יִבְכּוּ אֶת הַשְׂרַיפָה
:
יעקב מרגליות
מבוא
בתוך כלל בני היהדות החרדית בארץ הקודש ובגולה – תושבי ביתר עילית עושים להם אבל-יחיד בעקבות סילוקו של צדיק, מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי זצוק”ל, שהשיב את נשמתו למגינת-לב בפניא דמעלי שבתא, וכבוד גדול עשו לו במותו.
הסתלקותו הפתאומית של מרן שר התורה זצוק”ל אירעה בעיצומו יום שושן פורים, היום שעליו נאמר ‘ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר’, שבו זורחת שמשן של עם ישראל, אלא שלקראת סיומו של פורים דמוקפים – ירדה תחושת ‘אבל גדול ליהודים’, ושק ואפר יוצע לרבים בסילוקו של גאון-עולם שהיה מסוכך על הדור ועל כל באי עולם בתורתו ובדבקותו התמידית בנותן התורה, עד ששקעה השמש בצהריים לאחר תשעים וארבע שנים של תורה ללא הפסקה.
ועם היוודע הפטירה בריכוזי היהדות החרדית – שָׁבַת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו. קולות השירה נדמו, הרחובות שקטו, והראשים הורכנו באבל עמוק. אם אמרו ש’יין קשה פחד מפיגו’, הרי שכעת ראו והרגישו הכול שיין קשה – אבלות מפיגתו. עטרת ראשם של המוני בני היהדות החרדית נסתלק ותחושת יתמות חוצת מגזרים השתלטה באחת בבתי ישראל. שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק”ל איננו עוד אתנו כאן בארץ החיים ואנו – אנה אנו באים.
הכל התקשו להכיל את ההבנה כי יותר לא נזכה לאורו הגדול של מרן זצוק”ל. יותר לא נשמע את תשובותיו החותכות, החדות, שבשברירי מילה מתמצתות דעת תורה רחבה ומקיפה. יותר לא נשמע את ה’בו”ה’ הקצר והמהיר – שבו התקפלו ברכות מקיפות בבחינת ‘צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים’. תשעים וארבע שנים של תורה הסתיימו להן. תשעים וארבע שנים שכל כולן שקידה ולימוד בלתי פוסק, וכן – גם אהבת ישראל שאין לה סוף.
דומה שאין מי שלא זכה להתארח בין כותלי הבית הצנוע שברחוב רשב”ם 17 בבני ברק שדלתותיו היו פתוחות לכול. והרב, שכל שבריר דקה היה מנוצל אצלו עד תום – הטה אוזניו גם למצוקות עמך ישראל, ובעיקר, ליבו היה רגיש לְדַרְבֵּן ולעודד את לימוד התורה של צעירי הצאן, לנטוע בליבם שאיפות לגדול בתורה וביראת שמים, ואין לשער ולתאר כמה היו מילותיו המדודות היו מזניקות מעלה מעלה את גדיי הצאן שזכו לחזות בזיו פניו המאירות.
גם העיר ביתר זכתה לארח את מרן שר התורה. היה זה כאשר זכינו שמרן שליט”א בא בשערי העיר במעמדים רוויי הוד והדר לכבודה של תורה. ועוד נרחיב אי”ה על אותם ביקורים מרוממים ביריעה נפרדת.
ביריעה זו, שנכתבת ב’שעת חימום’, כאשר הלבבות קרועים וריבואות אלפי ישראל מלווים את ארונו של איש התורה – ננסה לגעת בשולי האדרת, וללקוט שביבי הוד מפרקי חייו המאלפים של מרן הגאון הגדול, שר התורה, רבי שמריהו יוסף חיים בן מרן רבי יעקב ישראל זצוק”ל, למען יכיר דור אחרון את התממשותו המופלאה והמפעימה של המשנה במסכת אבות: ‘רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים’.
ויהי רצון שזכותו הגדולה של מרן זצוק”ל תגן על הדור שכה התאמץ בהספדו והיה כרוך אחר דמותו הגדולה והמאירה.
לידה:
גידלה שעשועיה
מרן שר התורה הגאון הגדול רבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי זצוק”ל נולד בעירה פינסק (כיום בבלארוס) ביום ט”ו בטבת ה’תרפ”ח, בן בכור לאביו גאון הדור רבי יעקב ישראל קנייבסקי – הסטייפלער זצוק”ל, ולאמו מרת פעשא מרים שהייתה בתו של גאב”ד קוסובה ואחותו של מרן החזון איש זצוק”ל. שמו ניתן לו על שמות סבותיו – הסבא אבי אמו הרב שמריהו יוסף קרליץ זצ”ל, והסבא אבי אביו הרב חיים פרץ קנייבסקי זצ”ל.
