מסע שערים: מסע ההישרדות הרגלי של תושבי עירנו אל ההר
יחיאל שריבר
רחובותיה של ביתר עילית רגילים להיות שוקקים ורוחשים בפעילות קדחתנית בימים שלפני ל”ג בעומר. מי שגר בעיר מכיר היטב את התכונה המיוחדת מדי שנה: רבבות תושבים אורזים מזוודות, מכינים את הילדים הקטנים עם בגדי ה’חלאקה’ המפוארים, מצטיידים בצידה לדרך ארוכה ועולים לאוטובוסים הרבים הממתינים בתחנות בדרכם צפונה. השנה, התמונה הייתה שונה לחלוטין. דממה מתוחה ושקטה שררה ברחובות, ואיש לא ידע בוודאות אם יזכה להגיע אל ההר ביום הגדול. העיר נראתה כמי שנטלו ממנה את נשמתה. במקום תורי ענק של משפחות נרגשות בתחנות ההסעה, ראינו פנים מודאגות ואנשים שמסתודדים בקרנות רחוב, מנסים לדלות פיסת מידע, שמועה, או קצה חוט שיאפשר להם להגיע אל התנא האלוקי שכה חיכו לו.
אשליית ההגרלה
כאשר התפרסם לראשונה המתווה המצומצם, שדיבר על חלוקת כשלושים אלף כרטיסים בהגרלה “שוויונית כביכול”, נדהם הציבור לגלות את המציאות העגומה. במשך ימים ארוכים טיפחו בציבור את התקווה שאולי, בכל זאת, יהיה סיכוי קטן. אנשים ישבו מול המחשבים, רעננו דפים וקיוו שהמזל יאיר להם פנים והם יזכו בכרטיס הנכסף. אך עוד בטרם קוימה הגרלה, התברר כי הכרטיסים והאוטובוסים חולקו מראש לקהילות מסוימות ולקבוצות בעלות כוח והשפעה.
חלוקה סלקטיבית זו, המעניקה אוטובוס שלם לחסיד מקהילה שיש לו נציג במועצה בעוד אחרים ממתינים שעות ליד המחשב בתקווה לכרטיס בהגרלה, אינה הפתרון הראוי, ובוודאי מעוררת תמיהה לגבי הגינותה. הפוליטיקה הקטנה, העסקנות של חדרי חדרים וה’קומבינות’ הפכו את העלייה לרשב”י לנחלתם של בעלי קשרים. פשוטי העם מצאו את עצמם מחוץ לתמונה, ללא סיכוי ממשי להשתתף. מציאות שבה יהודי פשוט, הממתין לישועה ותפילה כל השנה כדי להגיע למירון, נדחק החוצה לטובת מקורבים – קשה להשלים איתה.
תודה לק-ל, המתווה הלא-הוגן הזה בוטל בסופו של דבר. אילו יצא לפועל, הוא היה מנציח אפליה כואבת. רבים רואים בכך נס של ממש. ישנה תחושה עמוקה של צדק פואטי בכך שמתווה שנבנה על יסודות של אפליה ועסקנות צרה – פשוט קרס אל תוך עצמו. שכן, ברור כי מקומו של כל מי שחפץ להגיע לציון ומוכן להקריב שעות של הליכה ברגל – ודאי חשוב יותר.
יוצאים אל השטח
במהלך יום ראשון, ערב ל”ג בעומר, כאשר החלו להגיע השמועות כי אלפי אנשים, נשים וטף עושים את דרכם בדרכים עקלקלות למושב #מירון#, התקשינו תחילה להאמין שמחזה כזה אכן מתרחש במציאות. זה נשמע כמו סיפורים מתקופת המנדט הבריטי או מסעות עלייה רגליים של עולים ממדינות מצוקה. אך ככל שנקפו השעות, קיבלנו למערכת דיווחים מתרבים ממקורות שונים ונקודות ציון שנשלחו אלינו ישירות מהשטח. התמונות וההקלטות החלו לזרום, והתברר כי המציאות עולה על כל דמיון. נהירה המונית של יהודים שלא מוכנים לוותר.
