מירון: הכאוס, ההשפלה, הפריצה והלקחים
מערכת ‘שערים’
אחרי ל”ג בעומר רווי הדרמות – זמן להפקת לקחים וסימון אשמים.
שיחת היום בכל שטיבלאך, בכל התאספות ובכל קרן רחוב בביתר עילית (ובכל ריכוז חרדי בכלל) – עוסקת בלקחי מירון. בסיומו של ל”ג בעומר רווי מתח, כסיסת ציפורניים, תסכול וזעם לנוכח התנהלות משטרתית וארגונית מחפירה ובלתי נסבלת – הציבור החרדי כולו מתכנס להפקת לקחים. התחושה היא מרמור גדול, זעם ועלבון, לנוכח התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת מצד רשויות שקיבלו את מלוא ההזדמנות, הקרדיט והתקציבים לעשות שינוי יעיל – ואז התברר שהזלזול רק העמיקו, כאשר לכל זאת מתווספת פטרונות והתנשאות מצידם של גורמים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להבין מהו מירון עבור רבבות אלפי ישראל שעולים למקום במסירות נפש בל”ג בעומר ולאורך השנה כולה.
התחושה הצורבת של הזלזול וההשפלה מצד כלל הרשויות שקיבלו קרדיט ציבורי כדי להסדיר את העלייה למירון בהתאם למסורת הנהוגה ביעילות ובבטחה – מקיפה רבים וטובים מכל שדרות הציבור. לא משנה אם מדובר ביהודי ‘קנאי’ מהיישוב הישן, חסיד שמצביע בבחירות, ליטאי, ספרדי, חסיד חב”ד או ברסלב – כולם מאוחדים בדעה שהרשויות כשלו כישלון חרוץ, והכישלון הפעם גובל בפשע. אף אחד לא הפריע לתכנן את ההילולא כפי שראוי, ולאפשר לכולם לעלות להר בבטחה.
בפועל, נראה, עיקר המאמץ היה ממוקד בהריסת ההילולא ובמניעה מאנשים לעלות ולהתפלל במקום הקדוש. אילולא הסייעתא דשמיא שהייתה בהתקפלותם של השוטרים מההר בשעת אחר צהריים של ל”ג בעומר (שמתם לב שיש קונצנזוס בציבור סביב הפריצה לציון, לאחר כמעט יממה שלמה של תסכול והתעללות בעשרות אלפי נוסעים?) – הרי שכולנו היינו יוצאים בתחושה קשה עוד יותר. העובדה שבסופו של דבר – לאחר עשרים שעות של חרפה – הצליחו יד החרדים לדבר השם להחזיר להילולת הרשב”י את הצביון המסורתי והמקודש – היא מעט צרי על הנפשות הנכאבות שראו בעיניים כלות כבלע את הקודש.
‘יחס כמו בהמות’
“התחושה היא שהושפלנו, קיבלנו יחס של בהמות המובלות לבית המטבחיים”, התבטאו רבים מאלה שניסו להגיע למירון בל”ג בעומר לאחר שרכשו כרטיסים במיטב כספם, ובפועל מצאו את עצמם מתייבשים שעות במכלאות שקיבלו את הכינוי ‘חניוני ויסות’ שם מכובס לשטחי כינוס מחפירים, ללא תנאים אנושיים בסיסיים, אפילו ללא טיפת מים.
עשרות אלפים מקרב רוכשי הכרטיסים, אפילו לא הצליחו לממש את הכרטיס שאותו רכשו במיטב כספם. חלק אחר הגיע לאחר שעות רבות ומייגעות ועצירות ארוכות ושרירויותיות והתאכזבו לראות את הר הקודש דליל, עם יותר שוטרים ממתפללים (אפילו ההגבלה של 16,000 איש לא יושמה – התברר שהמשטרה, על דעת עצמה וללא כל סמכות, לא אפשרה ליותר מ-9,000 איש לשהות בהר), והכל תוך ניסיון להשליט אווירה מנוכרת, שאין לה כל קשר לצביון ההילולא מקדמת דנא. “עקרו את הנשמה של ההילולא”, אומרים רבים בתחושת עלבון כלפי אחד מציפורי הנפש של כל יהודי מאמין – מקום גניזתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע”א ומסורת ההילולא בת מאות השנים על ציונו, שיסודתה בהררי קודש.
