התחקיר שפורסם בשבוע שעבר ב’שערים’ – הוא דוגמה קלאסית לזעקה שעלתה מן השטח, ללא מגע יד המערכת כמעט. זוהי כתבה שהוכנה על ידי אחד החשובים מקרב מרביצי התורה בעיר (שמו, השמור במערכת, מוכר לאלפים בעירנו). ‘שערים’ רק ערך את בדיקת העובדות הנדרשת, בתוספת עריכה קלה ואף עידון של ביטויים שונים, כדי שהדברים לא יתפרשו כ’מתריסים’ – והדברים פורסמו כהווייתם.
כמובן, פנינו כנדרש לדוברות עיריית ביתר עילית, כדי לקבל תגובה, כנדרש בכללי העיתונות. הפנייה לתגובה – שנעשתה מספר שעות לפני הורדת העיתון לדפוס – נותרה ללא מענה. בעירייה לא ראו לנכון להגיב, ואין לנו אלא להצר על כך.
ומה שקרה מאז פרסום הכתבה – הוא שצף אדיר של תגובות. מתברר שברגע שהפצע נפתח – היה חשוב לעשרות קוראים להביע את כאבם לנוכח מה שנראה כעוול חסר היגיון. התושבים מעוטי היכולת שמתגוררים בטאבו משותף הזדהו עם כל מילה, התקשרו ועודדו, כתבו ושלחו את סיפורם האישי.
ומכל התגובות הללו, עולה מסקנה אחת: הנושא הזה אינו יכול לרדת מסדר היום. זוהי זעקה שאין מוצדקת הימנה. עד שאנו זועקים על עוולות הממשלה נגד משפחות אברכים – עלינו לוודא שאצלנו, בבית פנימה, בעיר תורה וחסידות שמתנהלת על פי תורה ובמידת חסידות – אכן יונהגו אמות מידה של תורה וחסידות כאשר באים לגבות כסף מהתושבים המוחלשים ביותר מבחינה כלכלית.
מודל קרית ספר
קחו כדוגמה את העיר מודיעין עילית, על 81,000 תושביה. נכון, העיר לא מטופחת כמו ביתר עילית. אין בה כיכרות מרהיבות-עין ומשובבות-נפש כמו שזכו להן תושבי ביתר עילית, כראוי וכיאה לעיר של תורה וחסידות. זאת ועוד, מודיעין עילית אינה זוכה לחמישה כוכבי יופי, כפי שזוכה להם ביתר עילית.
אבל מודיעין עילית זוכה לעשרה כוכבי יופי מבחינת ההתחשבות המקסימלית בבני תורה, והכבוד למשפחות אברכים. מחיר הארנונה למטר מרובע נמוך ביותר מחמישה שקלים ביחס לביתר עילית; אין הגבלת מטרים בהנחה לארנונה; ניתן לבקש הכרה בפיצול כדי לזכות בהנחה; המדידה מתבצעת בדרך הכי מקלה שיכולה להיות, ואין גביית ארנונה על מחסנים.
בקיצור, במודיעין עילית אין רדיפה אחר כל שקל שניתן לגבות מתושבים חלשים כלכלית בעזרת כל מיני תואנות חוקיות וכל מיני טצדקי של הוראות משרד הפנים. עיר שפניה לאברכים, ומגמתה לסייע לבני תורה, כולל השגת תעסוקה לנשות אברכים ועוד ועוד פעולות שנעשות לטובת האברכים.
זוהי קריאה לצדק. קריאה ליושר. קריאה להתחשבות במאות משפחות של בני תורה. אנו בטוחים שגם ראש העיר וכלל חברי המועצה יעשו חשבון ויבחרו איך ניתן להקל על האברכים המסכנים, הגרים ביחידות ובתנאים מינמאלים להנות מהפריבילגיה החוקית של הנחה.
לא משאבת כספים
גם השבוע צריך להזכיר ולהעלות על נס את הגישה המקלה והקשובה שנוהגת עיריית ביתר עילית ב-16 השנים האחרונות בכל מה שקשור להיתרי בנייה. בתחום זה ניכר הרצון להתחשב ולהקל. היתרי בנייה ניתנים כמעט לכל דורש, כמובן בכפוף להוראות הבטיחות והסכמת השכנים. אולם צריך לזכור, שתנופת הבנייה הפרטית בעיר – שנעשית ככורח השעה ולצורך התמודדות עם מצוקת הדיור החמורה – איננה יכולה להפוך למשאבת כספים עבור העירייה, הגובה זאת מהדיירים החלשים, השוכרים ואלה שרכשו נכס במשותף.
האשמה איננה תלויה על צווארו של פלוני או אלמוני. זוהי תרבות מקומית קלוקלת שהתפתחה, והגיע הזמן לעשות צדק ולהפסיקה. זוהי קריאה לכל פרנסי העיר, מקטן ועד גדול, לעשות יד אחת כדי להפסיק את העוול.
זכינו לעיר שכל קדקודיה הם יהודים יראים ושלמים, מקפידים בקלה כבחמורה, מוקירי תורה ולומדיה. בתוך עמם הם יושבים ואת מצוקת בני עירם הם מכירים. זה הזמן לבקש מהם: אנא, פעלו להשגת הצדק, ודאגו להפסיק את אחת העוולות הנופלות כאבן ריחיים על צווארם של התושבים החלשים.
ובזכות שמיעתה של אנקת הדל – נזכה שמשמים ישמעו לשוועתנו והעיר תמשיך לשגשג ולהתפתח ברוחניות ובגשמיות, כיאה לעיר התורה והחסידות היושבת כפנינת-חן בהרי יהודה.