רקע
הימים: ימי ההתמוססות מפסגת התהילה של נצחונות מלחמת ששת הימים לתוך מלחמת ההתשה המייגעת וחסרת ההכרעה הממשית. ארגוני המחבלים שהיו אז בראשית דרכם, יחסית, מצאו להם אפיק פעולה המסוגל להסב כאב ראש רציני לישראלים ולשמש כקלף מיקוח מצוין – חטיפות מטוסים.
זה התחיל ב- 22 ביולי 1968. מטוס אל על שהיה בדרכו מרומא לישראל נחטף בידי אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין והונחת באלג’יר. ממשלת ישראל נשאה ונתנה עם המחבלים ולבסוף נכנעה לדרישותיהם ושיחררה מחבלים תמורת החטופים. אנשי החזית שחררו את הנשים והילדים שהיו על המטוס כעבור חמישה ימים ואילו את הגברים רק לאחר 39 ימים.
חמישה חודשים מאוחר יותר הופנה הטרור שוב כלפי מטוסים ישראליים אך בדרך שונה. ב- 26 בדצמבר חדרו טרוריסטים לנמל התעופה באתונה ופתחו במתקפת ירי משולבת בהטלת רימוני יד על מטוס אל על. כתוצאה ממתקפה זו נהרג אזרח ישראלי ונפצעה דיילת. כמו כן נגרם נזק למטוס.
החלטה נפלה
התפתחות מסוכנת ומדאיגה זו של ארגוני הטרור והתמקדותם ביעדים אזרחיים הקשים להגנה כמטוסי נוסעים הביאו את ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, להחליט על פעולת תגמול צבאית שתפגע בתעופה הערבית ותגרום למדינות החסות של הטרוריסטים לרסנם ולמנוע מבעדם תקיפות נוספות.
בשל היות חוטפי המטוס לאלג’יר תושבי לבנון ואף אומנו בה לפעולות טרור, ככל הנראה בתמיכת השלטונות הלבנוניים, סומנה מדינה זו כיעד לפעולה המתוכננת.
התוכנית הראשונית הייתה לחטוף מטוס נוסעים משדה התעופה הבינלאומי של ביירות ולהטיסו לישראל. לשם כך אף נבחר למשימה טייס הניסוי המפורסם דני שפירא ואומן לטוס במטוסי נוסעים שונים. לבסוף ירדה התוכנית הזו מעל הפרק ואומצה אחרת, תוקפנית ואלימה יותר, במקומה.
הפרוגרמה החדשה דיברה על יחידות מובחרות שישתלטו על שדה התעופה של ביירות, שהיה באותה עת נמל התעופה הגדול ביותר במזרח התיכון, ויפוצצו מטוסי נוסעים ערביים על הקרקע. חלון הזמן שהוקצה למשימה היה קצר מאוד. 30 דקות בלבד. הפעולה נחשבה לנועזת לפי כל קנה מידה בהיותה כוללת שיגור כוח מצומצם לליבה האסטרטגי של מדינת אויב וביצוע אקט צבאי רעשני שיובחן מייד על ידי כוחות האוייב. זאת בנוסף לאומץ המדיני שנדרש לקבלת החלטה על פעולת עומק שכזו – דבר שצפוי לגרור אחריו גינויים חריפים מקיר לקיר כמעט.
המבצע
ביצוע הפעולה הוטל על אל”מ רפאל איתן (רפול) לימים הרמטכ”ל ואז קצין צנחנים ראשי. תחת פיקודו עמדו 66 לוחמים, חלקם כוח צנחנים וחלקם לוחמי סיירת מטכ”ל וביניהם בנימין נתניהו.
ב- 22 בדצמבר, בשעה 20:30 לערך הוטסו הכוחות לביירות בשלושה מסוקי סופר פרלון שאליהם התלוו שני מסוקי בל 205 לסיוע צמוד ותצפית. המסוקים טסו מעל הים התיכון בצמוד לחוף באורות כבויים כשבקצות הרוטורים שלהם לוחיות שפולטות אור זרחני שיאפשר להם לזהות זה את זה. לאחר טיסה של כשלושת רבעי שעה, בשעה 21:18 לערך, נחת הכוח בשדה התעופה הבינלאומי ביירות.
מסוק סופר פרלון הראשון ובו כוח הצנחנים נחת בצידו המזרחי של שדה התעופה. לאחר שהכוח פרץ ממנו, הוא המריא וריחף מעל לחוף העיר בירות בכוננות לפינוי נפגעים. שני המסוקים האחרים הנחיתו את כוח סיירת מטכ”ל בצידו השני של השדה. הלוחמים נשאו תיקי גב גדולים ובהם מטעני חבלה וצוידו בדפים שעליהם סמלי חברות התעופה הערביות. הלוחמים התפצלו לחוליות והניחו שני מטעני חבלה על כל מטוס שזוהה כשייך לחברת תעופה ערבית. במטרה להבטיח את השמדת המטוסים, הונח מטען אחד על כל כנף שתוכנן להצית את הדלק המצוי במכלים שבכנפי המטוסים. בחלק מהמטוסים שהו נוסעים, וטרם מילכודם הורו הלוחמים לנוסעים לרדת מהמטוסים. במקרים בודדים סירבו הנוסעים לרדת מהמטוס והלוחמים נאלצו לירות באוויר לשם פינוים.