בין הרבים שמתהלכים בתחושה חמוצה – נמצאים גם עסקנים ומובילי דעה בציבור החרדי שהתבקשו ונענו לתת הזדמנות להסדרת ההילולא, לאחר שהובטח להם כי “כל מי שירצה לעלות למירון – יוכל לעלות בבטחה, וההבדל היחיד הוא בכך שתהיה הגבלת שהייה של ארבע שעות ותהיה רק הדלקה אחת. אל תהיו סוכני כאוס” – הם התבקשו, ונענו, אם מתוך אשליה ציבורית, אם מתוך נאיביות מסוימת. בפועל, כבר בליל ההילולא התברר להם לצערם כי עבדו עליהם בעיניים, וכי הציבור מקבל יחס גרוע ומנוכר, והאחראים והמשטרה עושים בציבור כבתוך שלהם, ללא היגיון בטיחותי כלשהו, אולי מאימת ועדת החקירה או סתם מתוך גישה חלמאית ושלומיאלית שהובילה בסופו של דבר לקריסה הגדולה והכאוטית.
כאבה של ביתר
עיתון ‘שערים’ מורכב מיהודים תושבי העיר היושבים בתוך עמם. כמו כל הציבור, גם חברי המערכת עשו את כל הדרך המייגעת למירון, ראו בעיניים כלות את היחס המחפיר, וחזרו עם תחושות קשות ביותר. בישיבת המערכת החלטנו לחרוג מהנוהג לעסוק לרוב בחדשות עירוניות בעיקר, ולהפנות את הזרקור לעבר המחדל במירון והשלכותיו.
החלטנו להביא את זעקת הציבור, להצביע על נקודות הכישלון ולהיות חלק מקריאה חרדית גדולה וקולקטיבית שתקרא לשים סוף להתעללות, להתאכזרות ולחוסר ההתחשבות במאות אלפי יהודים שכל שהם מבקשים הוא לקיים מסורת יהודית מקודשת ולעלות בבטחה וברגיעה למקום ציונו של התנא האלוקי ביום ההילולא שלו.
בשנים כתיקונן, ביתר עילית נחשבת לאחת הערים המובילות בנסיעה למירון. זכו תושבי ביתר, והקשר שלהם לרבי שמעון בר יוחאי – הוא איתן ובלתי ניתן לערעור. זו העיר שבכל שנה בל”ג בעומר עוצרת מלכת; רחובות שלמים נסגרים כדי לאפשר את תנועתם של מאות אוטובוסים המשנעים אלפים רבים של נוסעים לעבר אתרא קדישא מירון, לאחר חודשים ארוכים של הכנה. כל העיר נושמת וחוגגת מירון.
והשנה, גם אנחנו היינו חלק מסטטיסטיקה עגומה של רבבות שלא הצליחו להגיע בגלל עבודה בעיניים של הרשויות, או שזכו להגיע לאחר טלטלה ועצירות וכליאות בחניוני ויסות ועוד ועוד אלמנטים של אטימות שאין בינן לבין בטיחות דבר וחצי דבר.
השנה, כמה עצוב, כמות הנוסעים הייתה מועטה ביחס לרגיל. אוטובוסים בודדים בשעה, כאשר אפילו סדרנים בתחנות לא נדרשו. “לאן נעלמה כל האווירה המיוחדת?”, תהו רבים מתושבי העיר בצער גדול.
