איך לנצח ממשלה

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית | בנאום בן שעה מול מאות בעלי העסקים בביתר, פרס הפרשן הפוליטי הבכיר עמית סגל את הניתוח העדכני ביותר על המערכת הפוליטית. הדברים המלאים

המהפך של 180 מעלות שאיפשר להקים לראשונה בתולדות המדינה ממשלה שמפלגה ערבית עם דעות פרו-פלסטיניות היא חלק בלתי נפרד ממנה >>> היכולת של פוליטיקאי עם כוח פוליטי קלוש של שישה מנדטים לעמוד בראש הממשלה מבלי למצמץ >>> השנאה של ליברמן שהובילה אותו למחוזות תעמולתיים שלא נראו כאן מעולם >>> ואובדן הקשר של המפלגות החרדיות לשלטון – שעשוי לקבוע נורמה עצובה לשנים קדימה >>> עמית סגל, בכיר הפרשנים הפוליטיים במדינה, מתייצב מול תושבי ביתר עילית, מסביר את התמורות הפוליטיות, ומנסה להעריך מתי הממשלה תיפול והאם הליכוד או הימין יחזרו בקרוב לשלטון >>> מסמך בלעדי ל’שערים’

יעקב מרגליות

ביום כ”ג באייר תשפ”א נפל דבר בישראל.

יש שיאמרו שאותו דבר שנפל – היא מדינת ישראל עצמה. היא שנפלה לביבים של גזענות, תהומות של שנאה, מצולות של פילוג; היא זו שירדה לתהומות של ריחוק קיצוני מהתורה וממסורת ישראל; היא שנפלה למצב חסר תקדים של ליקוי מאורות; היא זו שנקלעה למצב כאוטי שבו אף אחד מהאוחזים בהגה – וכאלו ישנם יותר מדי – אינו יודע אפילו להיכן לפנות, ודאי שאינו יודע מה הוא היעד שאליו הוא מוביל את המדינה יחד עם צוות נהגים בלתי מיומן, שעה שעושה היא דרכה במדרון חלקלק.

והמכונית הזו, שעל ההגה שלה יושבים לא פחות משמונה נהגים שכל אחד מהם מנסה למשוך בחוזקה לכיוון אחר – מאיימת להתרסק. הברוך הוא, שתשעה מיליון תושבים נוסעים בתוכה.

אבל בתוך הערפל שמכסה ארץ ויושביה, יש דבר אחד שלגביו ישנה הסכמה סביב שולחן הממשלה. יש מה שמאחד את הפסיפס המשונה הזה – והיא השנאה. השנאה ליו”ר האופוזיציה נתניהו, וכן – גם השנאה לחרדים ולדרך התורה שהם מייצגים. עובדה: הנושאים היחידים שסביבם מתקבלות הסכמות סביב שולחן הממשלה – הם נושאי הפגיעה בדת. שם אין מחלוקות, אין ימין ושמאל, אין קפיטליסטים וסוציאליסטים. הכה בחרדים והצל את הקואליציה; פגע במסורת ישראל, והַשְׂרֵד את הממשלה.  

אז איך זה קרה? אחרי כל כך הרבה שנים של יציבות, של שלטון עם מדיניות ברורה, שנים בה מדינת ישראל צעדה קדימה כמעט בכל תחום אפשרי, כשגם ערכי התורה שבה נשמרים, כמו גם עולם התורה שהמשיך את חייו יחסית על מי מנוחות – מה גרם לזעזוע? מה הוביל לשבר הגדול?

תשובות לשאלות אלו ועוד נתונים ופרשנויות מהעולם הפוליטי הרוחש והמבעבע בימים אלו, השמיע העיתונאי הבכיר עמית סגל מעל בימת ‘ועידת העסקים’ של ביתר עילית, שנערכה בשלהי הקיץ, ביוזמת ‘פורום העסקים’, עיריית ביתר ועיתון ‘שערים’. הניתוח החד והניסוח המושחז שבפיו של סגל הפכו את השיחה למרתקת במיוחד.

“במשך שנים, ציר החיים הפוליטי בישראל נע סביב נושאי צבא וביטחון. סביב הנושא הזה ניצחו מפלגות, קמו ממשלות ונפלו קואליציות. הדבר הזה השתנה, ואולי לתמיד”, מסביר עמית סגל בפתח דבריו, המתפרסמים לראשונה במגזין החג של ‘שערים’.

