משה יאיר וינשטוק
את הלילה הדרמטי והמדאיג הזה, לא ישכחו תושבי העיר עוד זמן רב. קולות אזעקה עולים ויורדים הפרו את שגרת ‘ליל שישי’ בעיר. הרחובות ההומים בדרך כלל בשעת ערב מוקדמת זו, בשיא ההכנות לשבת קודש – התרוקנו באחת. הקולות שבקעו ממערכות הכריזה הפרוסות ברחבי העיר כולה, התריעו והזהירו: “חדירת מחבלים… חדירת מחבלים… נא להיכנס לבתים”.
אלפי לבבות החסירו אלפי פעימות. חרדת אלוקים בעיר התורה והחסידות.
הדלתות נסגרו וספרי התהילים נפתחו. חלונות ותריסים הוגפו, לבבות רעדו ושפתיים רחשו. תושבי ביתר עילית שפכו שיח לפני בורא העולמים להצלת עם ישראל, שלא תעשינה ידי המחבלים תושייה, שהקב”ה רב להושיע ידבר שונאים תחתנו ולא תיפול ארצה אף שערה משערות ראשו של אף אחד מתושבי העיר. היו אלו שעות של מתח גלוי וחרדה גדולה.
מאוחר יותר יתגלו ממדי הנס הגדול. מטען רב עוצמה הוטמן באוטובוס שנכנס לעיר, על ידי מחבל שעלה אל האוטובוס כאחד מן הנוסעים. המטען, שנועד לזרוע הרג ושכול רח”ל, הונח על ידי בן הבליעל לאחר שתכנן היטב את צעדיו וחדר אל תוככי העיר בהצלחה מבחינתו. הוא ביקש לפגוע בנוסעי האוטובוס, כשהוא ממלט את עצמו מבעוד מועד, מצויד במנגנון הפעלה מרחוק.
יושב בשמים ישחק. הקב”ה, שעינו פקוחה על צאן מרעיתו, סיכל את מחשבתם הרעה של המחבלים צמאי הדם אשר תכננו את הפיגוע. כשמנגנון ההפעלה מרחוק נכנס לפעולה – החל עשן מיתמר מהתיק הממולכד, וריח חרוך נישא באוויר. כך קיבלו הנוסעים התראה שאפשרה להם להימלט ולהציל נפשותיהם.
בשעות הבאות נערכו חיפושים קדחתניים ברחבי העיר, עקב החשש שהמחבל, או המחבלים, מסתתרים עדיין בתחומי העיר. זה היה פִשרם של השעות המתוחות והאזעקות החריגות. עד שכוחות הביטחון הודיעו כי הסכנה להימצאות המחבל בתחומי עירנו חלפה – הסתגרו התושבים בבתים, נשמעים בצורה יוצאת מן הכלל להנחיות מצילות החיים.
לשמע האירוע הדרמטי והאיום המוחשי, שאך כפסע היה בינו לבין אסון של ממש רח”ל, נחרדו הלבבות ופחד וצמרמורת אחזו בתושבי העיר. מחוץ חשש חרב, בחדרים אימה.
זו אולי התגובה הטבעית והמתבקשת למול הסיטואציה אותה חווינו כולנו באותו ערב מתוח. אולם במהלך השיחה המיוחדת שזכינו לערוך במעונו של מורנו הגאון הגדול רבי אברהם שרגא שטיגליץ שליט”א, חבר בית הדין ומהחשובים והמבוקשים שבמורי ההוראה בעירנו ביתר עילית – נחשפנו לנקודת מבט שונה בתכלית.
לדעת הגרא”ש, היחס לאירוע צריך להיות במקום אחר לחלוטין. “חווינו כאן מאורע עצום”, אומר הרב, “ועלינו למלא פינו בשיר שבח והלל ולהודות על כך, לאחר שראינו בחוש את מידת האהבה הגדולה שרוחש הקב”ה לעמו ישראל”.
ניסים
אמונה מעֶשֶׁן המִטְעָן
הרב מתרגש בְּדַבּרוֹ. ליבו הומה מהודיה והתבוננות בניסי הקב”ה שעה שהוא מציג את ההסתכלות הפנימית הנדרשת נוכח נס כביר שכזה: “שערו בדעתכם מה היה אם לא היה עולה עשן מתוך אותו תיק נפץ, או שאותו מחבל לא היה מצליח להעלות את התיק לאוטובוס, או שהייתה כל סיבה אחרת שבעטיה זממו לא היה יוצא אל הפועל בשלבים מוקדמים יותר; במצב כזה, לעולם לא היינו יודעים את גודל הנס שאירע עמנו, לא היינו חווים את אהבת השם אלינו, שמסוככת ומגינה עלינו.