באותו רגע, הבנו במערכת ‘שערים’ שאי אפשר לסקר אירוע היסטורי כזה מתוך משרד ממוזג בביתר, ואי אפשר לכתוב על מסירות נפש מבלי להרגיש זאת בפועל.
הצטיידנו ברכב שטח ויצאנו לדרך, מתוך הבנה שגם אם נצליח להגיע רק לאזור צפת וניעצר שם, לפחות עשינו השתדלות. מטרתנו המרכזית הייתה לשמוע את סיפוריהם של אותם מיוחדים שהחליטו לעשות כל דרך כדי להגיע להר מירון, לראות בעצמנו את גודל המסירות וההשקעה להגיע להר, ולהעביר את החוויה העוצמתית והבלתי אמצעית לקוראים הנאמנים של העיתון.
רצינו לראות בעיניים שלנו את אותם פשוטי עם, נטולי קשרים ופרוטקציות, שמוכנים להקריב את נוחותם למען רגע אחד של תפילה בציון. באותם רגעים, כשהנענו את הרכב, כלל לא שיערנו שנצטרף גם אנחנו להולכי הרגל במסע המפרך לאורך קילומטרים ארוכים.
חסימות מלאכותיות
כבר עם יציאתנו מביתר עילית, בסביבות השעה אחת בצהריים, התחלנו להצפין לכיוון כביש שש. הציפייה הייתה לכבישים פתוחים יחסית, שהרי אין אירוע רשמי ואין אוטובוסים מאורגנים. אלא שעד מהרה גילינו לתדהמתנו כי המשטרה יצרה עומסי תנועה מלאכותיים ושערורייתיים.
במקום לאפשר תנועה חלקה למי שנוסע לצפון (שהרי לא כולם נוסעים למירון, וישנם תושבי צפון ונוסעים שבאים להתארח), נכנסנו לפקק ארוך ומייגע של כמעט שעה. עמדנו, רכב אחרי רכב, מתקדמים בזחילה מתסכלת, מנסים להבין מה קרה קדימה: האם יש תאונה או מפגע ביטחוני?
בסופו של הפקק הענק הזה, ציפתה לנו תגלית מקוממת: המתינה שם ניידת אחת בלבד שסגרה שני נתיבים ללא שום סיבה נראית לעין. השוטרים עמדו שם, נשענים על הניידת, במטרה ברורה ויחידה לייצר חסימה ולחץ שיעכבו את הנוסעים צפונה ויקשו על ההמונים ממרחבי המרכז. זה היה אקט של ענישה קולקטיבית, טרטור מכוון שנועד לייאש את הנוסעים ולשבור את רוחם עוד לפני שהגיעו לאזור הצפון.
הוואדיות הסוערים
לאחר ארבע שעות נסיעה מתישה, של פקקים יזומים והתמודדות עם מחסומים מלאכותיים שהוצבו רק כדי לשבור את רוחם של העולים, הגענו סוף סוף לאזור סאסא. בהתאם לנקודות הציון והמיקומים שהכתיבו לנו העולים לרגל שכבר היו עמוק בתוך השטח, התקדמנו לאזור #גוש חלב#. מה שנגלה לעינינו היה מחזה בלתי נתפס, סצנה שנראתה כאילו נלקחה מסרט על יציאת מצרים המודרנית: מאות אנשים כבר החנו את רכביהם ביערות מסביב, נטשו אותם לאנחות, והחלו במסע רגלי מפרך של שמונה קילומטרים על כביש 89, כשהפנים נשואות לכיוון ההר.
אנחנו, שישבנו בתוך רכב השטח, ניסינו להמשיך לנווט בשבילים ולא-שבילים בין יערות הבוץ הסבוכים של ג’ש וספסופה. זו הייתה דרך אימתנית של עליות תלולות, ירידות חלקלקות ומסוכנות, ודרכים בוציות שפשוט בלעו כלי רכב לתוכן. מסביב ראינו רכבים רבים שחנו בשוליים או שקעו בבוץ; חלקם המתינו נואשות לחילוץ שלא יבוא, וחלקם פשוט התייאשו והושבתו בנסיעה. החשש הכבד ליווה אותנו בכל רגע – שמא גם הרכב שלנו ישקע, וניאלץ לעשות את כל הדרך חזרה במזג האוויר הסוער שהחל לתת את אותותיו.