בא’ ניסן תרצ”ב – בהיותו כבן שש שנים עלה יחד עם אביו הגדול ועם משפחתו לארץ ישראל ונכנס ללמוד בתלמוד תורה “רבי עקיבא – מרכז” כשהמשפחה מתגוררת בתחילה בבית דודו החזון איש זצוק”ל.
בהיותו כבן עשר בסה”כ הצטרף כתלמיד מן המניין בישיבת “תפארת ציון”, בראשות ראש הישיבה אב”ד ז’בינקה הגאון רבי אברהם יצחק גרשנוביץ זצ”ל, שם קנה תורה גם מפי הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק”ל. לאחר מכן למד אצל אביו הגדול בישיבת “בית יוסף”, ומאוחר יותר עבר ללמוד בישיבת לומז’ה בפתח תקווה אצל הגאון רבי ראובן כץ זצ”ל, המשגיח הגאון רבי אליהו דושניצר זצ”ל, הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ”ל ומרן הגרא”מ שך זצ”ל.
על גודל שקיעותו בתורה באותן השנים ניתן ללמוד מהמעשה הבא: באחת השנים הגיש משלוח מנות מיוחד לגרא”מ שך. היה זה משלוח מנות שהגיש במשותף עם החברותא עמו למד הגאון רבי דב ויינטרויב, והוא כלל – גיליונות ועליהם חידושים והערות בכל מסכתות הש”ס. השמועה על משלוח המנות המקורי נפוצה חיש מהרה בקרב בני הישיבה והדבר עשה רושם רב על כל בני הישיבה.
צמיחה:
במחיצת ה’חזון איש’
את התמדתו העצומה בתורה שהייתה לשם דבר, קנה בעמל. וכפי שסיפר בנו הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט”א ראש ישיבת “קריית מלך” על ששמע מאביו, שבעודו בחור צעיר הרגיש קושי להתמיד בלימודו, והיה עורך בעצמו “מבצעים” על מנת לעמוד ביעדי הלימוד שהישיבה דרשה ממנו. יגיעתו והשקעתו המרובה נשאו פירות, וכבר בגיל שבע עשרה סיים לראשונה את כל הש”ס.
בנוסף היה לו סדר לימוד קבוע עם דודו מרן החזון איש זצוק”ל ממנו הרבה לקנות חכמה ודעת ואף הנהגות קדושות. מסופר, כי בעת לימודיו בישיבת לומז’ה פרצה מלחמת תש”ח וכל תלמידי הישיבה גוייסו לחזית הדרום כשבידיהם אין אפילו כלי נשק ראויים. אולם מרן היה חמוש בנשק האישי שלו – הגמרא שלא משה מתוך ידו. ושם, בעודו מול קו הביצורים של האוייב, ישב על ראש גבעה והגה בתורתו.
בהגיעו לפרק האיש מקדש, דיברו בו נכבדות, והוא נשא לאישה את הרבנית בת שבע אסתר ע”ה, בתו של מרן פוסק הדור הגרי”ש אלישיב זצוק”ל. דודו מרן ה’חזון איש’ היה מעורב אף הוא בקשירת קשרי השידוכין, כשהוא מפליג בשבחו ומכתירו בתואר “מרא דכולא תלמודא” במכתב מיוחד שכתב.
הזוג הצעיר שביסס את ביתם על אדני התורה, חיו חיי דחק, והם חלקו דירה משותפת יחד עם משפחות הגאון פוסק הדור רבי נסים קרליץ זצ”ל, הגאון רבי עמרם זקס זצ”ל והגאון רבי דב וינטרוב זצ”ל. כל משפחה קיבלה בדירה חדר אחד למגורים כשהמטבח היה משותף לכולם יחד.
מרן הגר”ח לא נשא מעודו במשרה תורנית רשמית, ומשך עשרות שנים למד כאברך מן המניין ב”כולל חזון איש” בבני ברק. סיפר בנו הגר”ש קנייבסקי שליט”א, כי פעם הוצע לאביו לשמש כראש כולל, מציעי ההצעה לא העזו כמובן לבקש אפילו שהוא ילמד את אותו סדר לימוד של הכולל, אלא רק שיעתיק את מקום הלימוד שלו מכולל חזון איש אל היכל הכולל ושישיב לשאלות, כמובן שהציעו לו משכורת מכובדת. כדרכו בקודש תמיד, הלך להתייעץ עם אביו – הסטייפלער זצוק”ל, שהורה לו להשיב בשלילה. כל ימיו היה הגר”ח אסיר תודה לאביו על תשובתו זאת.