“הבה ונתבונן בהשתלשלות העניינים, איך שסובבו אותם מן שמיא: המחבלים הלכו אחר עצתם הרעה, טרחו והכינו מטען נפץ, הצליחו לחדור עימו לתחומי העיר ירושלים, לעלות על אוטובוס ולהיכנס דרכו לעיר ביתר, ולהפעיל את מנגנון הפצצה שהעלה עשן. ואת כל זה סובב הקב”ה מדוע? כדי שיכירו עמך ישראל בגודל הנס, שיידעו בניו אהוביו של מקום עד כמה גדולה אהבתו של אביהם שבשמים אליהם. זה הוא סוד העשן שעלה מן הפצצה, שבא לבשר לכולם את גודל ניסיו. עלינו להודות אפוא על כך, ולהבין עד כמה טובה טמונה בפרט זה שללמד על הכלל כולו יצא.
“וזה הוא למעשה גם משמעותה העמוקה של יציאת מצרים…”
הרב מזכיר את הפירוש הידוע על הפסוק בהלל – “הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו”. וידועה הקושיה: מדוע שהאומות ישבחו את העובדה שגבר עלינו – על עם ישראל – חסדו של מקום? אלא שהכוונה היא שרק שונאי ישראל, שזוממים לעשות רעות לישראל והקב”ה מטרפד את עצמם וקובר את מחשבתם – יודעים את גודל הנס, בעוד שעם ישראל לעתים אינו יודע כלל מה תכננו וזממו שונאי ישראל.
“נמצא, שכאשר אנו זוכים להתוודע אל הנס ולקבל סימנים מוחשיים על אודותיו – יש כאן הארת פנים כפולה. כלומר, לא רק שהקב”ה אוהב אותנו – אלא שרצונו להראות לנו את אהבתו. וזוהי מידה יתרה באהבת השם אותנו, בבחינת: חיברה יתרה – נודעת להם שנקראו בנים למקום”.
השגחה
על הגלויים והנסתרים
שעת ערב מאוחרת ברחוב קדושת לוי. אנו עולים ובאים לחדרו של הגאון רבי אברהם שרגא שטיגליץ שליט”א, אל החדר שמהווה תל תלפיות ואבן שואבת לכל כך הרבה מתושבי העיר שמוצאים כאן מלבד הכוונה הלכתית, השקפתית וערכית – גם אוזן קשבת, הזדהות אמיתית ומאור פנים בלתי נדלה. גדול כוחו של הרב לצלול לעומקה של כל סוגיה אישית ופרטית המובאת למעונו, כשהוא מֵשִׁים עצמו במקומו של השואל ממש ודולה עבורו את התשובה המתאימה והמדויקת ביותר.
אנו באים לערוך עם הרב שיחת חג מיוחדת עבור תושבי העיר, לקראת חג הפסח שבפתחו אנו עומדים.
בנועם שיח מבאר לנו הגרא”ש שטיגליץ על מהותו של חג, מרחיב על תפקידו של האב כלפי הבנים בליל הסדר, ואף קושר בין המאורעות האחרונים שידעה עירנו, לניסי יציאת מצרים. כמו כן מתייחס הגרא”ש לעירנו המעטירה ול”תושביה המסולאים בפז” כלשונו, שמעטרים את עיר התורה והחסידות בסמל התורה, האחדות, השלום והשלווה. כפי שבאים הדברים לידי ביטוי גם בתוככי היכל בית הדין בו הוא משמש כדיין.
“את אותו רעיון שמעניק, כאמור, נקודת מבט על הניסים שאירעו עימנו לפני כחודש ימים, מוצאים אנו בדברי הרמב”ן הידועים בסוף פרשת בא”, אומר לנו הרב, ומפרט: “הנה הרמב”ן אומר בסוף פרשת ‘בא’ כך: ‘המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוקה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול… ולכן יאמר הכתוב במופתים ‘למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ’, להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם… אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ומן הנסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דְבָרֵנוּ ומִקְרֵנוּ שכולם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות – יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם – יכריתנו עונשו. הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר'”.
“הרי לנו, כי תכלית ניסי יציאת מצרים, הינה לפקוח את עינינו שנבחין בהנהגת הבורא המופלאה עימנו. והסיבה שבשלה שידד הקב”ה את המערכות בכל תהליך יציאת מצרים, לא הייתה אלא על מנת שניתן אל ליבנו דרך אותם ניסים מופלאים, להבין כי כל הנעשה כאן בעולם – נס הוא.
“כך גם ביאר המגיד מקוזניץ זי”ע את דברי הפסוק ‘וידעו מצרים כי אני השם’ שאין הכוונה לעם המצרי, אלא לעם ישראל ששרוי היה באותה העת במצרים, שכל מה שהתרחש היה כדי להעמיק בנפשם של עם ישראל פנימה את גדלות הבורא ואת הנהגתו הנסית בעולם, ולחזקו באמונה.
“כך גם בדרשות הר”ן (דרשה חמישית) מובא, שכל דבר שקורה בעולם, אפילו במקומות הרחוקים – הכול בשביל ישראל הוא. והדברים מבהילים.
התבוננות
בין טורקיה לביתר
מכאן עובר הרב להתרחשות אקטואלית שהרעישה את העולם – תרתי משמע – לפני אי אלו שבועות.
“לא מזמן התרחש רעש אדמה איום בטורקיה, שגרם אסון טראגי. למעלה מחמישים אלף איש מצאו את מותם תחת ההריסות. כיהודים אנו יודעים ובטוחים שכל זה לא נועד אלא בשביל ישראל.