“בעבר הלא רחוק, היה הבדל ברור בינינו לבין מדינות העולם. בכל העולם נושא ההצבעה המרכזי בבחירות הוא כמעט תמיד הכסף. לא כן במדינת ישראל. בכל העולם, הפער בין ימין לשמאל הוא סביב הנושא הכלכלי כשהימין הוא קפיטליסטי והשמאל הוא סוציאליסטי. השמאל תומך בהעלאת מסים והימין בהפחתה. אולם במדינת ישראל, בימין הישראלי חברות כבר הרבה שנים מפלגות שבעולם היו מוגדרות כשמאל כלכלי, כמו למשל יהדות התורה וש”ס – ויש אפילו ראשי ממשלה מהימין, כמו מנחם בגין או יצחק שמיר, שמשנתם הכלכלית רחוקה היה מלהיות ימין.

“מאידך, בשמאל הישראלי נמצאים גדולי הקפיטליסטים כמו בוז’י הרצוג ויאיר לפיד, והם מנהיגים במחנה השמאל. כי במדינת ישראל – אזרחים מצביעים לפי משהו אחר. מהו המשהו אחר הזה? ביטחון, או בשתי מילים ‘חוסר ביטחון’. או במילה יותר פשוטה – הפחד”.

יסודות של פחד קיומי

“מה שורש השוני והבידול?” מנתח עמית סגל. “במדינת ישראל לא משנה איפה אתם נמצאים, בוועידת העסקים שבביתר עילית, בדירה בתל אביב, במלון בטבריה או על חוף ימה של קיסריה – במרחק של לא יותר משעה ועשרים נסיעה ברכב, מישהו עם נשק רוצה להרוג ממש אתכם, כי אתם יהודים. זה הסיפור של מדינת ישראל. היא הוקמה על חורבותיה של השואה האיומה שהנציחה את הרדיפה הכלל עולמית של היהודים. בינינו עוד מתהלכים אנשים עם מספר כחול על היד. ואנו שרויים מנטלית עדיין במלחמת קיום, כאילו החיים שלנו שכביכול שלווים ורגועים הם – אינם אי בטוח.

“זר לא יבין את זה, אף בלגי או בריטי או אמריקאי לא הולך ברחוב וחושב לעצמו: ‘וואו, אולי בלגיה לא תתקיים עד סוף השבוע’. הישראלי חושב על זה כל הזמן, ואם לא במודע – אז בתת מודע.

“זו הסיבה לכך שקברניטי השלטון מורכבים בחלקם הגדול מאנשי צבא ובטחון. היו כמה פעמים בהם הפסידה מפלגת הליכוד את השלטון. הבה ונראה מי היו אלו שניצחו אותה. תמיד היו אלו אנשי צבא ובטחון – בשנת תשנ”ב מי שהביס את הליכוד היה רב אלוף במילואים יצחק רבין. בשנת תשנ”ט – רב אלוף אהוד ברק. בתשס”ו – אלוף במיל’ אריאל שרון מפרק את הליכוד ומקים את ‘קדימה’. ובשנים תשע”ט-תש”פ הם רב אלוף גנץ, רב אלוף יעלון ורב אלוף אשכנזי, הם שגורמים לתיקו איתן בין המחנות”.

מעניין לציין, כי כה מושרשת אצל האוכלוסייה הישראלית מלחמת ההישרדות, עד שהיא מתבטאת בעוד רבדים. למשל – בצריכת המזון. אנחנו אוגרי מזון בלתי נלאים. במדינת ישראל שיעור המזון שמושלך לפח הוא הגבוה בעולם(!). לפי הנתונים – שליש מהמזון במדינת ישראל הולך לפח כמו שהוא. ואם נשאל את אותם אנשים על מה ולמה כמויות המזון הללו? תהיה התשובה בת מילה אחת, כזאת שאי אפשר לתרגם אותה – ‘שיהיה’…

“אלא שממש מתחת לאף, בחסות הקורונה והעולם שהשתגע בעטייה, התרחשה הפיכה של ממש. הפיכה בתודעה הציבורית, הפיכה בסדרי העדיפויות, וקעקוע של תפיסות מדיניות ופוליטיות בנות שנים ארוכות. כה מהותית היא אותה הפיכה, כה דרמטי הוא השינוי, למעשה בדומה לכל תפיסות החיים שהשתנו בעקבותיה, עד שהמנגנון הטבעי הוא התכחשות והדחקה.

