ונקדשתי בתוך בני ישראל
@משה יאיר וינשטוק
החודשים האחרונים ייחרתו בדברי ימי עולם כתקופה שהותירה את חותמה כמעט בכל רובד אפשרי בתחומי החיים. מטבעם של דברים, תקופה זו צריכה להיות גם כזאת של חשבון נפש בדברים שברוח, כל אחד עם בדקי ביתו. בשל כך נדרשו רבני העיר ביתר עילית – קברניטי הרוח של העיר, אשר באו לעורר את לב הציבור על נושא גדול, עקרוני וחשוב – זהירות ב’מורא מקדש’, קדושת בית הכנסת.
מציאת זמן פנוי בסדר יומו של גאב”ד ביתר עילית מורנו הגאון הגדול רבי חיים וייס שליט”א היא משימה כמעט בלתי אפשרית. סדר יומו של הרב שליט”א – נע כולו סביב תורה והרבצת תורה, ללא רגע בטל, עם זאת הקדיש הגאב”ד מזמנו היקר לשיחת קודש רוויית הוד במעונו ל’שערים’, על מנת לעורר ולהתעורר בנושא גדול וחשוב. אנו, כשליחי ציבור, באנו להסכית ולשמוע, ולהנציח עלי גיליון את המסרים החשובים – למען ינועו הלבבות ויופנמו המסרים ויקודש שם שמים.
“חלילה לי מלבוא בתוכחת מוסר כלפי תושבי ביתר עילית המסולאים בפז”, מקדים הרב ואומר בענוות חן. “וכי מי אני שאבוא להוכיח אנשים יקרים כל כך ועיר חשובה כל כך, מלאה בתורה וגדושה ביראת שמים? אולם מחמת תפקידי לשמש את הציבור, אבוא רק להציע את דברי באוזני הציבור הקדוש, כי כ’שַׁמָשׁ’ – תפקידי הוא להודיע ולהכריז על דברים שיוכלו לבוא לתועלת לציבור. ויהי רצון שיהיו מעשינו ודברינו רצויים בעיני אלוקים ואדם, ונזכה אי”ה להרבות כבוד שמים.
“מכל דבר שמתרחש עלינו ללמוד, לשים אל ליבנו מה ד’ אלוקינו דורש מעמנו” כך פותח הגאב”ד את משאו. “התקופה האחרונה בה נשתנו סדרי עולם בעקבות הנגיף המשתולל, גם היא צריכה להוות עבורנו מעין תמרור הכוונה, לנווט את מעשינו ולהתחזק במה שצריך חיזוק.
“הבה נתבונן במהלך התקופה מה אירע, ונגלה כי רבבות אלפי ישראל גלו מבתיהם הרוחניים – מבתי הכנסיות ובתי המדרשות. ולא שחלילה לא התאפשר להם להתפלל, כיון שעל פי רוב יכלו להתפלל ואפילו במניין במרחבים מאולתרים, אולם עדיין בתי הכנסת היו סגורים ומסוגרים על מנעול ובריח. עלינו לקחת את מאורעות התקופה כתוכחת מוסר, הורחקנו מבתי הכנסת – ודאי שלא בכדי. הדבר מהווה עבורנו איתות וסימן להתחזק בנושא מורא מקדש, בכבוד בית הכנסת. נפשפש במעשינו ונשים לב להתנהגות שלנו בבתי הכנסת ובפרט בשעות התפילה – מה צריך תיקון, במה ניתן להתחזק ומה אפשר לשפר”. וזה הסיבה מה שכל גדולי ומאורי הדור ראו על נכון לעורר את הצבור בענין נשגב זה.
המרא דאתרא מחדד: “לא נביא אנוכי. אינני מתיימר להבין מהלכי שמים, ולומר בעטיו של מה התרגשה צרת המגיפה, על מה עשה ד’ ככה, אולם זאת מקובלני, כי בעת צרה – יפשפש האדם במעשיו ויתקן את הצריך תיקון”.