“נמשיך לשאת מבט אל מפת העולם – ושוב נמצא את אותה התבוננות: האומות מתגרות זו בזו, מלחמה עקובה מדם מתחוללת בחזית האוקראינית-רוסית, וגם היא לא פרצה ולא נמשכת -אלא בשביל ישראל שייקחו מוסר לנפשם כתוצאה מכך.
“אין לנו הרשות להישאר אדישים לנוכח מה שמתרחש בעולם, כי הכול קשור אלינו ובא להעביר לנו מסר לחיים: מחד – עד כמה עלינו להתחזק ולהבין כי השגרה הבטוחה שנראית לנו כל כך טבעית, איננה מובנת מאליה כלל. ומאידך – להבין ולהעריך את כל הנהגת הבורא עימנו, שכולה ניסים שבעזרתם אנו קיימים בזה העולם”.
ומן העולם הגדול – לעולם הקטן שלנו, תושבי העיר הגדולה לאלוקים ביתר עילית: “בוודאי שהתרחשויות פלאיות שמהותן נס והארת פנים המתרחשות בתוך גבולות עירנו – צריכות לגרום לנו התבוננות ומחשבה. וזו היא התכלית, לעורר אותנו שנתחזק ונבין שעלינו להתאזר ולהוסיף חילים בעבודת השם”, אומר הרב.
סדר
לילה שכולו חינוך
אחר דברי האמת האלה – אנו מבקשים את רשותו של הרב שליט”א לשמוע מעט מעניינו של יום:
בעוד כמה ימים נגיע לליל הסדר ומצוותיו, מנהגיו וחומרותיו; במה עלינו להתמקד בעיקר ביושבנו אל שולחן הסדר?
“הרה”ק בעל ‘קדושת לוי’, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, ביאר את דברי הפסוק ‘בבוקר יאמר מי יתן ערב’ שהכוונה לערב זה – ליל הסדר, שאנו מחכים ומצפים לו. כלומר, כל הזמן יהודי יושב ומחכה – מי ייתן ערב! מתי יגיע הלילה הנפלא הזה, ליל שימורים להשם, ונָסֵב כבני חורין להודות להקב”ה על רוב ניסיו וחסדיו. על הלילה הזה אומר הזוהר הקדוש שהקב”ה יחד עם פמליא דיליה יורדים לראות איך יהודי זוכה לחוג את ליל הסדר כמו שצריך.
“ומה הוא אמנם עיקר ליל הסדר? הרה”ק בעל ‘אוהב ישראל’ מאפטא זי”ע ביאר את דברי ההגדה ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמור… בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך’, שפירושו כך: כוח מיוחד ישנו לאבא בלילי הסדר יותר מאשר בכל ימות השנה, שבו מסוגל באופן מיוחד להשפיע על הילדים שלו ולחנך אותם, ולהאהיב עליהם את אהבת השם ומצוותיו. זוהי המיוחדות של הלילה הזה, וזה בעצם עיקר התפקיד שלנו, כהורים, בליל הסדר.
“הפוסקים מזכירים את מה שמובא כבר בגמרא, שנוהגים לחלק קליות ואגוזים כדי שלא ישנו התינוקות וישאלו. ומזכיר המשנה-ברורה (בסימן תע”ב סעיף קטן י’) שמוטלת חובה על ההורים שבשעה שהילדים שואלים ‘מה נשתנה’, הם יבינו את השאלה ואת התמיהה העולה, ובעיקר בעת שמשיבים את התשובה “עבדים היינו…” שיבינו איך מתיישבות הקושיות שלהם לפי זה.
“בדברים הללו”, מאבחן הרב, “מונח רעיון עצום. הרי למעשה, חובת החינוך של ילדינו לתורה מוטלת עלינו ההורים, ועם זאת, במשך ימות השנה איננו מקיימים בעצמנו את המצווה ‘ושיננתם לבניך’ אלא מזכים את בתי החינוך ללמד ולהדריך את הילדים, והם אכן עושים עבודה מעולה ברוך השם.
“אבל יש דבר שגם בתי החינוך הכי טובים אינם יכולים לתת, שאותו רק ההורים יכולים להעניק לילדיהם, והוא – מה שמקובל לכנות ‘החיים עצמם’. בבתי החינוך לומדים הילדים איך עליהם להתנהג, כיצד עליהם לנהוג את חייהם, אולם בבית פנימה – ההורים מעניקים להם את החוויה של החיים עצמם, וכשאותם חיים מלאים בהתבוננות מה הקב”ה רוצה מאתנו, וחדורים באמונה ואהבת השם – הילד חווה זאת ולא רק יודע, וממילא מחובר מעשית לחיים של אמונה ותורה. ומה שאנחנו צריכים לוודא שהילד מבין בליל הסדר, זה לא רק את התוכן של הדברים, אלא את החוויה האמיתית שלהם.