“אם נשאל את הציבור שאלת סקר – כמה זמן תחזיק הממשלה הנוכחית. רובו הברור של הציבור, שהוא למעלה משישים אחוזים סבור שהיא לא תשרוד שנה. קרוב לשלושים אחוזים סבור שהיא תחזיק עד למועד החילופין עם לפיד, ורק שנים עשר אחוזים סבורים שהיא תשרוד יותר.

“אלא שלמעשה התרחש כאן משהו מאוד דרמטי, שחלק גדול מהציבור של בוחרי גוש הימין מסרב להכיר בו. נגמרו האידיאולוגיות שעיצבו את התפיסה הפוליטית. חלו תמורות ושינויים, ואלו ששלטו עד היום על השיח – פינו את מקומם לדברים אחרים לגמרי.

“למה קמה הממשלה הזאת דווקא עכשיו אחרי ארבעה סבבי בחירות? למה זה לא קרה בשלושת הסבבים הקודמים? למה בנט לא חבר לגנץ בפעם השלישית השנייה או הראשונה? מה קרה באמצע?

“אם הייתם שואלים אותי לפני הקורונה”, אומר סגל, “הייתי אומר לכם – ‘חברים זאת הפוליטיקה הישראלית, אצלנו לא מצביעים לפי הכלכלה אלא לפי הביטחון, והליכוד יהיה בשלטון עד שחלילה לא עלינו תהיה קטסטרופה או עד שיעבור הצינון של ראש המוסד בדימוס יוסי כהן, או אז יקים הוא מפלגה יחד עם הרמטכ”ל כוכבי, שניהם יסחטו רוטציה עם ביבי, ביבי לא יקיים… ונתקדם הלאה’.

“אלא שאז הגיעה הקורונה, ומשהו מוזר מאוד מתרחש. לכאורה התוצאות של הבחירות האחרונות היו אותו דבר, ממש כמו שלוש המערכות שקדמו לה. ש”ס נשארה עם תשעה מנדטים, יהדות התורה עם שבעה, הליכוד עם קידומת 3 וגוש הימין הגיע לשישים מנדטים אבל לא מצליח להקים ממשלה”.

ממשלה בחסות שנאה

לטענת סגל, הקורונה שינתה סדרי בראשית במדינת ישראל. בלעדיה, לא הייתה מתאפשרת הקמתה של הממשלה הנוכחית.

“אם הליכוד היה מגיע מטאפורית למחלקת הקורונה כפציינט, מה הייתה הדיאגנוזה הרפואית כלפיו? הרי ידוע שמחלת הרקע הכי חמורה של הקורונה היא הזקנה. הליכוד הוא זקן. הוא שלט במדינה בשנת תש”פ יותר שנים מששלטה מפא”י במהפך בשנת תשל”ז, ובמצטבר, שלושים וארבע שנים, וכבר שלושים שנה שיש אותו מנהיג לליכוד פחות או יותר, מתוכם שתים-עשרה שנים רצופות כראש ממשלה.

“למעשה, רוב חברי הכנסת בקואליציה הקודמת הימנית מעולם לא היו באופוזיציה, הם תמיד ישבו כנסת רק מצד ימין ולא מצד שמאל. כמטאפורה ניתן להשליך אפוא מהקורונה על מה שקרה לליכוד. הוא היה זקן ושבע ימים, אמנם עוד כוחו היה במותניו, אולם די בנגיף קטן כדי לפגוע בו אנושות.

הדבר השני, והוא דרמטי מאוד וחשוב לא פחות – נעוץ בציבור החרדי. הנעדר הכי גדול בממשלה הנוכחית, הוא שלראשונה מאז המהפך הפוליטי בשנת תשל”ז – קמה קואליציה שאין בה לא את הליכוד ולא את החרדים. העובדה שהחרדים לא נמצאים בממשלה, היא יותר דרמטית מזה שהליכוד לא נמצא בה, זאת משום שמפלגות החרדיות היו לשון המאזניים הרבה שנים בחלוקה בין ימין לשמאל בעת העתיקה”.

מקובל לחשוב שההדרה של המפלגות החרדיות מהשלטון נעוץ בקיטוב שחל כלפי הציבור החרדי בעקבות ההסתה בגלים הקודמים של הקורונה. אולם לטענת עמית סגל, זהו הסבר חלקי בלבד.