מסר תקיף מהרבי
“זכורני מעשה ממורי ורבי כ”ק מרן בעל ה’שפע חיים’ זי”ע, שאירע בזמן לימודיי בישיבת צאנז המעטירה (ביוניאן סיטי בארה”ב). מנהגו של הרבי היה למסור שיעור מיוחד בפני קבוצה נבחרת של בחורים, כאלו אשר נבחנו על שש מאות ויותר דפי גמרא בעל פה, והיה מוסר את השיעור בקביעות בשעה ארבע אחר הצהריים.
“באחד הימים נכנס הרבי לבית המדרש, ולפתע ראה בחור אשר משרבט בעט על אחד השולחנות בבית המדרש. נחרד הרבי אל ליבו, הסתגר בחדרו ומיאן לצאת ממנו לאמירת השיעור. נבהלו הבחורים וביקשו לדעת מה זה ועל מה זה. הגבאים נכנסו אל הקודש פנימה לבירור העניין, לאחר שעה נכנס הרבי לאמירת השיעור וכולו אחוז זעזוע ואמר בצער: ‘וכי איך אוכל ללמד תלמידים כשיש לי בבית המדרש תלמיד שאינו הגון?! איך מסוגל בחור לזלזל כך בית הכנסת ולשרבט על השולחנות בשאט נפש – הלוא ביזיון גדול הוא עד למאוד’, נזעק הרבי.
“באותה הזדמנות סיפר הרבי על מהרי”ץ מדושינסקי זצוק”ל, שפעם נכנס להיכל הישיבה, והבחין בקליפה של תפוז על הרצפה, וכהבעת מחאה על הזלזול המחפיר בכבוד בית המדרש – במשך שלושה ימים ברציפות לא מסר שיעורים בהיכל בית המדרש.
“באותו יום לא שמענו את השיעור בזמן מהרבי”, מסיים הגאב”ד את סיפורו המרטיט, “אולם התעכבות השיעור ומראה הרבי שהקרין אז חרדת אלוקים והצער והכאב שהיה אז לרבי – היה עבורנו שיעור לכל החיים כולם, ודרכו למדנו מה הוא מורא מקדש, ועד כמה צריך להיזהר בקדושת בית הכנסת, ומתי שאני נזכר מהחרדת אלוקים שהקרין הרבי זה מכניס בי צמרמורת בכל הגוף “.
כשאנו מדברים על מורא מקדש – באילו נקודות ראוי להתחזק במיוחד?
הרב שליט”א: “ראוי שאציין ואומר, כי בכל הנוגע לשמירה על מורא מקדש – אנו במצב של ‘אכשר דרא’ מאוד. בדור שלנו ב”ה יש מודעוּת יותר מאשר בדור הקודם בכל הנוגע להימנעות משיחת חולין בזמן התפילה. בדור הקודם היה הדבר פרוץ יותר, והגיעו הדברים עד כדי כך שגם אם היה מי שהעיר ועורר על הדבר – היו מבזים אותו ומגנים אותו על היותו ‘אדוק’ מדי ו’מתחסד’.
“בדור שלנו חל שינוי עצום לטובה, ואולי הייתי מגדיר את המצב בדור שלנו, שגם מי שאינו נזהר דיו בנושא הדיבור בעת התפילה, אין זאת אלא בבחינת ‘אנוסים על פי הדיבור’: יש להם מה לומר ולהשמיע, ולפיכך הם מרגישים דחף והם כמו ‘אנוסים’ לדבר, אולם אין זה מתוך זלזול חלילה. ולכן יש מקום להעלות את הנושא בפני הציבור, שיידע הציבור, ישים אל ליבו ויזהר משנה זהירות משיחה בשעת התפילה וקריאת התורה”.
פִרצת הטלפון המצלצל
בנועם שיחו אומר המרא דאתרא שליט”א, כי “גם את שימת הדגש על זהירות משיחת חולין בעת התפילה ניתן ללמוד ממאורעות התקופה: הגם שמנייני תפילה נערכו, אולם היו בני האדם במהלכן מובדלים ומופרשים זה מזה, כך שלא יכולים היו לשוחח שיחת מרעים בזמן התפילה. יש מקום לראות זאת כאות וסימן להתחזק בזה הדבר גופא, שלאחר שנפתחו בחסדי שמים בתי הכנסיות – נקפיד בכל מאודנו שלא לשוחח שיחת חולין בשעת התפילה.
