שלי’. אולם החבר הגיב ‘לא, לא עם אבא שלך, נו, אני מתכוון לשיחה הארוכה שארכה שעה וחצי…’ כביכול ברור לו לגמרי כי לא הגיוני שישוחח עם אביו זמן כה ממושך.
“כאמור, קשר טוב ופתוח עם ההורים הוא הטוב והמעולה ביותר, אולם קורה בהחלט שלא שוררת פתיחות מושלמת ביניהם. בדיוק לכן חשוב כל כך קשר איתן ויציב עם הצוות בישיבה. המשגיח בישיבה חי עם הבחור לאורך השגרה כולה, הוא מכיר את תהלוכותיו ואת העולם בו הוא חי, הוא מבין אותו לגמרי ורוצה בטובתו. קשר רציף עם המשגיח ועם הצוות הוא אחד הדברים היסודיים להצלחה בישיבה, ולא, לא רק בזמנים של קושי והתמודדות, לא רק במקרי קיצון צריך לערב את המשגיח, אלא שמירת קשר רציף באורח קבע. זה הדבר הטוב ביותר לבחור”.
תפקידו של משגיח
“בחור צריך לזכור שהמשגיח נועד בדיוק בשביל זה – לעמוד לימינו בשעה של התמודדות אישית מורכבת. המשגיח מכיר היטב את עולמם של הבחורים ואת הניסיונות שלהם והדברים שמציקים להם. גם אם בחור מתבייש לשתף בקושי ובמחשבה כמוסה, משום שהוא סבור כי המשגיח יסתכל עליו בצורה עקומה ומוזרה – כדאי לו לדעת שאין הדבר כך כלל ועיקר. המשגיח נמצא בתפקידו בדיוק לשם כך. הוא מכיר את עולמם של הבחורים, יודע שלכולם יש קשיים, וביכולתו לסייע לו במציאת פתרון. המשגיח אינו בא לטפל רק במקרי קיצון, הוא כאן בשביל הבחור, וזה חיוני ממש שיהיה קשר רציף ביניהם”.
יש פעמים שהבחור לא מרגיש ‘כימיה’ עם המשגיח, מה שמקשה עליו ליצור ערוץ תקשורת פתוח כל כך. מה יעשה אז?
“ראשית, כאמור – המשגיחים באמת רוצים את טובתם של הבחורים ונמצאים בתפקידם בדיוק בשבילם, כך שהרבה פעמים מדובר רק בדמיון של הבחור. אם הוא ינסה לשתף את המשגיח וליצור איתו ערוץ תקשורת בריא – הוא עצמו יופתע לטובה. אבל אם בכל אופן כך הוא מרגיש, עליו למצוא לעצמו בתוך אנשי הצוות מי שהוא בוטח בו ושאתו הוא יכול לשוחח שיח בריא ופתוח. כיום יש הרבה יותר מודעות לכל הנושא של הקשר עם הבחורים מצד אנשי הצוות כולם, וזה בהחלט לתועלת רבה.
“אם בענייני צוות עסקינן, אני רוצה להדגיש דבר חשוב מאוד, דווקא באוזני הבחורים בתחילת הזמן: כלל יסודי, גדול וחשוב הוא לתת אמון מלא בישיבה ובמוסדותיה ולקבל מרות בצורה מושלמת. הרבי בעל ‘נתיבות שלום’ מסלונים זי”ע אמר פעם שבחור צריך לקבל רשות מהישיבה אפילו לפני שהוא שותה כוס מים. כוונת דבריו היא, שאפילו לפני ששותה כוס מים, צריך הבחור להעמיד לנגד עיניו את הכללים של הישיבה ואת הרוח השוררת בה, ואז לחשוב האם מעשהו זה עולה בקנה אחד עם אורחות הישיבה והוראותיה או לא.
“בחורים בגיל ההתבגרות נוטים פעמים רבות ליטול לעצמם עצמאות יתר, שלעתים יכולה גם להתבטא במעין מרדנות. ואני אומר להם מתוך ניסיון והיכרות – חישבו על טובתכם האישית, וטובתכם בלבד, וקבלו את המרות של הצוות והישיבה. זו הדרך היחידה שבה תוכלו לגדול ולצמוח, זה הנתיב היחיד שלכם להצלחה. אל תתנו לדמיונות ולתעתועי שווא לסמא את עיניכם, כי אם חפצים אתם בהצלחה – קבלו מרות. גם אם באותו הזמן זה נראה לכם כהקרבה – המרות הזו, ה’קבלת עול’, היא לטובתכם הבלעדית”.