אך תוך כדי נסיעה זהירה, היינו עדים למחזות מפעימים של מסירות נפש ואחווה יהודית טהורה: קבוצת אברכים חסידים, שספגו את הבוץ עד לברכיהם ומטופפים תחת הגשם, מצאו קורות עץ מאולתרות והשתמשו בהן כדי לבנות גשר אנושי ופיזי עבור רכב שנתקע מעל שוחה ושלולית מים עמוקה. כולם עבדו יחד, שכם אל שכם, נרטבים ומתלכלכים עד לשד עצמותיהם, כשהמטרה היחידה שעומדת לנגד עיניהם היא לצלוח את המהמורות ולהגיע בטרם רדת החשיכה לציונו של הרשב”י.
סיפורי צמתים
כשהגענו לנקודה שהייתה נראית לנו הכי קרובה לציון שניתן להגיע אליה עם רכב, עצרנו. ללא שום תוכנית מוקדמת לצעידה כה ארוכה, כיבינו את המנוע, יצאנו אל הקור והגשם, וצעדנו יחד אל מירון, אל הילולא דרשב”י. תוך דקה או שתיים התחברנו אל נהר האדם הגדול, זרם אנושי בלתי פוסק שנהר והלך לעבר ההר.
במהלך ההליכה המהירה פגשנו את מוטי, אברך צעיר ונמרץ, שסיפר לנו שהוא כבר צועד קרוב לשלוש שעות רצופות. הוא הגיע לכאן מצומת חירם, מרחק הליכה של כמעט שמונה קילומטרים. כששאלנו אותו מהיכן הכוחות לצעידה כה מהירה ונחושה, הוא סיפר כי בערב הלך להילולא של המשפיע ר’ מיילאך בידרמן שליט”א, ומיד עם עלות השחר תפס רכבת צפונה. משם המשיך באוטובוס רגיל לכיוון הכפרים הדרוזיים, שם פעילות התחבורה עבדה כרגיל, ומשם הגיע לצומת חירם. הוא סיפר באושר על הישגו, וציין שביחס לאחיו – הוא “יצא בזול”.
אחיו, כך סיפר לנו תוך כדי הליכה, יצא עם קבוצה של עשרה בחורים נחושים לצעוד רגלית מעין הוזים. הם הלכו כשעתיים, עד שהיו ממש קרובים להר וראו את ציון הרשב”י באופק. ואז הגיעה המשטרה. השוטרים זינקו עליהם, אספו אותם בכוח, הורידו אותם ב#רכב פוסטה# של אסירים (זינזאנה), והחזירו אותם עד לכרמיאל. אך למרות השפל והאכזבה המרה, הבחורים לא ויתרו; הם חזרו למסלול, הגיעו בדרך לא דרך לעיר צפת, ומשם צעדו רגלית שוב עד למירון. לאחר שמונה שעות הליכה סך הכול, כולם הגיעו ליעדם. עקשנות יהודית במיטבה.
אך לא שמענו רק סיפורי הצלחה. פגשנו גם את מושי, תושב עירנו ביתר עילית, שפניו נפלו מעייפות. הוא יצא בערב ל”ג בעומר בסביבות השעה שתיים בצהריים, הצליח להגיע עם רכבו לאזור ספסופה והחל לצעוד יחד עם קבוצת אנשים. סמוך למירון, כוחות האכיפה תפסו אותם והרחיקו אותם באכזריות לחניון כחל – מרחק של 15 קילומטרים בכיוון ההפוך! מכיוון שכל הנתיבים היו סגורים הרמטית, הוא נאלץ להתחנן ולחפש טרמפים חזרה לכיוון ספסופה רק כדי לחלץ את רכבו מן היער. כאשר כוחו כשל לחלוטין והוא הבין שאין לו דרך לפרוץ את המצור, הוא ויתר וחזר לביתר. מסע ייסורים של 24 שעות שנגמר באפיסת כוחות מוחלטת, מבלי שזכה לראות את הציון.