“דברים אלו מחדדים את תפקידנו כהורים בכלל. וכמו שהרה”ק ה’בית אהרן’ מקרלין זי”ע אמר, ש’ליל הסדר’ הוא הלילה שעושה ‘סדר’ בכל השנה כולה: עלינו לתת לילדינו את החוויה, להאהיב עליהן את התורה והמצוות, להעצים את החוויה שבהם שלא יהיו כמצוות אנשים מלומדה. זהו ליל הסדר – לילה שכולו חינוך”.
ריצה
כל בית כמו ביהמ”ק
מרן ה’חתם סופר’ זי”ע מקשה בנוגע לדין המוזכר בשולחן ערוך ‘ימהר לעשות קידוש’: היאך יתכן לצוות את האדם למהר מבית הכנסת, והלוא נפסקה הלכה שאסור לרוץ מבית הכנסת ומבית המדרש? והחתם סופר מסביר, שבליל הסדר כל בית יהודי נחשב כבית-מדרש! הריצה מבית מדרש אחד לבית מדרש אחר מותרת. ועל פי דברי ה’בית אהרון’ הנזכרים – עלינו לשאוף שבמהלך כל השנה יהיה ביתנו כבית מדרש עבור ילדינו.
“כעת, הבה נטפס נדבך נוסף. אחרי שאמרנו שלפי דברי ה’חתם סופר’ בית יהודי הוא כבית מדרש – עכשיו נגלה שלדברי בעל ה’אור שמח’ זי”ע – בית יהודי הוא כבית המקדש! כך אומר ה’אור שמח’ כמענה לשאלה, מדוע הצטוו בני ישראל לשים את דם הקרבן על המשקוף ועל המזוזות, שעה שאת דמו של קרבן צריכים להזות על גבי המזבח. והוא משיב, שכל בית יהודי נחשב אז כבית מקדש וכמזבח.
“את אותו רעיון המעמיד במרכז ליל הסדר את החוויה שאנו מעניקים לילדים בגדלות האמונה, אנו מוצאים גם בלשון הרמב”ם: “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים”, ופירושו, שהאדם צריך לא רק לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, אלא שעליו להראות – להעביר הלאה את החוויה הזאת לילדיו. וכמו שמבאר רבינו ה’אור החיים’ הקדוש זי”ע על הפסוק “ק-ל מוציאם ממצרים” לשון הווה, שבכל שנה יש יציאת מצרים חדשה, שכל אדם יש לו את השעבוד התורן שממנו הוא יוצא בסייעתא דשמיא, ובעיקר שיחווה את החוויה הזו, ואותה יעבירו ההורים לילדיהם”.
ביתר
עיר התורה והשלום
זכינו, ומזה חמש-עשרה שנה שהרב שליט”א מכהן כאחד מרבני עירנו המעטירה. מה יכול הרב לומר על ביתר עילית ותושביה?
אותות של התרגשות ניכרים בפניו של הרב: “אם נרצה למנות את מעלות העיר המעטירה ביתר ואת מעלות תושביה המסולאים בפז”, אומר הרב, “יִכְלֶה הגיליון והמעלות לא תכלנה. אולם רוצה אני להעלות על נס שתי נקודות עיקריות בשבח תושבי העיר: התורה והשלום.
“בכוח התורה העצום של העיר שלנו, יוצא לי להיווכח בעת שאני פוגש הרבה קבוצות של לומדים מתושבי העיר. כל כך מפעים לראות את הבקיאות הגדולה, את עומק העיון ואת השליטה המיוחדת שלהם בתורה הקדושה, אם בסוגיות ובמסכתות הש”ס, ואם בהלכה.
“ואם הזכרנו את דברי הרמב”ן על נסי יציאת מצרים, והעלינו על נס את כוח תורתם של תושבי עירנו, נזכיר אפוא את דברי החתם סופר שמציג גישה קצת שונה מדברי הרמב”ן בנוגע לנס יציאת מצרים, שמאחדת בין שתי נקודות אלו: לדברי החתם סופר, מאורעות יציאת מצרים אינם נס אלא טבע. כי כלפי יהודים ההולכים בדרך התורה הקדושה אין התנהלות בלתי שגרתית מוגדרת כנס כלל, זאת משום שכל הבריאה כולה משועבדת לתורה הקדושה, וממילא אך טבעי הוא שהטבע יתאים את עצמו לתורה ולומדיה ולעם התורה. וכמו שמצינו לגבי בריאת העולם – ‘אסתכל באורייתא וברא עלמא’, שכל הבריאה כולה שואבת את כוחה מהתורה הקדושה. וממילא כשבתורה עסקינן – אין נס, כי הכול טבע הוא.
“הוא הדין גם במאורעות ניסיים המתרחשים בדור כמו שלנו, בו התורה נמצאת בשיא פריחתה. כשעם ישראל, עם התורה, ניצול פעם אחר פעם בצורה פלאית מחרב המשחית המונפת – לא נס הוא, אלא טבע.
