מביתר ייצא חסד
@יעקב מרגליות
מזה שבוע רביעי – מאז הסגר הבלתי נשכח שעורר תרעומת רבה בעיר אך מנגד הוביל את הגורמים הארציים והמקומיים לנצח על מבצע לפינוי חולי הקורונה מהעיר אל המלוניות הייעודיות – אנו מקבלים דיווחים על פעילות ענפה שנעשית בין כותלי המלוניות, בידי תושבי העיר, המביאים תחושת גאוות יחידה לעיר שממנה הם באים. גם בקורונה, ביתר מתבררת כעיר שמייצאת חסד לכל מקום
וכך, מקרב אלו ששוהים או ששהו במלוניות הקורונה – אנו שומעים במיוחד על פועלם של תושבי ביתר עילית במלוניות השונות. רבים מהם משמשים הרוח החיה והכוח המניע מאחורי פעילות תורנית וחברתית של ארגון מנייני תפילה, שיעורי תורה, גמילות חסדים ושלל פעילות שמנעימה את זמנם של השוהים במלוניות הללו. מדובר, כמובן, בתושבים שהתגלו כנשאי קורונה ופונו למלוניות. ובמקום לשקוע בעצמם ולהתמקד רק בצרכיהם-שלהם, ליבם ער לצרכי ציבור השוהים כולם, מכל רחבי הארץ.
זאת, כמובן, מלבד פעילות שנעשית מחוץ למלוניות – כמו שירות השינוע של מוצרים ומשלוחים שמבוצע על ידי המתנ”ס המקומי בחסות העירייה, ועוד משלוחי חסד שעליהם שוקדים תושבים וארגונים מהעיר. בכתבה הזו נבקש אפוא להתייחס לפעילות שנעשית בתוככי המלוניות, על ידי אנשים ששוהים בהם בעצמם והחליטו להפוך את השהות במקומות הללו למנוע עצום של חסד.
קהילה מוקמת מאפס
אחד הפעילים מבין אנשי המעש הללו הוא הרב שמעון יואל סלמון, תושב רחוב החוזה מלובלין בעיר, שבימים האחרונים התפרסם סיפורו המרגש. הרב סלמון סיפר: “היינו מהראשונים במלון ‘מעלה החמישה’ שבגבעת יערים. “לא היה כלום. שום דבר לא מסודר. אפס אידישקייט. ברגע שהתחילו להעמיס משפחות – העסק התחיל להיראות כמו הקריסה במירון. כל אוטובוס פורק חמישים-שישים אנשים, אבל המקום לא ערוך לקלוט את כולם. הבנו שצריך לפעול. אחרי יומיים של עבודה, הקמנו מערך תיאום עם מטבח המלון, כדי שהמזון ייצא בצורה מסודרת. שתהיה נורמליזציה ב’גשמיות’.
“היו שם אנשים מכל חוג אפשרי, מכל קצה בארץ. גם חסידי גור כאן אינם מכירים זה את זה – אחד מחצור, אחד מערד, אחד מאשדוד. אחד חוצניק ואחד ישראלי. כנ”ל לגבי חב”ד, ליטאים, ובטח לגבי האנשים ששייכים לחוגים שונים. יש פה ייצוג לכל יישוב חרדי בארץ. התחלנו לגבש קהילה. החבר’המנים סחבו שולחנות וכיסאות ממחסני המלון. בנו בית מדרש מאפס. סחבו ארון קודש, העמידו חדר קפה. הביאו רמקולים. דאגו למקום להדלקת נרות. חיי קהילה מאפס”.
הרב סלמון תיאר בשפה ציורית את קשיי ההתאקלמות: “היומיים הראשונים זה כמו שאתה עולה לאוטובוס, בקו של עפולה. זרוּת. אתה לא מכיר אף אחד. אנשים מסתובבים בחוסר מעש. אמרתי: צריך קודם ללכד את האנשים. קיבלתי על עצמי, שכל פרצוף חדש שנוחת במלון – מיד אני ניגש אליו ושואל בשלומו: ‘מאיפה אתה’, ‘מתי הגעת’. לשבור את הקרח. אני המארח. ראיתי כמה זה עושה טוב לאנשים. בבית הכנסת, אתה רואה בכל יום פנים חדשות. הבנאדם אבוד. לא יודע איך יתאקלם פה, במקום הזה שבגדול די נכפה עליו.