במקביל לפעולת הלוחמים בנמל התעופה, חגו מסוקי הבל סביבו וחסמו את צירי הגישה לנמל התעופה במטרה למנוע הגעת תגבורת. הם פיזרו על הצירים שקיות ובהם ג’ל מחליק, רימוני עשן ודוקרנים. קודם לכן, השליכו המסוקים בשני סבבים 95 רימוני עשן ו- 20 נרות עשן שיצרו מסך עשן מעובה היטב בצידו המזרחי והצפוני של שדה התעופה.
במהלך המבצע מולכדו 15 מטוסים אך מטוס אחד היה מטוס ישן, שבעת המבצע היה בתוך האנגר לתיקונים. במטוס התחבאו מספר עובדים של שדה התעופה. למזלם המיוחד, המטענים היחידים שלא התפוצצו באותו ערב היו אלו שהוצמדו למטוס זה.
לקראת סיום הנחת המטענים והתארגנות הכוחות לפינוי, הבחינו טייסי המסוקים המסייעים בכוח לבנוני במשאית ושריונית שניסה להגיע לשדה התעופה בדרכי עפר מצפון. טייס מסוק הבל הורה לקצין הטכני של המסוק לפתוח באש מא”ג לפני גלגלי כלי הרכב במטרה לעצור אותם. משהמשיכו כלי הרכב להתקדם, פתח הקצין הטכני באש ממקלע כבד 0.5 במטרה לפגוע ולשתק אותם. השריונית והמשאית נפגעו ונעצרו.
בתוך כחצי שעה הושמדו, בסדרת פיצוצים אדירים שהרעידה את ביירות, 14 מטוסי נוסעים אזרחיים, שהיו בבעלות שלוש חברות תעופה לבנוניות: “מידל איסט איירליינס” (M.E.A), “ליבניז אינטרנשיונל אירווייס” (L.I.A) ו”טרנס-מדיטרניאן איירליינס” (T.M.A). שווים של מטוסים אלה נאמד בלמעלה מארבעים מיליון דולר.
בחסדי שמיים התנהלה הפעולה באופן חלק ומרשים וכל הכוחות שבו הביתה ללא נפגעים.
השלכות ותוצאות
המבצע הראוותני והנועז זכה לתהודה רבה בכל התקשורת בעולם. אך לצד ההרתעה שיצר בנוסח: “ידינו הארוכה מגיעה לכל מקום” עורר המבצע תגובות בינלאומיות חריפות. מועצת הביטחון של האו”ם כונסה לבקשת לבנון וגינתה את הפעולה. תגובה קשה במיוחד יצאה מצרפת, שראתה בלבנון בת חסותה. נשיא צרפת דאז, שארל דה גול, החריף עוד יותר את האמברגו שהוטל על ישראל עוד קודם לכן והפכו למוחלט על כל סוגי הנשק והחלפים – לרבות 50 מטוסי מיראז’ 5 שהוזמנו מכבר על ידי חיל האוויר הישראלי ועתה בוטלה אספקתם. בכך תמה למעשה תקופה ארוכה של הצטיידות צה”ל בנשק צרפתי, שהומרה ברכש נשק אמריקאי החל מראשית שנות ה- 70.
למעשה, למרות הצלחתו של המבצע וחידוש אפקט ההרתעה לא פסקו ההתנכלויות ליעדי תעופה ישראליים. תופעת חטיפת המטוסים המשיכה והגיעה לשיאה 8 שנים מאוחר יותר במבצע אנטבה. גם ההתקפה על המטוס באתונה הסתברה כיריית הפתיחה וכתקדים חיוור לאירועי טרור חמורים בהרבה שהמפורסם ביניהם הוא הטבח בנמל התעופה בן גוריון בשנת תשל”ב שגבה את חייהם של 24 אנשים.
בשולי המבצע
כמו בכל פעולה מסוג זה אף סביב מבצע תשורה נרקמו אגדות רבות. המפורסמת שבהן היא מעשייה משעשעת למחצה וספק נכונה, הטוענת כי בעיצומו של המבצע נכנס מפקד הפעולה אל”מ רפאל איתן לבית קפה ששכן בבית הנתיבות, התיישב, הזמין קפה, שתה, שילם בשטר כסף ישראלי ונעלם מהמקום …
אמרה אחת של רפול ביחס למבצע עשתה לה כנפיים:
“הפשיטה על מקום מכובד, נמל-תעופה המשמש לנחיתת מטוסים מכל העולם, חייבה לדעתי הופעה מתאימה לצנחנים: מדי א’, נעליים מצוחצחות וכומתות על הראשים. נראינו חדורי גאווה וכבוד, מלאכי חבלה סוג א’ …”
