ושמואל בקוראי שמו
@שמעון כהן
עטופי צער ויגון הלכו רבים מתושבי עירנו ביתר עילית אחר מיטתו של הרה”ח רבי שמואל רובין זצ”ל, מחשובי ופארי חסידי זוועהיל בביתר עילית, אשר לאחר מחלה קצרה וקשה השיב את נשמתו לבוראה עם שקיעת החמה של יום א’ דר”ח תמוז, בהותירו משפחה המומה וכאובה – זוגתו האלמנה תחי’ ושמונת בניו, שהצעיר שבהם עדיין לא נכנס לחופה.
המנוח נולד בעיה”ק ירושלים בי”ז טבת תשכ”ד, לאביו הגה”ח רבי אהרן זצ”ל, מנקיי הדעת בירושלים ואיש של תורה וחסד, תלמיד חכם מופלג שניהל את גמ”ח ‘גדל חסד’ לזכרו הטהור של הרה”ק ר’ גדליה משה מזוועהיל זיע”א. הבן רבי שמואל ינק את אהבת התורה והחסד מקטנות, ואלו הפכו ברבות השנים לסימני ההיכר שלו.
הציר שעליו סבב והלך ציר חייו של רבי שמואל היה ‘לעשות רצונך אלוקי חפצתי’. משחר ימיו עסק במסירות בשלושת עמודי העולם – תורה, עבודה וגמילות חסדים. חבריו לספסל הישיבה מספרים בערגה על ימי הזוהר בישיבת ‘בית מרדכי’ זוועהיל, כאשר המנוח היה מהאריות שבחבורה והיה הרוח החיה בהכנסת ‘עסק התורה’ בישיבה. כך המשיך במסירות נפש עד זיבולא בתרייתא. גם בחודש האחרון, כאשר הייסורים הקשים פקדהו, לא עזב את בית המדרש.
שומעי שעוריו המאירים בבית הכנסת ‘באר אברהם – האלמין’ בעיר, מעידים כי התורה הייתה משוש חייו. הם מספרים בגעגועים על הבהירות והעמקות שהיו לו בסוגיית הש”ס. גם כאשר היה מאושפז במצב לא פשוט הוא ביקש להשתחרר לביתו לשבת, ובמוצאי שבת, למרות חולשתו הרבה לא ויתר על שיעור הדף היומי בבית המדרש.
תפילותיו היו במתינות, כמונה מעות. הקפיד להתחיל את ‘סדר התפילה’ לפני התחלת התפילה בבית הכנסת, הוא התחיל קרבנות במתינות. את גמילות החסדים הענפה שלו עשה בצניעות מופלגת. למרות שלא היה משופע בממון, הוא עבד קשה לפרנסתו היה מחלק צדקה בהצנע לנצרכים כשהוא מסביר: ‘בדיוק הצטברו אצלי כספי מעשר’.
את פרנסתו מצא בלימוד תורה לילדי ישראל, והנחיל את יסודות הקריאה לילדי ישראל. הוא אהב כל ילד כבנו, ולכך לא ראה שום מעליותא בזה שהיה לומד פרטי עם ילדים ללא תמורה כדי לקדם אותם, שהרי הוא חייב שהילד ידע קריאה. היה נשאר בכיתה הרבה זמן אחרי זמן עבודתו הרשמי ללא דרישת תשלום.
בתקופת הקורונה הלך אישית לבתי התלמידים והיה מלמד אותם, וזאת כדי ללמוד ולעקוב מקרוב אחרי כל תלמיד איך שמתקדם. הוא טען כי תקופה זו של הקניית הקריאה בדרך ישראל סבא כנהוג מדור דור מחייבת קשר אישי בלתי אמצעי בין המלמד לתלמיד, ואכן ההורים ציינו שבעוד שנחלת הכלל היה ירידה אצל התלמידים בתקופת הקורונה – אצל תלמידי רבי שמואל אירע להיפך: מאמציו של המלמד שחירף את נפשו לעבור מבית לבית למרות הסגרים והגזירות – עשו פירות משובחים ובשנה זו התלמידים קלטו את הקריאה ביתר בהירות.
בחודש האחרון נפל בפתע פתאום למשכב, וכאן נתגלה במלוא הדרו. בשלוות נפש באמונה ובטחון קיבל את הבשורה הקשה כי מצב המחלה המקוננת בגופו לא פשוט רח”ל, הוא השרה אווירה שמחה ורגועה על בני משפחתו, הוא נזהר וביקש שלא יטרחו עבורו ושהיו בשמחה ובביטחון.
בלילה האחרון לחייו הגיעו לבקרו מורו ורבו כ”ק האדמו”ר מזוועהיל שליט”א. רבי שמואל ביקש לשמוע דברי חיזוק ואמונה, ובישוב הדעת שאל את רבו ‘מתי ואיך צריך לומר ווידוי’, כאשר הוא מקיים ‘ותשחק ליום אחרון’ הוא היה מודע היטב למצבו, הוא מספר לרבו כי כבר הכין עצמו באמירת ‘נשמת כל חי’, להודות להקב”ה על כל החסד שגמל עמו, ועתה הוא עסוק בעבודת התשובה.
ביום א’ דראש חודש תמוז, סמוך לשקיעת החמה, ביקש כוס שתיה, בנו ואחיינו שסעדו אותו התחילו לשיר ‘הטוב כי לא כלו רחמך’. רבי שמואל נענע ראשו בהתלהבות, לאחר מכן ביקש לאחיין שלא יטרח להישאר עמו, ואמר לו: ‘הכל בסדר אתה יכול ללכת’. לא עברו דקות ארוכות ורבי שמואל החזיר את נשמתו הטהורה והמזוככת ליוצרה.
למרות השעה המאוחרת התאסף ציבור גדול לחלוק לרבי שמואל את כבודו האחרון. עקב ראש חודש לא נישאו הספדים רק דברי פרידה נרגשים וקורעי לב, הגאון הרב יעקב ישעי’ זאב גרוס, גאב”ד האלמין ביתר, גיסו הרב משה צלא שליט”א ובנו הרב שמעון רובין שליט”א. בנוסף נפרד ממנו מי שעסק לצידו בהרבצת תורה לתשב”ר הרב אודסר שליט”א שציין את מסירותו הרבה לתשב”ר. כ”ק מרן אדמו”ר מזוועהיל שליט”א אמר כי ראש חודש הוא לא עת ספוד, אך בדברי פרידה קצרים עורר את הקהל לילך בדרכיו של רבי שמואל – דרך האמונה והביטחון בכל המצבים, לדעת כי את כל מאורעות החיים מסובב מסבב כל הסיבות אבינו אב הרחמן.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.