“אני ניגש אליו, אומר לו ‘ברוכים הבאים. היה לך מה לאכול? יש לך מיטות בחדר’? וככה, לאט לאט, מתחילים החיוכים. מתהווים חברותות. אברך אחד עם ‘אוצר החכמה’. אחר מארגן ספרי לימוד. בהתחלה היו פה עשרים סידורים של צה”ל, עשרה חומשים ישנים וכמה מחזורים של פסח. שום דבר. לאט לאט מארגנים ספרים יש מאין”.
‘ישיבה לבעלי קורונה’
ואז נוצר הצורך לארגן מניינים במקום. “כתבתי על הקיר”, סיפר הרב סלמון, “שתפילת שחרית תהיה בשעה שמונה. אבל היו אנשים שרצו להתפלל מוקדם יותר או מאוחר יותר. אז עשינו שלושה מניינים. בשבע, בשמונה ובתשע.
“ואז אני מזהה יהודי תלמיד חכם, אחד שיודע לדבר. הוא מקבל משימה: ‘אתה תהיה מגיד שיעור של הדף היומי’. השיעור מתחיל. מתיישבים. מגיע אחד, ועוד אחד. ועוד בחור. חמישה עשר. למחרת הייתה מודעה רשמית. הגיעו שלושים. בסוף נהיה שיעור של קרוב לשישים אנשים. המשימה הבאה: הקמת ‘חיידר’ לילדים. אבל מה עם ‘מלמד’? אני מברר בין האנשים אם יש כאן מלמד תשב”ר, ואז גילינו שיש חסיד באיאן מירושלים, מלמד במקצועו. הוא מקבל את המשימה, ורק מבקש שנארגן לו ממתקים ופרסים עבור הילדים. הוא הופך בן רגע ל’מלמד’ עבור עשרות ילדים – ליטאים, ספרדים, ‘גורים’, ברסלבים, חב”דניקים, כולם. החיידר הכי מגוון בעולם. בכל העולם אין חיידר כזה.
“בתוך יומיים הוקמה במקום קהילה מגובשת. השבוע הקמנו ישיבה. אמרתי לבחורים: זו לא ‘ישיבת בין הזמנים’; ישיבת בין הזמנים זה בחוץ. שם שמים מסכות, שומרים מרחק של שני מטר. פה זה ‘זמן רגיל’. אפשר ללמוד בלי מסכות, בלי מרחק, בדיבוק חברים. כל מי שרצה להתקבל לישיבה, היה צריך להירשם. בעשר ורבע – בית המדרש היה מלא. הגענו לשמונים בחורים. פתאום אתה רואה גם חמישים אברכים שמצטרפים ללימוד, ואז אתה רואה את המבוגרים שבאים גם. הגענו למצב כמו ב’מיר’: מי שמגיע אחרי עשר ורבע – אין לו איפה לשבת. ברגע שנהיה קול תורה, כולם נסחפו פנימה. עשינו אחראי על שיבוץ חברותות. תרמו לנו גמרות. ואני אמרתי: ריבונו של עולם, איך נהיה פה הכל מכלום?!”
הרב סלמון מספר על ראש ישיבה חשוב וידוע שהצטרף עם משפחתו למלונית. “הבנתי שזה הזמן לשדרג את הישיבה. הכנתי כיסא מיוחד, והוא התחיל לשבת ב’מזרח’, עונה לשאלות בלימוד. לידו ראשי כוללים ואברכים תלמידי חכמים, שמשמשים כ’משיבים’. מי שרוצה, בא ושואל שאלות. אחר כך הקמנו בית הוראה. איתרתי שלושה יהודים עם היתר הוראה, שעשו ‘שימוש’. שמתי מודעה על בית ההוראה, ודאגנו למה שצריך”.
יחד שבטי ישראל
אבל אז התברר שנדרשת גם פעילות לשעות של ‘בין הסדרים’. “הכרזתי על תכנית ערב לבחורים, מתשע עד אחת עשרה. אחד אומר: ‘אני יודע קצת להיות קוסם’. אמרתי: ‘מצוין, תעשה קוסמויות’. אבל אז התעוררה בעיה: ‘אין לי כלים’. מה עושים? משיגים כלים מבחוץ. דאגנו שאמן חושים ישלח לכאן ציוד. הוא יודע גם לכופף כפיות. השיא היה, כשגיליתי תושב ביתר עילית – אחד האנשים החשובים והמוכרים בעירנו – שמתעסק בטיפול רגשי. אמרתי: ‘מצוין, בוא נעשה תכנית להורים מחר בלילה’. חמישים הורים התכנסו, יצאו בהלם. היו שם כל הקצוות, כל הסוגים. רוצים עוד. אין בעיה, עוד יומיים יהיה עוד פעם.