“למעשה”, הוא אומר, “זה התחיל עוד לפני הקורונה. בשנתיים האחרונות הציבור החרדי חווה מתקפת שנאה ותיעוב בממדים שלא היו כמותם הרבה שנים במדינת ישראל. אפילו בסטנדרטים הישראליים, מה שקרה בשנתיים האחרונות עם החרדים הוא חריג ביותר בממדים הן מבחינת היקף ההסתה והן בטקסטים בהם השתמשו. ‘החרדים במריצות לזבל’, זו רק דוגמא אחת קטנה.

“אבל הקורונה, ניתן לומר, נתנה את הדחיפה הגדולה ביותר למסע הסתה רווי שנאה, פילוג ותיעוב כלפי הציבור החרדי. פעמים היה נראה שהקורונה עצמה זוכה לסיקור חיובי יותר מאשר הציבור החרדי. על כל מה שנדמה היה כהפרה של כללים וחוקים שאף השתנו בתדירות בלתי נתפסת – עטו עיתונאים צמאי דם והכתירו את הציבור החרדי ואת קברניטיו בשלל כינויים הלקוחים מעולמות אפלים.

“בחסות גלי השנאה וההסתה ששטפו את המדינה כנגד הציבור החרדי, הרשו לעצמם כאלו אשר עד לא מזמן היו מחזרים אחר אותו ציבור ויוצאים ובאים בבתי הרבנים, להפנות עורף לציבור שתמיד היה נכון לשיח להבנות ולהסכמות, ולהדיר אותו בצורה מופגנת וחסרת תקדים. כך שרים כמו אלקין, שקד, סער ובנט – החליטו אסטרטגית שלא להכניס את החרדים לממשלה, רק בגלל דעת הקהל העוינת בצל הקורונה.

“וכשהחרדים מוצאים מהמשחק הפוליטי, שוב מתערער לו המבנה כולו. כי גושי המחנות הקלאסיים היו ניזונים מטבע הדברים מאותם שהם לשון מאזניים. אולם משהם אינם – אזי מבצעים חישוב מסלול מחדש”.

הוואקום הליברמני

אולם לדברי סגל – ישנו מרכיב שלישי שאיפשר את הקמת הממשלה הזאת: “שיתוף פעולה חסר התקדים בין מפלגה לא ציונית כמו רע”מ, פוסט ציונית כמו מר”צ ומפלגות ימין”.

איך קרה חיבור בלתי אפשרי כזה? שאלנו את סגל.

“אני חושב שהתשובה נמצאת בקווי היסוד של הממשלה. בפעם הראשונה משנת תשכ”ז – מלחמת ששת הימים – קמה ממשלה בישראל שאם תנחתו ממאדים ותראו את הממשלה הזאת, תהיו בטוחים שמדינת ישראל שוכנת לה אי שם בסקנדינביה. בטחון ושלום, סכסוכים ומלחמות לא מוזכרים בה כלל.

“הסעיף הראשון עוסק בכלכלה, הסעיף השני בעובדי ההיי טק, השלישי באיכות הסביבה, כך מועלה בו גם נושא הרישוי למוניות. אין שלום, אין ביטחון, אין ערבים, אין פלסטינים, אין סוריה, אין מדינות אויב – כלום. דבר כזה זה יכול לקרות רק כיון שהציבור הישראלי, ואפילו בתת מודע מרגיש שכל הנושאים שעמדו בבסיס הבחירה שלו עד כה – נדחקו לקרן זווית, לשולי השוליים.

“ואיך זה קורה? כאמור – הקורונה. אותה קורונה שהמומחים טוענים כי היא שינתה בצורה בלתי הפיכה את החיים שלנו משלל היבטים, החל במערכות החינוך והתעסוקה, הכלכלה והצרכנות, האירועים והנסיעות, וכמובן גם מבחינה מנטלית והתנהגות חברתית, היא שבראש ובראשונה ניפצה כל מיתוס אפשרי.

“כאילו עשו אתחול – ‘ריסטרט’ למערכת וחושבים על הכול מחדש, כולל אידיאולוגיות מובנות, כולל מיתוסים הנטועים עמוק בחברה. ולפתע כל מה שהיה נראה עד עתה כה ברור ומושרש – מתערער, ולעתים אפילו מתמוטט. וכן – גם עולמות פוליטיים, דפוסי חשיבה, בחירה והתנהגות שעברו בירושה מאב לבנו וסימנו שבטים בחברה הישראלית – שוב אינם ברורים כל כך. הכאוס שולט”.