תפילת עוברי דרכים
תוך כדי שמיעת הסיפורים המטלטלים, המשכנו ללכת יחד עם ההמון הצועד, עם אלפי אנשים, נשים וטף. לפתע, ללא התראה מוקדמת, החל לרדת גשם פתאומי ועז. גשמי זלעפות שטפו את האזור, אך האלפים לא עצרו לרגע. הם המשיכו לצעוד בצידי הדרכים, שרים בקול רם שירי התעוררות וכיסופים לרשב”י, כשדמעות מעורבות במי הגשם על פניהם.
השוטרים שעמדו בכל צומת לא אפשרו מעבר, התנהלות שאילצה את אלפי ההולכים לחפש דרכים חלופיות ולהימלט מאימת המשטרה עמוק לתוך היערות העבותים. כך הגענו לאזור אור הגנוז, והצטרפנו לקבוצה ענקית שנאלצה לעקוף את הצומת המרכזית דרך היער הסבוך. הייתה זו חסימה משטרתית אטומה וחסרת לב. אף על פי שהשוטרים ידעו היטב שכולם עוקפים אותם דרך היערות, נראה שמוטב היה להם שהולכי הרגל יתלכלכו ויתרטבו עד לשד עצמותיהם, מלתת להם להמשיך בבטחה דרך המלך תחת גשמי הזלעפות.
כל האזור היערני הפך תוך דקות לעיסת בוץ טובענית, חלקה ומסוכנת. מכל עבר צעדו אבות עם מזוודות כבדות על כתפיהם, ואימהות נאבקות עם שקיות עוגות ומזון לילדים. כולם היו לבושים במיטב מחלצותיהם לכבוד התנא: בגדי שבת מהודרים, חליפות יקרות, וילדים רכים עם בגדי ה’חלאקה’ המפוארים שלהם, שהחלו להתלכלך שוב ושוב בתוך הבוץ העמוק והסמיך. המעבר בתוך היער כלל טיפוס בין סלעים מחליקים בגובה של מטר, והסכנה להחליק ולהיפצע הייתה גדולה ומוחשית. ראינו אם מחזיקה את ילדה הקטן, פעוט כבן שלוש, ביד אחת, ובידה השנייה מחזיקה בייאוש בענפי עץ קוצניים רק כדי שהיא ובנה לא יחליקו אל תוך התהום הבוצית.
המראה שנגלה לעינינו היה קורע לב, מעורר חמלה, אך באותה נשימה – מרומם, אצילי ועוצמתי מאין כמוהו. במו עינינו ראינו כיצד ילדים קטנים מועברים בעדינות מיד ליד באוויר, מאבן לאבן ומעל גדרי ברזל גבוהים, רק כדי שלא ייפגעו או ייפלו לשלוליות העמוקות. אברכים שלבשו חולצות לבנות וצחורות נתנו יד חזקה והושיטו כתף רחבה, תוך שהם מסתכנים ביודעין בלכלוך בגדיהם שלהם, רק כדי לשמור שחס ושלום לא ייקרע מעילו של חברם למסע או שעגלת התינוק לא תשקע בבוץ. עגלות מלאות כל טוב הונפו אל על בידיים זרות, על ידי אנשים שלא הכירו זה את זה מעולם, כדי שהאב יוכל להמשיך במסעו ללא עיכוב. האחדות והערבות ההדדית בין כלל ההולכים היו מוחשיות; ראינו בחוש כיצד כל אחד דאג לשלומו של רעהו יותר מאשר לעצמו.