“ישנם שמתלוננים באוזניי על כך שיש ‘ירידת הדורות’. הללו טוענים שהדור של היום נחות יותר וכאילו גזירת גורל היא ואין מה לשנות. ואני תוהה וגם תָּמֵהַ: הראיתם את עולם התורה המשגשג? את היכלי התורה המלאים מפה לפה? את עמלי התורה הממיתים את עצמם באוהלה של תורה ששולטים בעל פה בש”ס ובפוסקים ורוח חיים אופפת את הליכותיהם? התבוננו בכך ותשאלו את עצמכם – הלזו ירידת הדורות תיקרא?! אינני יודע אם יש דור בה התורה הייתה בגדולתה כל כך, כמו בדור שלנו”.
ובכל זאת, קשה להתעלם מכך שיש את הניסיונות של הדור שלנו, והם קשים יותר מאשר בדורות עברו
“צא ולמד מה היה ביציאת מצרים. עם ישראל היה שקוע במ”ט שערי טומאה, הרחוב היה במצב מאוד גרוע, וכמו שכתוב במדרש: ‘משכו וקחו לכם – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן’. עם ישראל עצמו היה שקוע בעולם של עבודה זרה שלא פסחה גם עליהם, ועם זאת התרוממו, וכפי שמוסיף הרה”ק ה’שפת אמת’ זי”ע – שהמעבר בין מצב של עבודה זרה למצב של קרבת אלוקים התרחש ברגע אחד.
“דוגמה לכך מצינו גם בדבריו של ה’אוהב ישראל’ זי”ע על הפסוק ‘ולא יכלו להתמהמה’ – שלא היו יכולים להתאפק מלצאת ממצרים לקראת קבלת את התורה, ולפיכך נחפזו לצאת. היינו שלכל יהודי יש את הבעֵרה הפנימית, לפעמים היא מכוסה, אולם תמיד היא נמצאת וכהרף עין היא מתלקחת ומרימה את היהודי לגבהים.
“אותם ניסים שהקב”ה עשה עם אבותינו אז, ואותם ניסים שעושה עמנו היום, הם שמעבירים את המסר שכל אחד בכל מצב נמצא תחת עינו הפקוחה של אביו שבשמים, לבל יידח מנו נידח. על כל יהודי לשים מבטחו בקדוש ברוך הוא שייתן לו הכוחות ויש בכוחו לעמוד בניסיונות ולשמור עצמו בטהרה.
“חכמנו אמרו כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו. עלינו להתאזר באמונת אומן ולבקש סייעתא דשמיא גם בזה”.
הסבה
להישען על הקב”ה
“לגבי דין הסֵבה בליל הסדר, כתוב במשנה ונפסק כן להלכה, ש”אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. ומה משמעות ההסבה? כתבו בספרים הקדושים שהיא עצם ההישענות, שיידע האדם כי הוא מצד עצמו אינו יכול להתקיים אלא רק אם יבין שחייב הוא להישען ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. משום כך המסב באופן שנשען על עצמו – לא יצא ידי חובת הסבה”.
ומה ניתן לעשות כאשר הניסיונות קשים והאדם אינו אוזר כוחות לעמוד בהם?
“בליל הסדר אומרים אנו את דברי בעל ההגדה ‘כנגד ארבעה בנים דיברה תורה…’ וכתוב בספרים הקדושים, שהכוונה היא על ארבעה כוחות שיש לכל אדם בפנימיותו. בתוך תוכו של האדם יש גם את כוח הרע שהוא הרשע מההגדה, אולם עליו תמיד לזכור כי גם החכם ישנו בליבו פנימה, הוא נמצא שם והוא חלק ממנו, ואם יתאזר בכוח הרצון – יוכל להתחבר לאותו כוח טוב ולהתגבר על הניסיונות.
“את ההקבלה בין חמץ ליצר הרע כבר ערכו חכמינו, ודימו את היצר הרע לשאור שבעיסה. ואיך מבערים את החמץ? אומרים חכמינו שעיקר דין תשביתו הוא בלב, שעל ידי שאומר ‘כל חמירא וחמיעא…’ מבטל את החמץ. כך גם בנוגע לביעור היצר הרע, העיקר הוא בעבודת הלב, שנבטל בליבנו את היצר הרע ונשכיל להבין כי אין הוא אלא דמיון בעלמא, עורבא פרח, ואין בו ממש כלל. וכך נצליח בסייעתא דשמיא לדחות אותו מליבנו, ואת עיקר ההשבתה קיימנו. ומי שאוזר כוחות לגדור עצמו כך מפני פגעי הטכנולוגיה – אין לך תשביתו גדול מזה.
“הרה”ק ה’תפארת שלמה’ מראדומסק זי”ע אומר על דברי הפסוק ‘מצות יאכל במקום קדוש’ שלפני שניגשים לליל הסדר – עלינו לבער את החמץ, שאם לא כן, הגם שיהיו ברשותנו המצות הכי מהודרות, נעבור חלילה על איסור דאוריתא של ‘בל ייראה’. כך גם בנוגע ליצר הרע, עלינו לבער אותו מליבנו ואז ניגש אל שולחן הסדר ונאכל את המצות במקום קדוש ופנוי מיצר הרע”.
איך מגיעים לדרגה כזו?
“בראש ובראשונה צריך מוּדעוּת”, אומר הרב, ומיד יספר סיפור שיש בו כדי להמחיש את הדברים ביתר שאת.