אבל היה לזה גם רקע, והחשיבות שלו בנושא זה, אינה מבוטלת כלל ועיקר.

לדברי סגל בהרצאתו, “עוד לפני הקורונה היה לנו עשור מאוד מאוד שקט. במהלכו ירדה האפשרות עד להודעה חדשה לפינוי יישובים. מאידך, ירדה גם האפשרות לסיפוח יישובים. כך שהמצב המדיני בטחוני הפך פחות או יותר לסטטי, עד שבעצם רוב הישראלים נמצאים במקום שהם אומרים לעצמם ‘בואו נמשיך עם זה ככה עד עולם’.

ולתוך הוואקום הזה, אמרנו, נכנס ליברמן.

“בדיוק!”, אומר סגל. “על הרקע הזה אפשר להסביר את הדרמה האמתית של השנתיים האחרונות שמורכבת משני חלקים. האחד הוא אביגדור ליברמן. אביגדור ליברמן ומפלגתו נתפסו תמיד כימין קיצוני, האג’נדה המדינית-ביטחונית שלו היא שעמדה בבסיס התדמית שלהם במשך שנים. ואכן, כל עוד הנושא המדיני ביטחוני הוא על הפרק, רוב הבוחרים של ליברמן הינם ימין, הם לא אוהבים ערבים, לא רוצים נסיגות ולא ויתורים.

“אבל כאמור, הנושא השתנה, אם הנושא הזה לא על הפרק, והחרדים ‘זוכים’ לדעת קהל עוינת – ליברמן שולף את הדעות האנטי חרדיות שלו ושל קהל בוחריו מהבוידעם, והופך אותם למצע המרכזי של המפלגה.

“ליברמן היה במשבר חמור פוליטית. העסק שנקרא ‘ישראל ביתנו’ נקלע למשבר חמור – הלכו הלקוחות. למה? כי העולם מרוסיה הולכים וכלים, והילדים שלהם הם כבר לא ‘עולים’ הם צברים. הם צורכים תקשורת ישראלית ולא רוסית. ולכן ליברמן היה צריך להמציא את עצמו מחדש, פן הוא יהפוך כמו העיתונים האלה שהיו יצאים לאור בהונגרית בקום המדינה, שבשעה שנגמרה העלייה מהונגריה – נגמרו העיתונים. והוא המציא את עצמו מחדש לא בתור מפלגת עולים ששונאת ערבים אלא בתור מפלגה לבנה ששונאת חרדים”.

עתיד לוט בערפל

ואז במקביל קורה דבר מופלא נוסף.

“מי לפתע מוכן לשתף פעולה עם הימין?”, שואל סגל רטורית. “נכון – מנסור עבאס. בעולם של ויכוח על שטחים או על בעיית הפלסטינים ביו”ש ובעזה, הם כמעט האויב שלנו בעצמו, אבל בעולם שבו אין את זה – התפיסות העתיקות כבר אינן קיימות, מה ימנע ממנסור עבאס לשתף פעולה עם הימין?

אז מה דעתך בנוגע לשאלה כמה זמן תחזיק הממשלה הנוכחית?

התשובה של סגל עשויה לאכזב: “אני אינני שותף לאופטימיות שהימין מפגין בעוז. לדעתי המערכת הפוליטית מתארגנת מחדש, המחנות של פעם הולכים ומפנים את מקומם למחנות אחרים. בעוד שאני הייתי ילד, הוויכוח הכי גדול בחברה הישראלית היה סביב שטחים ושלום האם לפנות או לא לפנות. בעשור האחרון הוויכוח היה רק ביבי או רק לא ביבי. על מה הוויכוח הפוליטי היום? הוויכוח הוא מה העיקרון השולט בדמוקרטיה, הרוב קובע או מה שנקרא דמוקרטיה המהותית.

“הימין הישראלי סבור שהרוב קובע כמעט תמיד. השמאל מאידך מצדד בדמוקרטיה מהותית, כזאת שנותנת מקום לגורמי המשפט לנהל ולקבוע מה היא דמוקרטיה ומה הן המגבלות שלה.