הכאב שפוקד את כלל הציבור החרדי – הוא כאב כללי; אבל עבור תושבי ביתר – זהו כאב פרטי. מדי שנה, אלפים מהשמחים והמתפללים סביב הציון הקדוש הם בני עירנו ביתר עילית, ולצערנו, רבים מהם לא הצליחו להגיע השנה, כי לא אפשרו להם. ואלו שכן הגיעו – אוי, כמה שהם סבלו…
הקרדיט שבוזבז
נתחיל מנקודת המוצא:
אחרי האסון המחריד בל”ג בעומר תשפ”א, כאשר ארבעים וחמש נשמות יקרות וטהורות, שופרא דשופרא (בהם ארבעה יהודים יקרים מביתר עילית) קיפחו את חייהם באירוע המחריד ביותר בכל תולדות מירון – היה ברור לכולם שמה שהיה, לא יכול להמשיך. חייבים שינוי בהר. המקום צריך להיות מסודר יותר, ויש להכשירו לקליטת הרבבות. מהסיבה הזו – שינויים רבים שעד לל”ג בעומר תשפ”א לא היו עוברים בשקט, נעשו בהר לאורך השנה האחרונה כאשר הציבור עומד מהצד ומגבה בשקט את השינויים. במקום שיש פיקוח נפש – ברור שצריך לוותר על הרגלים שונים, גם אם מדובר בעקירתם של מבנים שבמשך השנים שירתו את הציבור.
אין צורך להיתמם ולומר שלא היו בעיות בטיחותיות חמורות באתר. היו המון בעיות, ובדרך הטבע – כמובן לצד הידיעה הברורה שלנו שהכל בידי שמים ומדובר בגזירה שאין לנו בה קצה של הבנה והשגה – הבעיות הללו הן היו הגורם הטבעי לאסון. גשר ר’ דב – אותו שביל צר וחלקלק שבו אירע האסון, היה מקום מועד לפורענות. כבר שלוש שנים קודם לכן היה מי שהתריע על סכנת החיים המוחשית שגלומה בגשר הזה, והממונים, שאין לעשות לאף אחד מהם הנחות – לא אבו לשמוע.
ואחרי האסון הנורא, כולנו סמכנו את ידנו על הרשויות שיבצעו את המוטל עליהם.
לקראת ל”ג בעומר השנה – השתדלנו לנשוך שפתיים מול ההגבלות והתקנות. לא בקלות קיבלנו זאת; היינו מוכנים לוותר על נוחות, לקבל על עצמנו הגבלת שעות נסיעה ושהייה, לוותר על הריקודים וה’הדלקות’, הכנסות האורחים והתזמורת במערה; רובנו לא צירפנו את הילדים לנסיעה, וחשבנו כמה פעמים את מי לקחת ואת מי להשאיר בבית, – הכל כדי לשתף פעולה במאמצים להוציא לפועל אירוע בטיחותי ובטוח ושכולם יחזרו לבתיהם לחיים ולשמחה ולשלום.
אבל התברר, שבעוד שאנחנו לקחנו את העסק ברצינות – אלה שהופקדו על המלאכה, כלל לא לקחו ברצינות. הפרויקטור, חברת ההפקה (זו אותה חברת הפקה שהייתה שם בשנה שעברה, שנת האסון), משטרת מחוז הצפון (כנ”ל, כולל כל שדרת הפיקוד והממ”ז עצמו. איך אמר מישהו? זה כמו לקחת את רמטכ”ל מלחמת יום כיפור ולהפקיד בידיו עוד מלחמה) – כולם עשו יד חפיפניקית אחת והכינו מתווה מופרך מן היסוד, שהתברר כי לא היה לו רבע סיכוי להצליח אפילו רבע שעה.
מאמצים להכשלת ההילולא
כשמתבוננים במה שקרה שם בל”ג בעומר השנה – מקבלים את הרושם שכל הרשויות עשו יד אחת כדי שהאירוע לא יצליח. הם גרמו בהתנהלותם להתעללות בלתי מובנת ובלתי מוסברת ברבבות הנוסעים, כאשר ניכר שנעשה כל מאמץ אפשרי כדי להשבית את ההילולא.
זה מתחיל בהחלטת המשטרה המדהימה והמפתיעה – להגביל את כמות השוהים בכמעט חצי ביחס למה שהוחלט במתווה (9,000 במקום 16,000), כאשר כל השאר הוחזקו בתנאי כליאה באותם ‘מתחמי ויסות’ אומללים, כך שעשרות אלפי נוסעים טורטרו בנסיעות שנמשכו בין 6 ל-9 שעות, מבלי שיסופקו להם שירותים סבירים בחניוני הוויסות, הכל כדי להיות חלק מגחמה פתאומית לדלל את מספרם של השוהים בהר למספר שאף גורם מוסמך לא אישר ולא החליט עליו.
