שמעון כהן
אחת התופעות הנפוצות בעיר כמו ביתר עילית היא תופעת האבידות באוטובוסים. בתור אחת משיאניות התחבורה הציבורית בארץ, בכל יום הולכים לאיבוד עשרות חפצים בממוצע באוטובוסים, בהיצע רחב של מוצרים: מתפילין, דרך כובעים, מעילים, תיקי יד, צעיפים, עגלות ומה לא. די להעיף מבט בלוחות המודעות כדי לראות איך בכל שבוע מודיעים המאבדים מכאן והמוצאים משם על שקית שנשכחה/נמצאה בקו פלוני מירושלים לביתר, מביתר לצפון, וכן הלאה והלאה.
כדי להתמודד עם התופעה, מפעילה חברת התחבורה המקומית מחלקת אבידות יעילה למדי. כל מי ששוכח חפץ באוטובוס יודע לפנות למחלקת האבידות של ‘קווים’ ולברר אם החפץ נמצא במחלקת האבידות. מגיעים למקום שבו מרכזת החברה את הממצאים, מאתרים את החפץ, וכך מתקיימת מצוות ‘השבת אבידה’ בהידור.
אבל יש גם מקרים שבהם האבידה לא נמצאת, ובמקרה של אובדן חפץ יקר ערך עוגמת הנפש היא אדירה ואינסופית. וכשמדובר למשל בתפילין, הצער הוא לא רק כספי, אלא בעיקר רגשי וסנטימנטלי, לצד הדאגה לגורל החפץ הקדוש, והמחשבות הטורדות להיכן התגלגלו התפילין והאם נהגו בהם בקדושה הראויה.
לכל זה התעוררנו בעקבות פנייה של אחד מקוראי ‘שערים’, שכתב השבוע למערכת מכתב בזו הלשון:
“במשך שנים לא נזקקתי לשירותה של מחלקת האבידות, אבל במקרה בחודש האחרון הוזקקתי להכיר את העניין של מחלקת השבת אבידה של התחבורה הציבורית בעיר. שלוש פעמים בחודש האחרון נאבד לי משהו באוטובוס. טוב, לא אני – הילדים שיהיו בריאים
“בפעם הראשונה נעזרתי על ידי חבר שעובד בחברת ‘קווים’ והאבידה נמצאה. בפעם השנייה הגעתי למוקד הטלפוני, מקום מבורך כשלעצמו, שמאויש כולו באנשים חרדים מתוכנו. גם שם עזרו לי וסייעו לי למצוא את האבידה.
“בפעם השלישית באתי בשעה די מאוחרת בלילה. ניסיתי למצוא את הנהג שאך זה עתה נסע לדרכו, במאמץ להשיג את השקית הנשכחת. אך לצערי – כנראה בצדק – לא רצו לתת לי את המענה. ניסיתי לדבר עם מישהו במשמרת, אבל החלון נטרק עליי.
“אדגיש שאין לי טענות. כנראה אלו הנהלים, ובאמת אולי כך צריך להיות. זה אמור לעבוד בצורה כזאת שמתקשרים בטלפון ומשאירים פרטים. אבל לאחר כמה דקות של מחשבה אמרתי לעצמי: נכון שאולי הם צודקים. אבל היכן ה’דאורייתא’ של השבת אבידה? יש כאן הזדמנות של מצוות עשה מדאורייתא של ‘והשבותו לו’, ומצוות לא תעשה של ‘והתעלמת’. זה כמו שמירת שבת, כמו כיבוד אב ואם, כמו שאר מצוות שבתורה. בא אליכם מישהו ומבקש עזרה – תחטפו את המצווה, גם אם הם צודקים וזה מחוץ לשעות ולנהלים וכו’.
“אגב, הסוף של הסיפור היה טוב ב”ה: אישה אלמונית מצאה את השקית, הטריחה את עצמה למחלקת השבת אבידה והשקית חזרה לבעלה בשעה טובה. בסוף היא זכתה במצווה של ‘השבת אבידה’.
“אדגיש שוב: אין לי טענות כלפי החברה שנהגה לפי הנהלים. אבל רק רציתי לעורר את כולנו – ובעיקר את הנוסעים שנתקלים בחפץ נשכח – שבכל יום ויום נקרית לפנינו הזדמנות למצוות עשה מדאורייתא. הבא לא נתעצל בכך, ונזכה לכל הברכות. וכמובן, לכתחילה עדיף לשים לב ולא לשכוח חפצים…”