“מאידך, דווקא בדור שלנו התפתחה תופעה שיש בה משום זלזול במקום הקודש, והיא תופעת הטלפונים הסלולאריים. התלות של בני האדם בני דורנו בטלפונים הסלולאריים היא כה גדולה, עד שבכל זמן ועת מרגישים כי מוכרחים הם להיות ‘זמינים’, להיות מוכנים ומזומנים לכל אי מי שיחליט להתקשר אליהם, וכן – גם בזמן התפילה למרבה הצער.
אין לתאר ואין לשער כמה חוסר כבוד יש בטלפון המצלצל באמצע התפילה בבית הכנסת. יהרהר כל אחד בדעתו, באם היה מופיע בהיכל בית המשפט והיה הטלפון שבכיסו מצלצל ומרעיש – כמה היה מביך אותו הדבר, או להבדיל אלף אלפי הבדלות – אם בשעה שנכנס אל הקודש פנימה – אל רבו, היה צלצול הטלפון נשמע לפתע, כמה היה חש חוסר נעימות, ואיך היה מזדרז לכבות אותו, ולאחר שפעם אחת היה קורה דבר מעין זה. והדברים קל וחומר כלפי מקום מקדש מעט – בתי הכנסת בשעת התפילה, שעה שעומד היהודי לפני קונו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שעל אחת כמה וכמה עליו להיזהר בכבודו, ולכבות את הטלפון בשעת התפילה.
על כן ראוי ששני נושאים אלו יהיו בעיקר למול העיניים בכל הנוגע לזהירות במורא מקדש, והם – הימנעות מוחלטת משיחת חולין, וכיבוי הטלפונים הניידים בשעת התפילה”.
סגולה נגד קורונה
יש את ההלכות הנוגעות לשיחה בזמן התפילה. הרב מתכוון על הקפדה על ההלכה בנושא, או מעבר לכך?
“על פי ההלכה יש את המקומות בתפילה שבהם אסור בתכלית האיסור לדבר – אם זה בין ‘ברוך שאמר’ עד אחרי ‘שמונה עשרה’ או בקדיש וקדושה וחזרת הש”ץ, זה מדיני הפסק בתפילה ודברים שבקדושה. אולם כוונת דברינו היא על מורא מקדש וכבוד התפילה, וזה נוגע לכל חלקי התפילה שלא לדבר ולשוחח בהם.
“שערו בנפשכם אדם שבאמצע שהציבור מזמר בתפילת ליל שבת קודש את הפיוט הקדוש ‘לכה דודי’ – הוא משוחח עם חברו, אם נעיין בשולחן ערוך לא נמצא שיש איסור לשוחח אז, אולם אותו אדם הוא מופקע לחלוטין, כי התמיהה עולה וזועקת – כיצד יכול הוא במקום הקדוש, בזמן הקדוש של התפילה בו פונים אנו למלך מלכי המלכים לשוחח שיחת חולין? לא מדובר כאן על ההיבט ההלכתי של הפסק בתפילה, אלא על כבוד ומורא מקדש.
יש מקום להחמיר גם להימנע משיחת חולין בכלל בבית הכנסת, אולי גם בשעת הלימוד בבית המדרש?
“יש דברים השווים לכל נפש, והם ההימנעות משיחה בשעת התפילות וכמובן כיבוי הטלפונים, ויש מידת חסידות בה כל אחד קובע את דרגתו. כמובן שמי שמקבל על עצמו שלא לשוחח כלל בהיכל בית הכנסת שיחת חולין – שכרו הרבה מאוד, כך גם בעניין הלימוד בבית המדרש, קבלה יפה ומשובחת היא שלא לשוחח בהיכל בית המדרש, וגם על זה ניתן לעורר בראי התקופה, כשבתי המדרשות נסגרו בפני הלומדים.