היחס בחניוני הוויסות – היה מחפיר עד כדי תת-אנושי בכל פרמטר: נשים, ילדים ומבוגרים הושפלו, ואף חטפו לפעמים כאשר העזו לבקש את הדברים הבסיסיים של שירותים וקצת מים. ל’שערים’ הגיעו עדויות על נוסעים שניסו לחצות לעבר תחנת הדלק הסמוכה לצומת אליקים כדי לזכות לשירותים סבירים – ונתקלו בכארבעים שוטרים גברתנים שחסמו את דרכם. כיוון שלא היו שום סידורי ישיבה בשדות הפתוחים של ‘חניון הוויסות’, נוסעים רבים ניסו לחזור לאוטובוס, אבל גילו שהנהגים דוממו את המנוע והשאירו את הנוסעים ללא מזגן, בחום אימים, תחת שמש קופחת.
הווידוי המרתיח של המפקד
אבל סאת הייסורים וההתעללות הזו לא הסתיימה בדרכים. אם לאורך כל נסיעת הבלהות הסכמנו לסבול “בשביל הבטיחות” – כאשר הגענו להר חשבנו לתומנו שבכך הסתיימה הסאגה, וכעת יאפשרו לנו לעלות להר, לשמוח עם רשב”י ולשפוך את צקון לחשנו בתפילה זכה – שתפצה על כל השעות הארוכות והמייגעות בדרכים ובחניונים.
אבל כאן המתינה לנו הפתעה נוספת.
גם לאחר שהמשטרה דאגה שלא יהיו על ההר (כולל במושב מירון!) יותר מתשעת אלפי אנשים – ההתעללות נמשכה גם לאחר הכניסה המיוחלת להר מירון. העולים בדרך המהדרין נאלצו לעמוד ולהמתין בלא פחות משלושה מחסומים שהיו מאויישים בשוטרים חמורי סבר, וגם בשוטרות, שהוצבו בכוונה תחילה – לפגוע ברגשות העולים המבקשים להגיע לרשב”י בקדושה ובטהרה (הרי לשם כך נוצרה ‘דרך מהדרין’, לא?)
איש מערכת ‘שערים’ ניהל שיחה עם מפקד שעמד בשטח. “מדוע אתם מציבים שוטרות בדרך המהדרין? אתם לא יודעים שזה פוגע ברגשות המתפללים? הרי נמצאים פה יהודים כשרים שמפאת רגישותם ויראת השמים שלהם הולכים דרך פתלתלה וארוכה, שלא להיכשל במראות אסורות. עוצרים אותם כל 200 מטר למשך 20 דקות, והם סובלים את כל זה בדומייה, רק בגלל שהם ערים לצו מצפונם, כל זה כדי לא להיכשל במראות אסורות. איך יש לך לב לעשות דבר כזה? היכן הרגישות?”
הדברים נאמרו בקול, כאשר שאר השוטרים מסתכלים לעבר המפקד ומצפים אף הם לתשובה. המפקד קרא לנו לעבור את המחסום, ואז סיפק ‘תשובה’ מדהימה בחוצפתה ובנוראיותה: “אני יודע, אבל זאת הדרך שלנו לגרום לכם שלא להתנפל על המחסומים. כשיש כאן שוטרות, זה עושה לנו את העבודה””. מדובר שיא מחפיר של חוצפה ורמיסת כבוד אנושי של כל הצדדים המעורבים. מדובר בעדות ראייה מוסמכת, שאנו ראינו במו עינינו!
מתעללים, כי אפשר
אבל זה רק חלק אחד. איך אפשר לקבל מצב שבו מתפלל שטורטר שעות בחניוני הוויסות האומללים, וסוף סוף מגיע להר ומדדה ברגליו הלאות לכיוון הציון – ואז נאלץ להיתקל בשורות-שורות של שוטרים שמתייצבים נגדו ולא מאפשרים לו לעבור? וגם לאחר שהוא עומד ומחכה בסבלנות – השוטרים דוחפים אותו ואת שאר המתפללים (דברים שכותבי השורות נכחו בהם בשעה חמש לפנות בוקר).