ולמרות שלא נשא תפקיד רשמי – התמדתו, גאונותו ובקיאותו הנדירה ניכרו וניבטו לעין כול, והתלמיד החכם הצעיר היווה מוקד משיכה לתלמידי חכמים רבים שמצאו בו כתובת לכל שאלה בתורה, אם זה בבללי ובירושלמי, בכל ספרי פוסקי ההלכה ואף במדרשים, גם כאלו הפחות ידועים. והוא שבקיאתו הייתה ללא רבב וכל רז לא אניס ליהב היה משיב בקיצור נמרך, אולם בדייקנות מופלגת והכול שחו אחריו בהערצה גדולה.
שקידה:
כל התורה כולה
הסיעתא דשמיא לה זכה בלימודו הייתה לאות ולמופת. פעם עסוק היה בהלכות חגבים שאחר כך הוציא לאור ספר בעניינם הנקרא “קרני חגבים”. בשלב כלשהו היה שרוי במבוכת מה בלימודו, כשהתעורר אצלו הצורך לברר את המציאות כפי שהיא. והנה נוחת על שולחנו לא פחות ולא יותר, אלא – חגב, כאילו הוזמן מן שמיא היישר לשולחנו של הגר”ח שייתן בו את עיניו ויברר את ההלכה לדקדוקיה ופרטיה.
היו לו סדרי הלימוד הקבועים שלו הכוללים ש”ס – בבלי וירושלמי, שולחן ערוך, רמב”ם ותוספתא. מלבד זאת עסק הרבה בכתיבת הספרים, ובד”כ בחר לכתוב על נושאים בהם לא עסקו רבים ולא נכתבו אודותיהם הרבה חיבורים. סדרי הלימוד היו עבורו חוק בל יעבור, וכל עוד לא השלים אותם היה אומר לסובבים אותו כי יש לו “חובות”.
באחד מערבי השבע ברכות של אחד מבניו הודיע לבני משפחתו כי ייעדר. “יש לי ‘חובות'” הוא הסביר, המחותן שמע את הדברים שנגעו מאוד לליבו, וניסה לחשוב איך אפשר לעזור ולהשיג עבורו הלוואות מגמחי”ם. אלא שכוונתו של הגר”ח הייתה כמובן לכך שהוא לא סיים עדיין את סדר הלימוד שלו לאותו היום. גם בשנותיו המאוחרות באם לא הצליח להשלים את סדר הלימוד הקבוע שלו – היה קשה לו להירדם בלילה בשל כך.
(על סדר יומו המופלא של הגר”ח זצוק”ל – ראו מסגרת נפרדת).
עצה ותושייה:
אלפים נוהרים לרשב”ם
בשלב כלשהו גילו עמך ישראל את האור הגדול הבוקע מאישיותו הקורנת, ונהרו באלפיהם אל הבית שברחוב רשב”ם 17 לקבלת עצה וברכה. והיה הגר”ח מקבלם במאור פנים אם כי בקצירת האומר, והיה מכריע בשאלות הרות גורל ומברך מברכות פיו שאינן שבות ריקם. וכך נגלו לעין כול ישועות שלא כדרך הטבע וניסים מופתיים שהיו מצויים תמידין כסדרן. בכל הארץ יצא קוום וסיפורי מופתים שלא יאומנו, סופרו חדשות לבקרים על ידי בעלי המעשה.
סיפר בנו הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט”א, כי אביו זצוק”ל לצד סיפורי המופתים המופלאים שסופרו אודותיו, נזהר היה מאוד בשימוש במושג ‘רוח הקודש’, הוא היה מבטא את מורת רוחו כשהיו ילדיו נהנים לספר לחברים עובדות ומעשים של “מופתים” על אביו הסטייפלער זצוק”ל.
לא פעם אמר, כי לעתים הוא חש סיעתא דשמיא מיוחדת המלווה מנהיג ומורה דרך בישראל כדי שתשובותיו והדרכותיו יצליחו. בהזדמנות סיפר על יהודי חשוב שחי בדורו של החפץ חיים זצוק”ל, שהיה מנהל גמ”ח גדול והיו ראשו ורובו נתונים בעסקנות, אולם דא עקא, שלא היה לו די פנאי לטפל בענייני הבית שלו, החליט הוא לבוא להתייעץ עם החפץ חיים ולשמוע ממנו האם לצמצם את עסקי החסד שלו. עלה הוא אפוא ובו אל ביתו של החפץ חיים ובן הבית שפתח לו אמר כי הח”ח סועד את ליבו וביקש ממנו להמתין. במהלך ההמתנה שמע אותו יהודי לפתע את הח”ח מזמר “מזמור לדוד..” וקרא בקול את הפסוק “אך טוב וחסד ירדפוני…” והוסיף לבאר לעצמו בקול, כי אם נגזרו על האדם רדיפות – מוטב שיהיו אלו רדיפות של טוב ושל חסד… שמע זאת האיש וקם ללכת, “קיבלתי תשובה” אמר לסובביו ויצא מן הבית. הוסיף הגר”ש – “משסיים את הסיפור אמר לי אבא – ‘לדעתי הח”ח עצמו לא ידע מהשאלה אותה תכנן השואל לשאול אותו, אולי בכלל לא ידע שהוא ממתין עבורו, אלא שמשמים הכניסו לפיו של הח”ח את המילים הנכונות בכדי שתהיינה תשובה לאותו יהודי'”.