“מי שיקבל על עצמו שלא לשוחח כלל בהיכל בית המדרש, ובאם מתעורר צורך כלשהו – ייצא החוצה לשוחח שם – זהו עיקר ההלכה, כמבואר בשולחן ערוך (סימן קנא), ואין מקום להקל בכך. אך בשטיבלא’ך של החסידים, שאין בהם קדושת בית המדרש – יש מקום לומר שזוהי מידת חסידות. מכל מקום, תפסת מרובה לא תפסת, והלוואי שנזכה להימנע משיחה בעת התפילה וקריאת התורה, שהוא מעיקרי מורא מקדש שעל כל אחד לנהוג ולהקפיד.
האם התחזקות בדבר מורא מקדש היא סגולה להינצל מחבלי התקופה?
“בטוחני שכן. כה גדול ונורא הוא ענין מורא מקדש, שהתחזקות בדבר כה גדול וחשוב יש לו כוח בשמים, וודאי ישפיע טוב על כל המתחזק”.
הנס של ביתר
והרב שליט”א מוסיף: “יש בעניין זה רובד נוסף, עמוק יותר. אם נפקח את עינינו ונראה, נבחין עד מהרה בחסדי ד’ עמנו, שבעוד שבשאר מדינות העולם גבתה המגיפה מחירים כבדים וקשים מנשוא, ובכללם יהודים יראי שמים וחרדים דבר ה’ שנפטרו בדמי ימיהם, הרי שבארץ ישראל היה החולי מוגבל, והגם שגם כאן נפטרו לא־עלינו יהודים יקרים, גדולים וצדיקים, עדיין המספרים הם נמוכים משמעותית. וביותר היא המציאות בעירנו ‘ביתר עילית’ שראינו חסדים גדולים ב”ה, עד שלא נפקד ממנו איש בחסדי שמים. כמה חייבים אנו תודה להשי”ת על זה, כמה הכרת הטוב צריכים אנו להביע, ואין ביטוי גדול להכרת הטוב לאבינו שבשמים, יותר מאשר להיזהר בכבוד בית הכנסת – בית מקדש מעט.
“ידוע מפי צדיקים, כי סגולה להינצל מצרה היא לומר ‘מזמור לתודה’. היו מהצדיקים שאף היו עורכים סעודת הודיה להשי”ת עוד לפני שראו את הישועה, כביטוי לביטחון העז שהישועה לא תאחר לבא, והיה בזה סגולה להינצל. הוא הדין גם כאן, אם נביע את הכרת תודתנו בדמות זהירות בכבוד ובמורא המקדש – ביטוי של הודיה להשי”ת – ודאי שתהיה בזה סגולה להינצל מכל רע בעז”ה”.
האם יש תקנות שכדאי לציבור לתקן על מנת לקבע בתודעה נושא חשוב זה של ‘מורא מקדש’?
“בעצה אחת עם כבוד גאב”ד ביתר הגאון הגדול רבי יעקב תופיק שליט”א, עלתה היוזמה לקרוא לציבור שימנו מתוכם גבאים וממונים מיוחדים, שידאגו להזכיר לציבור לנהוג כבוד בבית הכנסת ולהיזהר במוראו. אני סבור שתיקון גדול יש בכך שיהיה בכל בית כנסת מי אשר אמון על הדבר הזה, ואולי גם, באם מתאפשר, שלפני תחילת כל תפילה יכריז הגבאי בפני הציבור ויזכיר לכולם שיכבו את מכשירי הטלפון, ויהיה בכך כאמור תיקון גדול עד למאוד.