שלוש עצות לבחור
אילו עצות נוספות יוכל ראש הישיבה להעניק לבחורים כצידה לדרך?
“ישנן שלוש נקודות שעליהן אני חוזר שוב ושוב באוזני התלמידים.
“הראשונה – הקשר לתורה. בחור – כמו כל יהודי, למעשה – צריך שכל הזמן יהיה מחובר לתורה. ואם הקשר לתורה היא חובה גמורה על כל בן ישראל – על אחת כמה וכמה אמורים הדברים על בחור, שנמצא במיטב שנותיו ואין שום ריחיים על צווארו. אלו השנים שבהן האישיות מתעצבת, ובוודאי צריך כל בחור להבטיח שציר החיים שסביבו נעים כל חייו תהיה התורה הקדושה. בימים שבשגרה ודאי, אולם גם בימים שבהם אין סדרי לימוד קבועים. גם בימי שבת ומועד, גם בימי בין הזמנים, צריך שכל הזמן יהיה מחובר לתורה ושיהיו לו סדרי לימוד קבועים ויזכור כי התורה היא החיים שלו, והקשר איתה הוא זה שמחייה אותו.
“אצלנו בישיבה הנהגנו מיזם ‘מקדשי שביעי’, שבא לעודד את הלימוד בשבתות וגם בערבי שבתות ובמוצאי השבתות. ואני יכול לומר בפירוש, כי בחורים שמתחילים שבוע אחרי שבת מרוממת שבה הקדישו שעות ללימוד תורה בחשק ובהתמדה – מתחילים אותו ברגל ימין. הם אינם צריכים להניע מחדש את מנועי התורה שלהם לקראת השבוע החדש, כי הם לא חדלו לפעול לרגע. וההצלחה שלהם גם היא גדולה לאין שיעור.
“מי שמכיר בערך הזה של חיבור תמידי עם התורה, כל החיים שלו נראים אחרת, גם ימי בין הזמנים, וגם כשיוצא להתרעננות וכדומה – הכול מגיע ממקום פנימי נעלה ומרומם יותר, וכל שיגו ושיחו נושאים אופי מכובד של בני תורה על כל המשתמע”.
“השניה – חברים טובים. מורי ורבי הגאון רבי דוד צבי אורדנטליך זצ”ל היה אומר על דברי הבקשה שאותה אנחנו אומרים בכל יום בברכות השחר ‘והצילני מאדם רע ומחבר רע’ שלכאורה יש כאן כפילות, כי מי שהוא חבר רע הרי שהוא גם אדם רע, ומדוע כופלים אנו את לשוננו? אין זאת אלא, שיש אדם שהוא בפני עצמו טוב הוא, ואחר שגם הוא בפני עצמו הוא טוב, אולם החברות שלהם יחד היא רעה, כי החיבור שלהם יחד הוא זה שאינו טוב ועלול להוביל אותם למחוזות שליליים.
“ישים כל בחור לנגד עיניו את נושא החברויות: האם החברות שהוא בחר תוביל אותו למקום טוב של תורה ואהבת תורה, יראת שמים ואהבת השם או לא, וכך יבחר חברים שיהיו טובים בשבילו באמת.
“השלישית – אהבת חברים. להיות טוב ומטיב לסביבה, ולהיזהר בכל מיני זהירות מלפגוע בחברים. מדברי התוספות במסכת סוטה עולה, כי הזהירות מהלבנת פנים היא כל כך נוראית, עד שגם בה ראוי היה שיאמרו חז”ל כהוראה על האדם שייהרג ואל יעבור על הלבנת פנים, והסיבה שלא כללו את זה בדבריהם, היא משום שזה לא כתוב בפירוש. כל התורה של האדם חייבת להיות מבוססת על שמירה מושלמת על כבוד הסביבה וכבוד חבריו ואסור להקל בזה ראש כמלוא נימה”.
“בנקודת זמן זו, בה אלפי בחורי חמד תושבי העיר ביתר עילית מתחילים את זמן הקיץ בשעה טובה ומוצלחת. אאחל להם זמן פורה ומוצלח, שתערב התורה לחיכם, שתאיר התורה את נשמתם ושיצליחו בעז”ה לממש את שאיפותיהם הנעלות ולהגשים את התקוות והתפילות של ההורים שכה מייחלים שבניהם יגדלו לבני תורה אמיתיים”.