ללא אישורים ופרוטקציות
לקראת הגעתנו להר, נדהמנו לראות בתוך כלל המון ההולכים בבוץ את אשת חיל אמיתית – אלמנתו של הרב ר’ בן ציון קופרשטוק זצ”ל. האיש שהקים את הארגון ‘הילולא דרשב”י’, שחודשים רבים בכל שנה שהה בהר מירון כדי לתקן ולסדר את ההר לטובת העולים, צעדה כעת מלווה על ידי בניה. האישה הגדולה הזו, שכל שנה עזרה לבעלה והקדישה ומקדישה חודשים מחייה למען מירון, צעדה בדרכים לא דרכים ללא אישור כניסה VIP. עסקני ההפקה, מסתבר, לא חשבו שמגיע לה אישור. וזאת כאשר מתנדבי הארגון של ר’ בן ציון היו כמעט היחידים שסיפקו בפועל אוכל ושתייה לכלל הבאים להר מתוך מסירות לשמה. הם לא הסתתרו מאחורי רכבי שרד ממוזגים, הם לא חיכו לאישורים רשמיים, הם לא התעכבו בשל מחשבות של “מה יגידו”, והם בוודאי לא שאלו האם יש או אין תקציב מהמדינה. הם פשוט באו בלי אישורים, דרך הבוץ והררי הביצה, כדי לעזור לעולים, כי מי שמרגיש את הכאב יודע איך לסייע.
שודדי דרכים ואטימות העסקנים
מול האחווה המופלאה והטהורה שגילינו בשבילי היער, בלטה לעין בחריפותה תופעה מקוממת שהרתיחה את הדם. עשרות ‘מיוחסים’ ועסקנים, כל אותם אלו שזכו מסיבה לא ברורה לקבל אישורי כניסה ולהיכנס עד לפתח הציון עם רכביהם, חלפו על פנינו שוב ושוב. הם זכו ליחס מכבד במחסומים, נכנסו פנימה ברכבים הממוזגים, וראו מבעד לחלון הרכב נשים וילדים קטנים נאבקים בסערה, ברוח ובבוץ. אנחנו לפחות לא ראינו אחד מהם עוצר כדי להציע סיוע, לתת כתף, או אפילו להושיט בקבוק מים לעייפים שקרסו בצדי הדרך. זה היה מחזה מצער שהוכיח כיצד השבע אינו מסוגל לראות את הרעב, וכיצד פרוטקציה וכוח מעוורים עיני חכמים.
אך אם התעלמות העסקנים הייתה כואבת וצובטת בלב, הרי שניצול המצוקה האיומה מצד כוחות שונים בשטח היה בגדר שערורייה פלילית של ממש. בעודנו צועדים, גילינו תופעה חמורה עוד יותר של “שודדי דרכים” מודרניים: ג’יפים של תושבי הכפרים הסמוכים הסתובבו בין הצמתים וגבו מחירים מופקעים תחת עינה הפקוחה והמתעלמת של המשטרה. לעיתים הם גבו 100 שקלים לראש, רק כדי להעביר אנשים מרחק קצר דרך שבילי עפר עוקפים, או להקפיצם מצומת לצומת.
השיא המחפיר מכל הגיע כאשר שמענו עדות ישירה מכלי ראשון, מאב משפחה – שאם לא היינו רואים את אשתו וילדיו העייפים והרועדים מקור לצידו, פשוט לא היינו מאמינים שדבר כזה מתרחש במדינת חוק. הוא סיפר לנו כי משפחתו נסעה במונית שלקחה אותם מצומת ספסופה עד לתוך הכפר מירון. הנהג גבה מהם 200 שקלים על כל נוסע רגיל. כאשר התקרבו למחסום המשטרתי של הכניסה בהר מירון, השוטר לובש המדים שעמד במקום קרא לנהג המונית הצידה, ספר את הנוסעים בתוך הרכב, ועל כל ראש קיבל השוטר 100 שקלים ישירות לידיו!
זהו שירות VIP עברייני בחסות החוק. שוחד גלוי לאור יום במדינת ישראל, בדיוק כפי שהורגלנו לראות בסיפורים על משמרות הגבול המושחתים באוקראינה או במעברי הגבול בטאבה.