סייגים
בין כשרות לטכנולוגיה
“נסעתי פעם עם יהודי שעוסק בצרכי ציבור. בסופו של יום התבררו השעות הללו כאינטנסיביות ביותר. הוא התרוצץ ממקום למקום, נתקל בקשיים בלתי צפויים, ומצא את עצמו מתאמץ הרבה יותר מכפי שהוא רגיל.
“בסוף היום סיפר לי אותו עסקן, כי הוא לא אכל במשך כל היום, ולפיכך ביקש את סליחתי על כך שהוא יחפש מקום כלשהו בדרך, בו יוכל לרכוש לעצמו דבר מה להכניס לפה. הוא הוציא מכיסו מכשיר ובאמצעותו חיפש מקום קרוב, אליו נסע וביקש לרכוש דבר מאכל כלשהו. לאחר כמה דקות הוא שב בידיים ריקות. ‘לא מצאתי שם הכשר טוב מספיק’ הסביר.
“מדובר היה בהכשר סביר לגמרי, שהרבה יראים ושלמים סומכים עליו, אולם הוא הסתייג: ‘הורגלתי בבית אבא לרמת כשרות מהודרת יותר’ אמר. ואני בליבי תמהתי, ‘ומה מנהגו של בית אבא בנוגע להחזקת מכשירים טכנולוגיים אשר רמת הכשרות שלהם אינה מהודרת?’ שאלתי בליבי, ‘מדוע בנושא כה קריטי וחשוב אתה מקל ראש, ודווקא בנושאי כשרות המאכלים – החומרות גבהו למעלה ראש?’ זו הבעיה, שהיצר הרע מפזר ערפל וחוסר מוּדעוּת.
“יש להניח את הדברים על השולחן, להבין את הנזקים הכרוכים בחשיפת יתר, ולסמוך גם כאן על הרבנים שעושים מלאכתם נאמנה ומתווים את הדרך של לכתחילה, וגם את הדרך לאנשים שמחמת עיסוקם זקוקים למענה טכנולוגי כזה או אחר. ברוך השם, לא אלמן ישראל, ויש מענה לכל צורך.
“מסופר, כי הגיע פעם יהודי אל החפץ חיים לאחר שהוציא את ספרו, והתאונן באוזניו כי מאז יצא הספר – אי אפשר לפתוח את הפה ולדבר כמעט. נענה החפץ חיים לעומתו ואמר: ‘אדרבה, לפני הוצאת הספר היה כל דבר בחזקת איסור ולא היה שייך לדבר כלל. אולם כעת, כשגבולות האסור והמותר נהירים – עכשיו אפשר להתחיל לדבר’. כך גם בנוגע אלינו, מי שיש לו צורך – יש מענה, צריך רק להיות מודעים”.
אם הזכיר הרב את עניין ארבעת הבנים, נוסיף ונשאל: איך עלינו לנהוג כלפי הרשע? לקרב אותו או להתרחק ממנו?
“בהגדה מופיעים ארבעת הבנים זה לצד זה. הם יושבים יחד ואנו מנהלים שיח עם כל אחד מהם במקביל.
“הדרך היא בהחלט לקרב, ולרומם כל אחד לפי דרגתו, כשמגלים ומגביהים את חלק הטוב שבו. לכל אחד יש חלק טוב, וכדברי הרמב”ם הידועים שבפנימיות נפשו, כל יהודי רוצה לעשות את הטוב והישר. גם אם הוא נראה מחוספס, וליבו נדמה ככפור אשר על הארץ – יהודי הוא ונשמתו בוערת לאלוקיו”.
ובכל זאת, הדרך שמתווה לנו בעל ההגדה בנוגע להתנהלות עם הרשע היא דווקא “הקהה את שיניו”…
“ישנם שמפרשים את הדברים ‘הקהה את שיניו’ – שנעשה ככל יכולתנו על מנת להסיר מעל לרשע את הדיבור הבוטה והמנותק, להסיר ממנו את המעטפת הבעייתית, להבקיע את השריון שהוא עוטה על עצמו – ואז תתגלה פנימיותו כי טובה היא וטהורה.
“כמובן”, מסייג הרב, “שכל זאת בתנאי שלא קיים חשש מהשפעתו הרעה של הרשע על הבנים האחרים. יש לנקוט משנה זהירות.
דין תורה
מקבלים את הפסק
הרב הזכיר את שבח אנשי העיר בשלום השורר בעיר. האם אמנם כך משתקפים הדברים גם ביושבו בבית הדין?
“אדרבה, דווקא בבית הדין ניבט היטב יופיו של השלום השורר בין התושבים.
“ישנו סיפור על גוי שהגיע בטרוניה כלפי יהודי, וקבל על כך שאצל היהודים כל הזמן רבים. ‘הנה ראה, לנו יש בית משפט אחד בכל מחוז, ואילו אצלכם זרועים בתי דין בכל מקום והם מוקמים כפטריות אחר הגשם…’ טען. נענה היהודי לעומתו ואמר: ‘היא הנותנת, מה עושים שני בני אדם שיש ביניהם חילוקי דעות ודין ודברים? אצלכם – כל אחד מנסה לכפות את דעתו בשיטת ‘כל דאלים גבר’. אולם אצלנו יודעים כי יש דין תורה שמחייב כל אחד, ולפיכך חותרים המתדיינים להגיע לעמק השווה על פי דין תורה, ופונים לבתי הדין’. זה היופי של עם ישראל, העולם אינו הפקר, וגם אם ישנם חילוקי דעות, הולכים לקבל דעת תורה וכך שומרים על השלום שיוסיף להתקיים”.