כאשר ניסינו לשאול את השוטרים מדוע מעכבים אותנו במחסומים האלה במעלה ההר, הם מסבירים: “יש לחץ למעלה”. ואנחנו מסתכלים למעלה, רואים שאין שום לחץ – אדרבה, ממש ריק ודליל. אנחנו מצביעים לעבר מעלה ההר ואומרים לשוטרים: “תראו, ממש ריק שם. אין שום לחץ, אין שם אפילו עשרים אנשים”, והשוטרים מושכים בכתפיהם ואפילו לא מנסים להסביר. סתם, מתעללים, כי אפשר, ומדובר בציבור נרמס וחסר זכויות, או כי מישהו למעלה החליט להתעלל.
מול ההתנהלות המחפירה, כבר בשעות הראשונות של ההילולא – החלה לחלחל ההבנה: מדובר ברשויות שאינן מבינות אותנו, אינן יודעות מה זה מירון עבור הציבור הענק שנוסע במסירות נפש; מבחינתם, מדובר במטרד מעיק שצריך להיפטר ממנו, להכביד ולהציק ולסכל – לא להפיק ולא לאפשר.
שש טעויות קריטיות
ומכאן – ובתקווה שבשנה הבאה יהיה לשם שינוי גורם שיבקש לייעל באמת – נפרט מספר כשלים וטעויות בולטות לעין, מעבר לעצם הגישה והזלזול הבוטים והמחפירים:
הטעות הראשונה – הייתה בניווט אוטומטי של כל הנכנסים להר מירון הישר למערת הציון. גם בשנים רגילות, רבים מאוד מהעולים למירון (ייתכן שכ-50 אחוז ויותר) מוותרים מראש על הכניסה בצפיפות ובדוחק, ומסתפקים בתפילה זכה ליד אחד מקירות המערה, על גג הציון או במתחמים שונים על גבי ההר. ויסות הציבור כולו לציון – כאשר בציון עצמו הייתה הגבלת שהייה של 170 איש בלבד – היווה את החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לקריסה.
הטעות השנייה – איסור קיומם של אירועי הדלקות ברחבי ההר, לצד הכנסות אורחים ופעילות רוחנית נוספת. בהעדר כל פעילות בהר, המוקד היחיד שאליו מתנקז הקהל כולו, הוא הציון, כאשר כאמור, בציון עצמו אוסרים על שהייתם של יותר מ-170 בני אדם, מתחילת החצר עד לסוף המערה. דבר זה יצר תורי ענק בדרך לציון, ומילא את ההר למשך שעות, מה שהוביל להחלטה השרירותית לעכב את עשרות האלפים בחניוני הוויסות, וממילא – לקריסה שלא איחרה לבוא. התברר, שאירועי הדלקות והכנסות אורחים – בתנאי שהם נעשים לפי כללי הבטיחות, ועדיף שלא בסמיכות לציון ובמעלה ההר אלא באזור המושב ובתחתית ההר – מאפשר פיזור נכון יותר של הקהל וחוסך לחץ בסביבות הציון.
הטעות השלישית – כיבוי המוזיקה כדי להביא לפיזור הקהל ממתחמי הריקודים. בפועל, מה שנגרם הוא לחץ גדול עוד יותר על אזור הציון והכניסה למערה. כאשר כל זה נעשה – הלחץ כולו הופנה למחסומי הכניסה למערה ואנשים מרגישים שפשוט שמתעללים בהם. מנגד, המשטרה רואה עומס לא מובן על המערה ולכן היא מעכבת את כל הנוסעים בדרכם.
הטעות השלישית – חניוני הוויסות שהתבררו כפארסה איומה. גם בהכנת החניונים, ללא תנאים מינימליים, וגם בעצם הרעיון לכלוא אנשים למשך שעות על בסיס גחמה של הפיקוד המשטרתי בהר. ראינו מראות עצובים של נשים וילדים היושבים על אבנים ועל סלעים בגלל שלא סיפקו להם את המינימום הנדרש במשך שעות ארוכות של המתנה.