“אחר כך חשבנו על ‘קעמפ’ לבחורים”, סיפר הרב סלמון. “יש כאן ליטאים, יש חב”דניקים, יש חסידי גור, יש עוד הרבה חסידים. אמרנו: בוא נעשה פאנל של חסידים וליטאים. ראש הישיבה עשה את ה’פתיחה’. נזהרנו לתכנן קונספט מאוד מוגדר, כדי שלא ייווצרו ויכוחים שבהם אנשים יחלקו האיש על השקפת רעהו. לקחנו נציגויות של חסידויות: ויז’ניץ, קרלין, גור, ברסלב, חב”ד, סלונים. אחר כך אספנו את כל סוגי הליטאים – גריינמנים, חזונאישניקים, פוניביז’ער’ס. אנשים עם תוכן.
“כל אחד הציג את עצמו, ושאלו האחד את השני שאלות. כולם נסחפו. שעתיים של חוויה. הסדנא נמשכה עד אחרי אחת בלילה. כשהיה צריך לעזוב את האולם – נמשכו דיונים והתאספויות בכל קצווי הקמפוס. היה מעניין לראות חב”דניק מנהל דיון עמוק עם נכד של הרב שך. הכל בנעימות, ברוגע. נהיה גיבוש חסידי-ליטאי שהפך עד מהרה ל’פַארְבְּרֶיינְגֶען’. אמרתי: ‘חבר’ה, פה זה יחד שבטי ישראל’. אמרו ‘לחיים’. הייתה אווירה לא רגילה של אחדות, בנעימות. זה מבהיל. ימות המשיח”.
כוח הרבים בשירות היחיד
בתחילת חודש אב, בהתאם לעדכון בתקנות היציאה מבידוד – הרב סלמון עזב את מלונית הקורונה, לא לפני שהעביר את האחריות על המשך התפעול לאנשים שנותרו במקום. “גיבשתי רשימת אחראים. כל אחראי ידאג להעביר את האחריות הלאה, לפני שהוא עוזב. כך אני מקווה שהשרשרת תימשך. עד שתיגמר הקורונה.
“מה שקורה במלוניות הללו”, אומר הרב סלמון, “זו תשובת המשקל לקורונה. בדרך כלל אני עוסק בדרשות, אבל במלונית הקורונה שיניתי את תפקידי לזיהוי יהלומים. זיהיתי את הכישרון של כל אחד, ומצאתי לכולם תפקיד. בליל שבת, בין קבלת שבת למעריב, נשאתי דברים בפני כלל המתפללים. באחת השבתות אמרתי אמרתי, שאם בגל הראשון למדנו להכיר את השכנים – בגל השני אנחנו להכיר את כל כלל ישראל. כל שבטי ישראל פה, ומרגישים משפחה אחת. אחדות הזאת הפכה את העסק לפעיל, שוקק חיים.
“הקורונה”, הוא סיכם הרב סלמון (דבריו המלאים הובאו במגזין ‘משפחה’ ומתפרסמים באדיבות העיתון), “זה וירוס קטן שנכנס לגוף, מתפשט למאות כלי דם, מתפרק לחלקים ומתפצל למאות נגיפים שעוברים הלאה והלאה. הנגיף בא לפרק, להפוך אותנו לבודדים. לקחת את האחדות של כלל ישראל ולפרק אותה. בידוד, מרחק שני מטר. יש מי שאומרים שהלבונה עוזרת בהפחתת תופעות הלוואי. גם לי זה עזר. למה לבונה? כי זהו אחד מסממני הקטורת. הקטורת איחדה את אחד עשר הסממנים כאחד, כולל החלבנה שריחה רע. האחדות הזאת – היא התשובה למגפה. כוח היחיד, שהופך לכוח הרבים. אולי לא קיבלנו במלונית שירות וי-איי-פי, אבל קיבלנו שיעור באחדות. את זה נרצה לקחת איתנו הביתה, גם אחרי הקורונה”.
וזהו רק היבט אחד – מני מאות חיבורים מרגשים ויוזמות מדהימות, שנערכות על ידי תושבי ביתר במלוניות הקורונה. מהם יראו וכן יעשו, בתקווה שבקרוב כבר לא נזדקק לזה וכולנו נהיה בריאים ושלמים…