ואכן רואה הרב את הצדדים שיוצאים מבית הדין ומקבלים על עצמם את הדין בלב שלם?
“ישנה אמירה המיוחסת לרבי עקיבא איגר המובאת בספר ‘אלף כתב’, הבאה להבדיל בין שני סוגי מקרים: מקרה אחד – יהודי שמגיע לשאול שאלה באיסור והיתר על אודות בהמה ששוויה עשרת אלפי רייני”ש (סכום גדול בזמנם). במקרה כזה, גם אם הפסק הוא שהבהמה טריפה היא, וההפסד עצום, היהודי מקבל על עצמו את הדין באהבה. המקרה הנגדי הוא בכל הנוגע לדיני ממונות – שם מתקשה האדם לקבל פסק בו יוצא הוא חייב בדין, גם אם מדובר בסכום פעוט. רבי עקיבא איגר ביאר כי זו היא עצת היצר הרע, שעל עצם ההפסד הכספי הוא אינו חרד, אולם בשעה שההפסד שלו מסב רווח לרעהו – או אז קשה לו לקבל את הדין.
“הוסיף פעם ראב”ד עירנו הגאון הגדול רבי צבי ברוורמן שליט”א במתק לשונו, כי ניתן להוסיף על כך זווית הסתכלות נוספת: הבא לשאול שאלה באיסור והיתר, בא באמת לשאול, מתוך הבנה שהוא אינו יודע את התשובה לשאלה, ולפיכך מבקש הכוונה הלכתית בנושא, אולם הבא להתדיין על דיני ממונות – הוא מגיע עם הכרעת דין משלו, כביכול יודע הוא את הדין, וכל המטרה שלשמה מגיע לבית הדין, היא רק שבית הדין יסביר לעמיתו, כי הצדק אתו…
“אולם למעשה רואים אנו איך תושבי עירנו באים אמנם לבית הדין כדי לקבל הכרעה הלכתית, ומקבלים על עצמם את הדין באהבה.
“זה בכלל לא מובן מאליו בעיר כמו שלנו, הרוויה בבנייה ללא הפסקה. יצא לי לא פעם להגדיר, כי בעירנו מתקיימת הברכה ‘בניין עדי עד’: הבנייה נמשכת ומתרחבת כל העת ללא הפסקה. ולמרות שיש חילוקי דעות בין שכנים, וזה טבעי ורגיל, הרי שהתושבים יודעים לוותר ולהגיע לעמק השווה ולקבל את הדין בצורה מעוררת השתאות.
“לבית הדין גם חשוב לתת לכל צד את מלוא האפשרות להציג את טענותיו וגם להבין את הפסק ומה שמאחוריו, ולפיכך ישנה אופציה להליך של ערעור אחרי הפסק, אם אחד המתדיינים מרגיש כי לא הדגיש נקודה כזו או אחרת, או שהוא סתם מבקש להבין את הפסק.
“ישנם אנשים שיש להם רתיעה ללכת לבית הדין, כשהם מרגישים כאילו הם הולכים לזירת התגוששות ממנה הם מבקשים להתרחק. אולם זה לא נכון. יהודים מאמינים אנו, ההולכים בדרך התורה, ולפיכך יודעים אנו שזו דרכה של תורה: כשישנה שאלה או ספק, הולכים לשמוע דעת תורה. זה הליך מכובד ואפילו מתבקש, וודאי שאין בהליכה לבית הדין מעין הכרזת מלחמה, אלא להיפך – חתירה לשלום ולהסכמה.
“יש הרבה דיני תורה סביב נושאי הבנייה השונים, אולם ברוב רובם של המקרים מסתדרים השכנים בינם לבין עצמם בהבנה הדדית וביחס של כבוד, וגם בזה ניכר יופייה של עירנו”.
שכנים
דיבור מונע סכסוך
האם יש לרב עצה לתת למי שמתכונן לבנייה, על מנת למנע סכסוכים וחילוקי דעות עם השכנים?
“בהחלט. כל מי שניגש לנושא הבנייה, יודע היטב כי עליו להיעזר מראש באנשי מקצוע טובים. הוא בוחר מהנדס ואדריכל ואולי גם מפקח בנייה וקבלן בעל ניסיון, מתוך הבנה כי בכדי למנוע בעיות בהמשך – עליו להתכונן מראש בצורה המקסימלית. הוא הדין גם בנוגע לענייני שכנים. טעות היא להתחיל בבנייה מתוך מחשבה שלכשיגיעו תלונות או טענות – ינסה לסדר את העניין ולהתמודד עם הנזקים שכבר אירעו.