למען ההגינות והדיווח, חשוב להיות הוגנים: היו גם כאלו שניסו לסייע. יש מקום להודות לשר בן גביר ולמפקד מחוז הצפון, שהצליחו להנחיל מלמעלה יעד של הכלה, ולא להיגרר לעימותים חסרי לב עם הצועדים והחוגגים בהר מירון. הם לא הביאו למקום פרשים ומכת”זיות. אך אם לפיקוד הבכיר היה קצת רגש ולחלוחיות לדבר שבקדושה, הרי שבשטח עצמו נתקלנו בשוטרים אטומי לב, שהתאכזרו בגאווה ובשחץ על ההולכים. הם הכשילו על דרך ההתעללות את סופי המסע של ההולכים ברגל, כי נראה שאין בהם זיק של רחמים. הם ישבו בנוחות, עטופים היטב במעילי סערה עבים, ראו ילדים ונשים רועדים לאחר הליכה מפרכת, וטרטרו אותם בצרחות מנקודה לנקודה, רק כדי להראות מי הריבון בשטח.
כאשר חלפנו על פני קבוצת רכבים של יהודים טובים שהצליחו להגיע ליד אחד היערות, ראינו כיצד שוטר חסר פשרות עיכב אותם שעות ארוכות וסירב לאפשר להם אפילו לשוב לביתם, רק כעונש חינוכי ומרתיע על כך שהעזו להיכנס לאזור ללא רשות. אך למרות כל מסכת ההתעללויות, הקור, הבוץ והאטימות – שום עונש, מחסום או עיכוב כבר לא יוכלו לכבות את האור הגדול והקדוש שדלק בעיניהם של האלפים, אלו שזכו להעפיל אל ההר במסירות נפש שתיזכר לדורות.
על טהרת הקודש
כאשר רגלינו, כבדות מבוץ ומעייפות של שעות הליכה מפרכות במסלולי סלעים חלקלקים, דרכו סוף סוף על אדמת חצר הציון הקדוש, השעה הייתה מאוחרת. הגוף דאב, הבגדים היו ספוגים במי גשמים ובבוץ טובעני, אך הלב פעם בהתרגשות שקשה לתארה במילים. אחרי כל התלאות, המחסומים, הצעקות של השוטרים בוואדיות והמסע הבלתי נתפס בתוך היערות – הגענו. וכאן, בתוך האוויר הספוג לחות, בוץ וקדושה, חיכתה לנו הפתעה ששינתה את כל נקודת המבט על ל”ג בעומר של שנת תשפ”ו.
במקום ההמולה המוכרת של השנים האחרונות, הרמקולים מחרישי האוזניים והדחיפות, נשמע לפתע הקול המקורי, השורשי והחם של ההילולא של פעם. קולם של זמרי הציון והחצר, אלו שבאים לשורר לכבוד התנא האלוקי מתוך נשמתם, בקע ועלה באוויר. זו הייתה אווירה מירונית נושנה, כמעט נוסטלגית – אווירה נטולת תזמורות ענק, נטולת במות פלדה אימתניות, ובעיקר – נטולת “אנשי ההפקה” המהוללים עם מכשירי הקשר והאפודים הזוהרים. זו הייתה הילולא המזכירה את ל”ג בעומר שלפני שני עשורים ויותר, ימים שבהם מירון הייתה שייכת לפשוטי העם.
בחצר הציון עמדו אנשים טובי לב, שכל מטרתם הייתה חסד טהור. הם עמדו שם וחילקו במאור פנים ממחטות לחות לניקוי הבוץ מעל הבגדים, כדי שהעולים הרבים, שצעדו במסירות נפש, יוכלו להיכנס אל תוך הציון פנימה בכבוד הראוי למקום ולשעה. ההבדל התהומי בין אלו שצעדו במסירות נפש בדרך הבוצית, שפניהם עייפות אך מאירות, לבין “בעלי הפרוטקציות” שנכנסו עד לפתח עם אישורים מיוחדים ברכבים ממוזגים, ניכר מיד בכל פינה. באוויר עמד כבוד עצום והערצה שקטה למי שהתאמץ ומסר את נפשו, ולצידו – בוז עמוק, מושתק אך נוכח מאוד, כלפי אותה ‘אצולת אישורים’ שהביטה מהצד.