עקרו את נשמת ההילולא
הטעות הרביעית – הצבת שוטרים בחצר, במערה ולאורך ההר. שוטרים קשוחים שאין להם שמץ הבנה בהילולא ובקשר לרשב”י – לא רק שלא עשו סדר, אלא רק היוו את הבעיה. הוכח שהשוטרים לא מארגנים סדר, הם רק יוצרים אנדרלמוסיה. במקום זאת, היה צריך להיעזר בסדרנים מאנ”ש (כפי שעשו באופן פרטי מתנדבי הארגון ‘אש דת’ לאחר שהשוטרים התקפלו מהציון), תוך התחשבות בציבור ויצירת אווירה ידידותית, ולא קשוחה ולעומתית.
הטעות החמישית – בריחת המשטרה מאחריות בהכרזה על ענישה קולקטיבית ועצירת האוטובוסים שעושים את דרכם לרשב”י. איזה היגיון יש בהחלטה להעניש עשרות אלפי אנשים שרכשו כרטיס כדת וכדין, בהם מאות ילדי חלאק’ה מסכנים, ולהודיע להם שאחרי שבע שעות בדרכים הם חוזרים הביתה בידיים ריקות בגלל שהמשטרה הובסה ליד הציון? האם יש בצעד המחפיר והשערורייתי הזה איזשהו היגיון חוקי?!
הטעות השישית – הפסקת מסורת של מאות שנים בריקודים בחצר המערה. עבור רבים מהעולים למירון, מדובר בלב-ליבה של העלייה, אולי אף יותר מהתפילה בציון עצמו. לא לחינם כבר המליץ שד”ר מארץ ישראל בפני הרה”ק רבי ישראל מרוז’ין זיע”א כי בהילולת רשב”י מרגישים “בחוץ שמחת תורה, בפנים יום כיפור”. הפסקת הנוהג של “בחוץ שמחת תורה” – תרמה מבחינת רבים להגברת התעוקה ומתן תחושה שמדובר במאמצים לעקור ח”ו את שמחת הרשב”י.
והטעות העיקרית – במקום להכשיר באמת את הר מירון לקליטת ההמונים, לא עשו דבר מלבד יצירתו של מתווה מופרך ובלתי מעשי. אחרי האסון, ברזי התקציב נפתחו בנדיבות, עשרות מיליוני שקלים הוקצו לארגון ההילולא. במקום להכשיר שטחי ענק סביב הציון, שיאפשרו לציבור לחגוג בבטחה – לא עשו דבר מלבד עקירתם של מתקנים וקראוונים. מרפסת הכהנים – שמהווה נתיב מילוט חשוב לשעת חירום – נחסמה בברזלים, והמדרגות נעקרו. הייתה להם שנה להיערך, ליישר שטחים סביב הציון, לייצר שטח ענק של כמה דונמים שיהווה שטח לווין של הציון, כמו רחבת הכותל המערבי, ובמקום זה עקרו כמה קראוונים והציבו רבבות שוטרים, שרק החריפו את המצב ויצרו חיכוכים.
רגע הפריצה לציוּן
לאור כל זאת, לא נדרשו ‘קיצונים מירושלים’, כהגדרת המשטרה, כדי לפרוץ את המחסומים. זו הייתה פעולה ספונטנית של כלל הציבור ששהה במקום, חש את טבעת החנק הבלתי הגיונית, וניצל יחד את ההזדמנות כדי להפסיק את ההתעללות שמתחילה בחניוני הוויסות ולא מסתיימת גם ליד הציון הקדוש. אחרי שעות של התעללות ועינוי – סיר הלחץ התפוצץ, והציבור החליט לומר די, במיוחד נוכח ההבנה שבין ההתנהלות השערורייתית לבין צרכי הבטיחות אין שום דבר וחצי דבר.
וראו זה פלא: מיד לאחר הפריצה והתקפלות השוטרים – פתאום נעשה סדר. המונים נכנסו למערה בסדר מופתי, רקדו בחצר בצורה מרווחת, כאשר מתנדבים מנתבים את הכניסה והיציאה ושומרים על הסדר, ביעילות, באדיבות ובמאור פנים, מאפשרים לכל אחד חצי דקה ליד הציון ואז מעירים לו בעדינות וברגישות. הם נענו במאה אחוזי שיתוף פעולה מצד הציבור. הערת אזהרה אחת: מדובר בציבור קטן יחסית, עקב ההחלטה השערורייתית להחזיר את האוטובוסים שהיו בדרכם למירון. אולם אם ייושמו כל הלקחים, כאשר במקביל יהיו כל הזמן אירועים נוספים על ההר – הסדרנים מאנ”ש, לצד פיקוח משטרתי מהחמ”ל למקרי חירום בלבד – בהחלט מהווים פתרון ראוי.