“הוויכוח הזה פוגש אותנו אלף פעמים ביום. השאלה מי צודק – השר הממונה פוליטית שרוצה לקדם תכנית, או הפקיד המקצועי שלו שאומר חכה? תלוי במחלוקת אידיאולוגית זו. מי צודק – הממשלה או היועץ המשפטי שלה. האם 120 חברי כנסת גוברים על 15 שופטי בג”צ או להיפך? זה הוויכוח הפוליטי היום. על הרקע הזה אפשר להבין למה איש שנתפס כאיש ימין קיצוני כמו בני בגין הוא היום חלק בעיני רוב הימין מהשמאל, ומישהו שהיה פעם מהשמאל הרדיקלי כמו חיים רמון הימין מחבק אותו היום. כי הוויכוח השתנה.

“אני לא יודע איפה נמצאת הממשלה החדשה בוויכוח הפוליטי החדש הזה”, אומר עמית סגל, “אני רק יודע שני דברים: האחד – מי שהגיע לשלטון נוטה בדרך כלל להידבק לכיסא בדבק שלוש שניות. קשה להקים ממשלה אבל הרבה יותר קשה לפרק אותה. והדבר השני – שהימין הישראלי עוד לא התרגל לחילופי השלטון. אם בוחנים את המציאות בעיניים מפוכחות, צריך להגיע למסקנה הבאה: גם אם הממשלה הזאת תיפול, לא בטוח שהימין יחזור”.

ביום שאחרי נתניהו

את העתיד שצפוי לימין הישראלי – סגל מחלק למספר תרחישים.

 “יש אנשים שאומרים שביום שנתניהו ילך כל שונאי נתניהו יחזרו לליכוד, ואז יחד עם ליברמן, סער ובנט, יש 72 מנדטים לגוש הימין ואיתו מקימים ממשלה בקלות, מבלי להזדקק לרע”מ ולמר”צ. המחנה השני אומר שביום שנתניהו הולך בכלל לא יהיה ימין ולא יהיה שלטון.

“אבל אני חושב”, אומר סגל, “שהתשובה היא הרבה יותר מורכבת. ביום שאחרי נתניהו הימין יוכל יותר בקלות לחזור לשלטון, אבל לא הליכוד. הליכוד ביום שאחרי נתניהו יהיה כמו מה שקרה למפלגת העבודה שבהדרגה קרסה, היה אקליפטוס גדול של מפלגת העבודה ומשמאלה הקיבוצים והמפלגות הערביות ואט אט נשרו ממנו פלגים עדות וחוגים.

“דיברנו על זקנה של הליכוד, אז זה לא רק זה: בממשלה האחרונה התרחש אירוע מטורף שבו ראש ממשלה מכהן שעה שמאחוריו בסך הכול שישה מנדטים. אלא שככל הנראה לא מדובר במשהו חד פעמי. תתרגלו, רבותיי, כי זה הולך להישאר אתנו גם הלאה. בבחירות הבאות שישה מנדטים ייראו לנו הרבה. בבחירות הבאות אולי יהיה ראש ממשלה עם ארבעה מנדטים, וסביר להניח גם שלא יהיו 13 סיעות אלא 20 סיעות.

“לאורך שנות המדינה היה אומר מנהיג מפלגה לציבור בוחריו הפוטנציאליים: ‘תצביעו לי כי אם אני לא אהיה מספיק גדול לא אוכל להיות ראש ממשלה’, ולכן הליכוד קיבל עשרות מנדטים. אבל ברגע שאנשים מבינים שזה בכלל לא הכרחי להיות עם מטען אלקטורלי כזה מאחוריך כדי להיות ראש ממשלה, המפלגות הגדולות כבר לא תהיינה גדולות.

“הרבה אנשים שואלים אותי בשבועות האחרונים מה הייתה הטעות שבגללה נתניהו איבד את השלטון. לפני תקופה היה זה הפרופ’ זאב רוטשטיין מנכ”ל ‘הדסה’ לשעבר, שפגש אותי באילת ושאל אותי במהלך ארוחת צהרים – ‘תגיד מה הטעות של נתניהו בעיניך?’ וכיהודי טוב השבתי לו בשאלה – ‘פרופ’ רוטשטיין – כמה אנשים בעולם מאדם הראשון ועד היום מתו מזקנה בשיבה טובה?’ תשובתו הייתה כי לדעתו באזור ה-90 אחוזים. ואז הוספתי ושאלתי – ‘פרופ’ רוטשטיין אתה מנכ”ל הדסה, נחתמו אצלך לדעתי ברבות השנים חצי מיליון תעודות פטירה, על כמה מהם היה כתוב תחת הפסקה ‘סיבת המוות – זקנה’? תשובתו כמובן הייתה, שאפילו לא על אחת מהן.