“מאז ומעולם נעשו תיקונים כאלו בקהילות ישראל. בשו”ת “דברי יציב” כותב מורי ורבי זי”ע בנהמת לב: ‘מכתבך קבלתי וכאב לי מאוד על הפרצה הנוראה שכתבת, שיש מפטפטים באמצע התפילה וקריאת התורה, וכל ימי הייתי צועק ככרוכיא על זה. וחרה לי על מה שכתבת שהוכחת להם ואמרו שרק לי יש הרשות להוכיח. וכי חס־ושלום עקרו למצוות תוכחה מן התורה שהיא ממניין תרי”ג מצוות אשר לכל ישראל נאמרה?’ – – –
“בהמשך הדברים מוסיף הרבי וכותב: ‘ובפה בשבוע זאת נתאספו הבעלי בתים ותקנו בהסכמת כולם תקנות טובות, ובהן תקנה שימנו שני אנשים כשרים שישגיחו ויפקחו שלא ידברו חלילה בבית המדרש בשעת התפילה וקריאת התורה, ושכל אחד מבית המדרש חייב לסייעם’.
“עוד נראה לעניות דעתי, כי תועלת עצומה עד למאוד תהיה אם בפתחי בתי הכנסת יוצבו שלטים מאירי עיניים, בהם תזכורת לכבות את הטלפונים הניידים קודם הכניסה לבית הכנסת, כפי שהציע אחד מהרבנים שהשתתפו בכינוס – הגאון הרב מרדכי פוטאש. בנוסף, הייתי מציע לגבאי בתי הכנסת הקדושים, להחתים את ציבור המתפללים על קבלה שלא לדבר בעת התפילה ולא להיכנס לבית הכנסת עם מכשיר סלולרי פעיל. סבורני, שכאשר המתפללים חותמים על התחייבות בכתב – יש בכך משנה תוקף ותוספת חיזוק שלא להיכשל ח”ו”.
הזכות של ה’מפקחים’
מה ירצה כבוד הרב לומר לאותם אלו שייקחו על עצמם את המשימה להיות ממונים על הדבר הזה?
“אותם אנשים אשר רוח בהם, שייקחו על עצמם את המשימה הקדושה הזאת – שכרם גדול ורב עד למאוד. מצדיקי הרבים הם ובוודאי שטובה גדולה עושים הם לציבור כולו ולעצמם בכללו.
“כמובן שכשפונים לציבור, מן הראוי לפנות קודם כול בדרכי נועם, בפרט לאור מה שאמרנו קודם לכן, כי רוב ככל המקרים גם כשאין הקפדה מלאה על הכללים, אין הדבר נובע אלא משכחה וחוסר שימת לב, ודי בתזכורת קלה כדי שהציבור כולו יתאגד יחדיו למשימה קדושה זו. ובטוחני כי אחרי תקופה של חודשים ספורים בהם יעשו הממונים מלאכתם נאמנה, יראו שינוי עצום בעיר כולה, כי כוח ההרגל כבר יעשה את שלו. או אז תהיה העיר הקדושה ‘ביתר עילית’ סמל ודוגמא למקום בו יש כבוד ומורא מקדש.
“יש לזכור, כי כבוד המקדש ומורא מקדש שורש אחד להם והא בהא תליא, כמאמר הכתוב בספר מלאכי: ‘בן יכבד אב ועבד אדניו… ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי’. ולכשימונו ממונים מיוחדים על שמירת מורא מקדש, זה הוא עצמו כבודו, וכמו שכתב בספר החינוך בפרשת קֹרח, אותה קראנו בשבת האחרונה, על מצוות ‘שמירת המקדש’: “שנצטוו הכהנים והלווים לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד, בכל לילה ולילה, כל הלילה. ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה, שנאמר (במדבר יח, ד): “וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד”. גדולה למקדש שיש עליו שומרין – אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרין לפלטרין שאין עליה שומרין”.
כשמדברים על מורא מקדש – מה כולל הדבר חוץ מאשר שיחת חולין?
“אפשר להיכנס לפרטים, אולם אין זה העיקר, אלא הגישה העקרונית – היסודית של האדם כלפי מקום המקדש. יחשוב כל אדם בליבו היאך מתנהג הוא בבית שלו, ואז יערוך את ההשוואה להתנהגות שלו בבית הכנסת, וידרוש מעצמו, שכמו שמקפיד להתנהג בביתו שלו – לכל הפחות יתנהג כך בבית הכנסת.