לסיום, הגיע הזמן שהרשויות והמשטרה יבינו כי הנסיעה למירון בל”ג בעומר זו זכות אזרחית בסיסית שמוקנית לאזרחים במדינה דמוקרטית. בשפה שלהם קוראים לזה – ‘חופש הפולחן’. אם יש חצי מיליון איש שרוצים לנסוע לציון הרשב”י – באחריות המדינה לאפשר להם זאת, לא פחות מאזרחים שרוצים ללכת להופעה בפארק הירקון, להבדיל אלף אלפי הבדלות. מי שלא מבין את מהות האירוע ואת חשיבותו עבור הנוסעים – לא יכול להפיק את האירוע או לארגן אותו.
נכון, היו כמה נקודות טובות השנה מבחינה בטיחותית, והעובדה שבחסדי שמים הגלויים זכינו שכולם חזרו הביתה לחיים ולשלום – היא נקודת האור הכי חשובה בסופו של דבר. רק חבל שבדרך הייתה עוגמת נפש גדולה כל כך למתפללים רבים כל כך, שאלפים מהם כלל לא הצליחו להגיע לאתרא קדישא מירון, וגם אלו שכן – עזבו את ההר בתחושה כבדה וחמוצה.
‘הוואקף החרדי’
לסיכום: נדרש להרכיב צוות חשיבה חרדי, בהנחיית ובהתוויית האדמו”רים מנהיגי קהילות הקודש העולים למירון, לצד בני היישוב הישן. אלו ישתמשו בניסיון הרב שצברו כדי להציע מתווה בטיחותי וראוי, שייבחן כמובן על ידי מומחי בטיחות ואנשי מקצוע, וכך לאפשר את קיומה של ההילולא בכשרות ובבטיחות.
להבדיל אלף הבדלות, כמו שעבור המוסלמים המתפללים בהר הבית יש את הוואקף שמנהל את ההר, תחת אחריות משטרתית – כך נדרשת ועדת ניהול חרדית שתבין לליבו של הציבור החרדי ותארגן את ההילולא בבטיחות ובאחריות. כאשר תהיה גושפנקה של גדולי ישראל – הציבור יהיה ממושמע וישתף פעולה באופן גורף.
ועוד אבחנה לגבי אירועי הקהילות: כאשר קהילות הקודש נוסעות למירון באופן מאורגן – רוב בני הקהילות הללו מתרכזים אך ורק במקום שהוקצה עבורם לאירוע. הם אינם מתערבבים עם כלל הציבור ואינם מייצרים מעמסה על שטח הציון וסביבותיו, כך שיש לעודד אירועים כאלה – אך להקצות עבורם שטחים בתחתית ההר.
ומילה על ארגוני הכנסת האורחים: אם עד לפני שנה חשבנו שמתחמי הכנסת האורחים מיותרים ומכבידים – השנה נוכחנו שיש בהם תועלת: לצד עצם האווירה המיוחדת של החסד במירון – כאשר המתחמים האלה פועלים בתחתית ההר ובאזורים מרוחקים באמצע ההר (להבדיל ממעלה ההר ובסמיכות לציון) – הרי שהדבר תורם להפחתת העומס בסביבות הציון ומוריד כמות גדולה של אנשים בכניסה לחצר הציון. נדרשת כמה שיותר פעילות בכל רחבי ההר, ולשם כך יש להפקיע שטחים חקלאיים במושב מירון ולהשמישם לשירותם הציבור.
בתפילה שהדברים ייפלו על אוזניים קשובות, ובשנים הבאות נזכה לעלות לציוּן ברינה, וגם לעלות לציוֹן ברינה, בביאת משיח צדקנו בב”א.