“הנמשל הוא, שאפשר לדון עד אין קץ מה היו הטעויות של נתניהו, אבל האמת שהשאלה שצריך לשאול היא איך נתניהו הגיע לגיל פוליטי כל כך מופלג? נתניהו הוא מנהיג המדינה היחיד בעולם המערבי שכיהן בשנת תשנ”ו ומכהן עד היום, מלבד מלכת אנגליה. הוא היחיד שעבד כראש ממשלה גם עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון וגם עם מזכירת המדינה קלינטון. אין אח ורע לדבר הזה. ילדים שנולדו ביום שנתניהו עלה לשלטון, הם עכשיו בני 25”.

המודל הבריטי  

“אריכות הימים לה זכה נתניהו, מלבד נושא הגבלת הכהונה שאינו קיים בישראל, נעוצה בכך שתאריך הבחירות בישראל הוא המלצה בלבד. ראש הממשלה שולט לגמרי על העיתוי שבו ייערכו בחירות, וזה דבר קריטי ביותר. כי אם אתה שולט על תאריך הבחירות אז אתה יכול לתזמן אותם לשבוע שיש מבצע חיסונים או לשבועיים לפני שנעצרים תשלומי החל”ת, או לחילופין חודש אחרי הסכם מדיני, והסיכויים שלך להיבחר עולים”.

ואם נרצה להפליג לאופק פוליטי ורוד יותר, למחוזות פוליטיים אחרים, שפויים יותר, לסגל יש סיפור שמבטא מהות: “דיוויד קמרון היה ראש ממשלה בבריטניה, הוא מספר, היו לו יועצים מישראל, והם אמרו לו בבחירות תשע”ה – ‘לך על הטריק של נתניהו בישראל: ביום הבחירות הוא הכריז בהיסטריה כי הערבים נוהרים לקלפיות, וזה הצליח לו…’

“קמרון אימץ את הרעיון וקרא אף הוא בהיסטריה (בריטית…) ביום הבחירות כי הסקוטים נוהרים להצביע, וזה הצליח גם לו. אלא שהוא הבטיח במהלך מערכת הבחירות שאם הוא ייבחר – הוא ייזום משאל עם על עזיבת האיחוד האירופי, ולאחר שנבחר הוא עשה צעד מפתיע וכמעט בלתי מתקבל על הדעת בסטנדרטים ישראלים – הוא קיים את הבטחת הבחירות שלו וקיים משאל עם, שבו הפסיד. ואז הוסיף הוא עוד חטא על פשע, ולנוכח התוצאות הוא לקח אחריות על עצמו והתפטר.

“ובבריטניה אין חכמות: יום למחרת מאז נכנסת ההתפטרות לתוקף, מגיעה משאית מובילים לדאונינג 10 – בית ראש הממשלה הבריטי – ונוטלת את כל החפצים ומפנה את הבית. באותו יום גורלי בו נפרד קמרון מהבית ומהתפקיד, הוצב לו פודיום בחזית הבית, שמו לו מיקרופון על דש החליפה, והוא נשא את נאום ההתפטרות שלו.

“עם תום דבריו האחרונים לאומה בתור ראש ממשלה – קמרון פנה וצעד בפעם האחרונה אל הבית המפורסם על מנת לארוז. אלא שהטכנאי שכח לכבות את המיקרופון שעל דש הבגד, והציבור כולו המשיך לשמוע את שבפיו של דייויד קמרון – מי שהפסיד ברגע זה את המשרה הרמה ביותר באנגליה.

“ומה שמע הציבור האנגלי באותם רגעים? אולי דיבורי זעם על כך שצריך להחליף את העם? על הסכין שתקעו לו בגב? לא. קמרון שרק לעצמו מנגינה עליזה… ביום שבו ראש ממשלה ישראלי יהמהם לעצמו מנגינה עליזה שעה שהוא עוזב את תפקידו, דעו נא רבותי כי הגענו למקום טוב יותר”. בינתיים, במדינה המיוזעת שבה כל הצדדים לוקחים את הניצחון וההפסד הפוליטי כעניין קיומי ממש – החזון הזה נראה כמו חלום אפוקליפטי רחוק…