יהודים מכל גווני הקשת התקבצו ובאו להימלך בעצת קדשו. זקנים עם נערים תלמידי חכמים ופשוטי עם המתינו לעתים שעות ארוכות ובלבד שתהיה להם ההזדמנות להיכנס החדרה לקבל את הכרעתו של הגר”ח בשלל נושאים. מן המפורסמות שאינן צריכות לראיה היתה העובדה כי כל מי שנמלך בעצת קדשו ראה מופתים גלויים וכל הכרעה שיצאה מפיו אפילו אם לא הייתה מובנת בשעתה הובנה היטב לאחר זמן וניתן היה לראות למפרע כמה גדולים הם דברי חכמים.
הסתלקות:
עד הנשימה האחרונה
בשבועיים האחרונים לחייו נחלש קמעה אך התאמץ להמשיך בסדר יומו כרגיל. ביום פורים קרא את המגילה וקיים מצוות היום כדת וכדין. הוא המשיך בלימודיו במסירות נפש ממש.
ביום שושן פורים ערב שבת קודש, בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, חלה החמרה דרמטית במצבו וכוחות ההצלה שהוזעקו ניסו לעשות כל שלאל ידם לייצב את המצב, אך כבר נגזרה גזירה. עשרות מבני המשפחה התקבצו בינתיים במקום שעה שאראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, ואז למגינת לב ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
השמועה הנוראית עשתה לה כנפיים ובתוך דקות נהרו מאות ואלפים אל הבית שהיה משך שנים מוקד עלייה לרגל. בתחילה עוד ניסו לבקוע שערי שמים בתפילה להעביר את רוע הגזירה. אולם בני הבית ההמומים והשבורים בישרו את הקשה שבבשורות וגעה כל העם בבכייה נוראה. לאורך כל יום השבת וגם במוצאי שבת קודש הגיעו מאות רבות מתושבי בני ברק ועברו סמוך לחדר בו הונח גופו הקדוש, תוך אמירת פרקי תהילים.
בפטירתו הותיר אחריו מרן שר התורה את בניו הגאון רבי אברהם ישעיהו שליט”א – מחבר ספר ‘מוסר אב’ ו’משא ומתן’, הגאון רבי שלמה – ראש ישיבת ‘תפארת ציון’ ו’קרית מלך’ בבני ברק, הגאון רבי יצחק שאול שהיה בן ביתו הקרוב לאורך השנים האחרונות, וכן את חתניו הגדולים – הגאון רבי יהושע צביון שליט”א, הגאון רבי זעליג ברוורמן שליט”א ראש ישיבת ‘נתיבות יצחק’ ו’דרך אמונה’, והגאון רבי אלעזר דוד אפשטיין שליט”א – ר”מ ישיבת ‘תורה בתפארתה’, ומחבר הספרים ‘שחיטת חולין’ ו’משנת השבת’.
ההלוויה הגדולה נערכה בצהרי יום א’, ורבבות עמך בית ישראל התקבצו ובאו ודמעתם על לחיים, מבכים מרה את הסתלקותו הבלתי נתפסת של פאר הדור והדרו, שהיה אב רחום לכל אחד ואחד, ואת תחושת היתמות העזה ששררה בתוך הקהל העצום, לא ימצאו המילים שתוכלנה לבטא (סיקור ההלוויה – ראו בידיעה נפרדת).
הסתלקותו של מרן הגר”ח קניבסקי זצוק”ל, שר התורה ואביהם וליבם של ישראל – מותירה תחושה של חלל עצום, שדל העט מלתארו במילים. דמותו הכבירה תמשיך להאיר את ליבם ואת רוחם של המוני יהודים, שבעוד דורות ישיחו בעוצם תורתו, גדולתו ושקדנותו של שר התורה שהיה חטיבה אחת של תורה בקדושתה, בטהרתה.
וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם.