“הדבר נוגע בהרבה רבדים, ולמען שַׂבֵּר את האוזן – נציין דוגמא שלצערנו שכיחה. לעתים כשאדם הלומד או מתפלל בבית הכנסת בא להרוות צימאונו בכוס קפה, הרי כשנוטל אותו ממקום ההכנה ועד למקום מושבו – נוצרים סימני דרך בדמות טפטופים על הרצפה. והשאלה עולה מאליה – היש אדם שבבית שלו לא יזהר מדבר כגון זה? הנה דוגמא לזהירות שיש להיזהר, או למשל – החזרת ספרי הלימוד למקום הלוא כבוד בית הכנסת הוא להשאיר את ההיכל מסודר ונקי, וכן על זו הדרך”.
בימים טרופים אלו, בהם הערפל עודנו שורה, מבקשים אנו לשמוע מפי הרב הכוונה והדרכה נכונה, על דבר החובה לעמוד ולשמור על ההנחיות בכל הנוגע לנקיטת אמצעי הזהירות מפני הגיף.
הרב חד משמעי ונחרץ בדעתו קודשו: “יש לכל הפחות לשמור על ההנחיות המתפרסמות. מצוות ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’ היא מהעיקרים עליה מושתתת התורה הקדושה, וחלילה לנו מלהקל בה ראש. בנוגע להנחיות הרשויות אמנם שוררת מבוכה, כשמשתנים החוקים והתקנות על פי הלחץ הציבורי וכדומה, אולם על פי דרך התורה יש להקפיד על זהירות מבלי להתחשב בדבר מלבד שמירת הנפש, ועל כך אין לזלזל ולהקל ראש, ולהקפיד ככל האפשר להגן על עצמנו ועל האחרים לבל יינזקו חלילה.
לסיום, מבקשים אנו לשמוע מפי הרב שליט”א פניני הדרכה נכונה על תפקידו הציבורי של עיתון “שערים”, והרב נאות בחפץ לב.
“עיתון המביא את ההשקפה הנכונה לבתי העיר הקדושה – גדולות זכויותיו עד למאוד, כשהוא נעשה בכך שותף לעיצוב דמותה של העיר בדרך התורה המסורה” מביע הגאב”ד את הערכתו לעבודתם של יהודים יראי שמים להעמיד כלי ביטוי לרבני העיר על טהרת ההשקפה והמסורה.
והמרא דאתרא שליט”א מוסיף: “בנוגע לכל אחד ואחד, ועל אחת כמה וכמה לעיתון היוצא לאור לציבור, צריכים לעמוד לנגד העיניים דברי זקני הגאון רבי מרדכי בנעט זצוק”ל, שביאר את הפסוק בתהלים “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב” – באופן שונה מההבנה הרגילה.
“באופן הרגיל מתפרש הפסוק “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב?” והתשובה היא “נצור לשונך מרע ושפתיך מִדבר מרמה”. אבל הגאון רבי מרדכי בנעט זצ”ל פירש: “מי האיש החפץ חיים?” – מיהו זה האיש החפץ בחיים – הווי אומר: “אוהב ימים לראות טוב”; מי שאוהב לראות בטוב הזולת והסביבה – הוא־הוא האיש החפץ בחיים. מי שכל ימיו מקפיד לראות אך טוב אצל הזולת, להתמקד בדברים הטובים שסביבו, לראות מעלת חבריו ולא חסרונם – זה הוא האיש החפץ בחיים”.
בסיום משא הקודש, מעתיר הרב מברכות פיו על תושבי העיר: “העיר ביתר עילית מלאה בתלמידי חכמים, בתורה ובעבודת ה’ – עיר קדושה שאנשיה אנשי מידות – מידות תרומיות של בין אדם לחברו. יהי רצון שתוסיף ותהיה עיר גדולה לאלוקים, ושניסיונות התקופה רק יגרמו להתחזקות בכל המישורים, והקב”ה שעזרנו עד הלום להינצל מכל צרה וצוקה יעזרנו גם הלאה.
“ויהי רצון, שההתחזקות בנושא מורא וכבוד המקדש, תשפיע שפע ממרום ונזכה במהרה בימינו לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו בב”א.