ההר שמתנהל מעצמו
אחת התגליות המדהימות ביותר המתינה לנו בתוך ההר פנימה. במשך שנים ארוכות הרגילו אותנו לחשוב שמיליוני שקלים, אלפי שוטרים, מאות סדרנים ומערכי גידור הנדסיים הם ערובה הכרחית לקיום ההילולא. והנה, המציאות טפחה על פני המערכת. ההילולא עצמה, בתוך ציון הרשב”י ובחצרותיו, התנהלה ללא נוכחות משטרתית כלשהי.
לא היו שם סדרנים מטעם חברות אבטחה, לא היו סדרניות שדחקו נשים באגרסיביות, ולא היו גדרות לחץ של ברזל שחילקו את ההמון למכלאות. ולמרבה ההפתעה (שאולי אינה הפתעה עבור מי שמכיר את אופיו של הציבור החרדי) – הכול התנהל כשורה, בסדר מופתי ומרגש.
ניתן וצריך להסיק מכך מסקנות נוקבות לקראת השנים הבאות. ההר נשאר נקי ומסודר ביחס לכל שנה רגילה, ללא הלכלוך, זוהמת הפלסטיק והבלאגן האופייניים למיליוני שקיות ושאריות מזון שמושלכות בכל עבר. ראינו הילולא טהורה לחלוטין: הילולא של תפילה, דמעות ושירה אמיתית. ללא מופעי ראווה, ללא יחצ”נות, וללא רמקולים מחרישי אוזניים שאין בינם לבין קדושתו של רשב”י קשר כלשהו. זו הייתה הילולא השייכת אך ורק לאלו שהיו מוכנים למסור את נפשם באמת כדי להיות שם.
שישה מתעטפין
בסופו של דבר, כאשר עשינו את הדרך ההפוכה חזרה הביתה במסע רגלי בירידה מן ההר, שרירינו כואבים ממאמץ, אך מנגד ראינו אלפים שעדיין, באותן שעות קטנות של הלילה ולקראת בוקר, ממשיכים להגיע ולהעפיל במרץ מצומת חירם אל ההר. נהר אנושי של אמונה שלא פוסק לרגע.
ההפתעה המרגשת ביותר הייתה לראות את התנהגותם של אלו ששהו ברכבים שחזרו מהעיירות והכפרים הסמוכים. הנהגים הללו יצאו מגדרם כדי לקדם את ההולכים ברגל ולסייע להם. אנו בספק אם מותר לספר זאת מבחינה חוקית ותעבורתית, אך לא ניתן להתעלם מגודל החסד: ראינו נהגים מלאי מסירות נפש שעשו את הסיבוב המסוכן מהצמתים אל ההר פעם אחר פעם, ללא תמורה. ובאותו רכב פרטי, בעל חמישה מקומות ישיבה בלבד, הם דחסו 14 אנשים בכל סיבוב, רק כדי לקצר להם את הליכת הייסורים בגשם! זה היה מחזה מפתיע ומרחיב לב לראות שכשרוצים באמת להכניס מישהו ולעזור לו, פתאום, בדרך פלא, יש מקום לכולם.
כאשר אחד הנוסעים משמיע את הסיפור על יהודי שנתפס עם 15 נוסעים ברכב בדרכו לסליחות, וזוכה במשפט לאחר שהראה שלרכב נכנסים בקושי שמונה אנשים. לשוטר שרשם את הדוח ועודנו תוהה איך נכנסו 15, ענה הנהג: כשאתם נכנסתם, “כל אחד מכם חשב רק על עצמו”. אבל כשאנחנו נסענו לרבי, “כל אחד מאיתנו חשב על השני: ‘איך אני זז קצת כדי שלשני יהיה מקום'”. וכאשר כל אחד חושב על השני, “אז פתאום יש לכולם מקום”. זהו ההסבר המדויק ל”שישה מתכסים בטלית אחת”. וזה בדיוק מה שראינו בחוש בוואדיות של מירון.