“הדרך הנכונה היא להיערך מראש. בית הדין נותן את האפשרות לפני שניגשים לבנייה – להגיע ולקבל ייעוץ בנוגע להסכמת השכנים, איך להסתדר בצורה טובה ומכובד ואיך למנוע בעיות שלא תיווצרנה. ראב”ד עירנו הגאון רבי צבי ברוורמן שליט”א גם ניסח נוסחאות קבועות לפשרה ולהבנה בין שכנים, שהינם כלי עצום להשכנת שלום ולמניעת חיכוכים ומריבות.
“ברוב הפעמים החיכוכים והמריבות יכולים היו להימנע אילו השכנים היו מדברים מראש. כי מה שמעיק בעיקר על שכנים, זו התחושה שהשכן שבונה אינו רגיש דיו לצרכיהם ולא אכפת לו מהם, ולפיכך הוא פוגע בהם ובאיכות חייהם מבלי להתחשב. זו תחושה קשה המדרדרת את יחסי השכנים לעברי פי פחת, עד שישנם מקרים בהם שכנים שעד שלב הבנייה חיו בהרמוניה מושלמת, מתחמקים לפתע זה מזה במדרגות, ומצב היחסים ביניהם מידרדר למרבה הצער.
“אילו רק יידעו אותן תושבים שניגשים לבנייה לדבר מראש, ולהביע את רצונם הכן להגיע להסכמות מתוך התחשבות והבנה הדדית – הנכונות של הצד השני להגיע להבנה, יהיה גדול לאין שיעור. כך שזו הדרך הנכונה גם בהיבט הערכי שהוא מְשַׁמֵר את השלום בין השכנים, וגם במישור הטקטי.
“בשבת האחרונה פגשתי רב חשוב מעיר אחרת שהתארח כאן בעיר, והוא הביע באוזני את התפעלותו העצומה מאווירת השלום שיש בעיר. איך חיים כל המגזרים בהרמוניה מושלמת, באווירת אחדות מיוחדת ומעוררת השראה. זה בהחלט אחד המאפיינים של העיר. ואין לי ספק כי רבני העיר מארי דאתרא, הלוא הם מרן הגאב”ד הגאון הגדול רבי חיים וייס שליט”א ומרן הגאב”ד הגאון הגדול רבי יעקב תופיק שליט”א, שרואים בערך האחדות חשיבות עליונה, מאצילים מהודם על העיר ותושביה, ולא בכדי רואים אנו את אותה אחדות מופלאה שנושבת מההנהגה הרוחנית של העיר, ומחלחלת עד אחרון התושבים”.
חומות
לשמור על הצביון
איך משמרים את הצביון של עיר התורה?
“אשרינו שזכינו שרבני העיר פועלים ללא לאות על מנת לשמר את הצביון המיוחד של עירנו, ועינם פקוחה כל העת על מנת לחזק את חומות קדושתה של העיר. הנה לדוגמה נושא קדושת השבת – שמרן הגאב”ד הגר”ח וייס שליט”א עורר על כך שלא לנסוע בכבישים סמוך לשקיעה, ועינינו רואות עד כמה הועילה תקנה זו כדי ליצור אווירה של שבת ושל זהירות בדבר הלכה בכל רחבי העיר.
“ציבור התושבים, כל אחד מהם תורם לצביון של העיר. כל מעשה של יחיד, מצטרף לכלל על מנת ליצור אקלים טוב וטהור. כך גם בנושא השבת, אם יהיה מי שלא יקפיד על התקנה שא לנסוע בכבישים סמוך לשקיעה, לא רק לעצמו גורם הוא נזק, כי אם לתודעה הציבורית וממילא לצביון של העיר.
“ניתן בהחלט לומר כי הציבור כולו מגויס על מנת לשמר את האוירה הטובה השוררת בער מבחינה רוחנית וערכית וגם ביחסי אחווה ורעות.
“ואם דיברנו על נושא התורה של העיר, לא ניתן שלא להרגיש בחוש איך לימוד התורה מתגבר עוד ועוד ומעלה את רמת העיר מבחינה רוחנית, כשהיכלי תורה נפתחים כל העת, ומסגרות כוללים נוסדים, בכללם גם כאלו המיועדים לאנשים העובדים למחייתם וגם לפורשים לגמלאות. כי כל אחד צריך וזקוק לקשר יומיומי ללימוד התורה, ואשרינו שזכינו לכך.
“לא נוכל לדבר על צביונה של העיר, מבלי להזכיר את ההנהגה המוניציפאלית בראשות ידידי ראש העיר הרה”ח מאיר רובינשטיין שליט”א, שמוביל את המהלכים בעיר על פי דעת תורה ונמצא בקשר שוטף עם רבני העיר על כל צעד ושעל, ובזה זוכה לסייעתא דשמיא מרובה ארוכת שנים ברוך השם, כשהוא פועל ללא לאות, ומעל ומעבר, על מנת להצעיד את העיר קדימה וגם לשמר בה את כלי מחזיק הברכה – השלום.
“אני מברך את כלל תושבי העיר היקרים בברכת פסח כשר ושמח, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש עוד השנה, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך”.