חשבון הנפש של ההפקה והעסקונה החרדית
לצד כל האור, האחווה והקדושה שראינו, אי אפשר לחתום את יומן המסע מבלי להניח מראה נוקבת מול פניהם של מארגני ההילולא. על הפקת האירוע ותכלולו השנה ניצח פרויקטור חרדי, מנכ”ל חרדי ועוזרים חרדים לרוב – אנשים שכולם מבינים היטב מה הוא רשב”י, מהי מירון ומהו כוחה של מסירות נפש. להם היה את כל המידע המודיעיני והשטחי על הצפוי להתרחש בהרים, וזו הרי כבר הפעם השלישית בהיסטוריה שההר נחסם ומכותר – אף אחד מהם לא ציפה באמת למשהו אחר, הם ידעו שההמונים יגיעו דרך היערות.
אם נהיה כנים, מצד רשויות החוק ראינו השנה גם רצון טוב. אפילו שר המשטרה ומפקדי המחוז הפיקו לקחים מהעבר: הם לא הביאו פרשים לדרוס את ההמון, לא הביאו מכת”זיות להתיז בואשים, והתרחקו בכל דרך מלהיגרר למהומות המוניות, אשר בנקל יכלו לקרות לנוכח התסכול העצום. הם הבינו שטובת הכלל והציבור היא הרגעת הרוחות, והורו על הכלה.
אך לצערנו הרב והעמוק, מול האחווה בשטח ובניגוד מוחלט לרצון הטוב שניסה להפגין הפיקוד המשטרתי, ההפקה החרדית – פשוט כשלה. כשלה מוסרית, וכשלה מעשית. ראינו את החניון השמור ואת השאטלים שיצאו “בשושו” גמור, בהיחבא, מקדיתא, בחסות הפרויקטור החרדי. למי הם נועדו? למקורבים בלבד, למיוחסים, לאלו שקרובים לצלחת, מבלי לשתף אף אחד מכלל הציבור. ההנחה השחצנית והמקוממת שלהם הייתה שרק לאלו “שמגיע להם” יסופק מענה, כיוון שהם חשובים ומכובדים יותר, וכי הפקידו בידיהם את המפתחות לשלוט במשאבים במקום לדאוג לכלל עמך בית ישראל.
למה לא לחשוב קצת כמו “חרדי נושן”? מדוע, עם כל התקציבים האדירים שהיו בידיכם, לא לראות איך משאירים משטחי מים באזורי הוואדיות והיערות שבהם ידעתם שיעברו יהודים? מדוע לא לדאוג שהאוהלים הרבים שהוקמו במירון לטובת הקהל אכן ייפתחו כדי לתת מחסה לרטובים ולעייפים? למה לא להוציא הנחיה פשוטה, אנושית ויהודית לכל המפיקים והעובדים הרבים מצוות ההפקה ששהו על ההר, לרדת לשטח, לקחת רכבים, ולנסות לסייע לאחיכם התקועים בבוץ? חבל, יכולתם לזכות באמון הציבור ובזכות של חסד עצום, ובמקום זאת בחרתם להסתגר. תשבו, ותפיקו לקחים אמיתיים לקראת האירוע הבא.
ניצחון הרוח
אולם, בסופו של יום, ניצח דבר אחד: האור הגדול שהדליקו אלפי היהודים הפשוטים שהעפילו אל ההר. האחדות המופלאה בתוך הבוץ, הערבות ההדדית של הושטת היד מעל הסלעים החלקלקים ומסירות הנפש המשותפת של רבבות העולים שוויתרו על נוחות, שינה ובטיחות – אלו, ורק אלו, היו הדלק האמיתי של הילולת הרשב”י תשפ”ו. עמוק בתוך הבוץ והגשם, בדרכים עקלקלות, חשוכים וללא שום אישור ממשלתי, התגלתה במלוא הדרה והודה רוחו של רשב”י, הרוח שמחברת את כל חלקי הציבור לאחד. המסע הרגלי הזה, על כל ייסוריו, כאביו וקשייו, הוכיח מעל לכל ספק ששום חסימה, שום גדר משטרתית, ושום פרוטקציה של עסקן כזה או אחר, לא יוכלו לעמוד בפני אש הכיסופים הטהורה של פשוטי העם להר הקדוש.
