לילה קודם חג השבועות תשע”ב, עת רוב היהודים מכינים כוחות לקראת ליל השימורים, התאספה קבוצת אנשים לחגיגה מיוחדת ולא שגרתית בעליל – באולם שעל יד בית הכנסת סלונים. ההתרגשות פרצה גבולות. דמעות רבות של רגשות נעלים ושמחה הכתימו את לחיי המשתתפים ורושמו של האירוע יוצא הדופן נחקק בלב כולם. מה היה שם?
לא בכל יום חוגגת ביתר את הסתופפותם של שני אחים, גרי צדק, תחת כנפי השכינה. האירוע המרגש שחתם את התהליך הארוך והמפעים, הרצוף בגילויי השגחה פרטית, לווה בשמחה אמיתית של מצווה שסחף אחריו גם אנשים שלא הכירו כלל את השתלשלות העניינים. קשה היה להישאר אדיש מול רצון עז כל כך של שני אחים שבשיניים חשוקות עשו דרך חתחתים עד בואם הלום – להצטרף לקהל השם.
על המלאכה ניצח ר’ גבריאל מישקין הי”ו – דמות מוערכת וידועה בעלת רקורד מרשים בשדה קירוב רחוקים (מבכירי ערכים במשך שנים רבות) ומחשובי חסידי סלונים בעירנו המעטירה.
בכוח תיאורו המופלא ניאות ר’ גבריאל לשטוח בפנינו את הסיפור במלואו.
השליחות העלומה
לפני כשנתיים הוצע לי לנסוע לפנמה לצורך שליחות חינוכית. ילדותי עברה עלי בארגנטינה כך שאני מכיר את השפה ואת אורח החיים באמריקה הלטינית. כמובן שנסיעה מסוג זה אינה דבר של מה בכך ודורשת הכרעת רב. עליתי אפוא ירושלימה ונכנסתי למורי ורבי האדמו”ר מסלונים שליט”א. שטחתי בפניו את ההצעה על כל מורכבויותיה. האדמו”ר עצם את עיניו ושתק למשך זמן מה. לבסוף אמר לי שעלי להיעתר להצעה והוסיף את המשפט המסתורי הבא: “אתה צריך לעזור שם למישהו”. נימת הדברים הייתה בלשון רמיזה לבאות – שדבר זה צפוי לקרות, ולא כהוראה סתמית.
ובכן נסענו לפנמה הרחוקה, אני ורעייתי. עסקתי שם בניהול תלמוד תורה ובית יעקב, בחוגי יהדות למבוגרים ובעוד עניינים רוחניים. כל אותה עת ניקר במוחי אותו ציווי-רמיזה לבאות של האדמו”ר. אמנם זכינו בס”ד לקומם שם מפעלים יהודיים רבים ולקרב יהודים לתורה ולמצוות, אך לא הרגשתי שאותו צפי עתידי התממש.
השנה הראשונה הייתה לא פשוטה בכלל עבורנו. לא קל לחיות בנכר מוקפים במיליוני גויים. זאת בנוסף לקשיים שונים שנערמו על דרכינו כל אותה העת.
בתום אותה שנה היינו על סף משבר ורצון עז לחזור ארצה.
גיחה למקסיקו
יום אחד מתקשר אלי אחי מהארץ ומספר לי שדודי, רב חשוב במקסיקו, נחלה במחלה קשה ועומד לעבור ניתוח מסובך בראשו. צריכים מישהו שיהיה איתו במהלך ימי הניתוח וההתאוששות בבית החולים המקומי. מכיוון שאותו דוד הינו גלמוד בעולמו ואין לו ילדים שאל אותי אחי אם אוכל לקחת חופש לכמה ימים כדי לסעוד את הדוד.
פניתי למעסיקי ולאחר שהסברתי להם את נחיצות העניין קיבלתי אישור מיוחד לחמישה ימים. מייד ארזנו כמה חפצים נחוצים וטסנו, אני ורעייתי, למקסיקו. בשדה התעופה קיבלו את פנינו שני גברים שנראו בחורי ישיבה לכל דבר. הסתבר שהם תלמידיו של הדוד והתמנו על ידו לדאוג לכל צרכינו. אכן הם טרחו סביבנו והנעימו לנו את שהותנו ככל שניתן. הם סידרו לנו מקום אירוח, אוכל כשר ונסיעות לבית חולים ככל שנחפוץ. באחת הנסיעות התפתחה בינינו שיחה רצינית ובמהלכה חשפו בפני השניים שהם בעצם גויים הנמצאים בתהליכי התקרבות ליהדות. להפתעתי לא היה גבול. אורחותיהם וידיעותיהם היו כל כך יהודיים שלא ניתן היה להעלות על הדעת שבעצם הם אינם כאלו.
במשך הימים הקרובים גוללו בפני השניים את סיפורם במלואו.
גר ותושב
שמם הוא אלן וקווין אנדרדה. אלן בן 25 וקווין בן 20. אביהם עשיר גדול ולו מפעל למנועי אוניות. במסגרת עבודתו הוא מתחזק ספינות העוגנות בלב ים לצורכי מחקר וקידוח. לצד לימודיהם באוניברסיטה עבדו הבנים במפעלו של אביהם ויצאו לעיתים מזומנות ללב ים לצורך תחזוקת אוניות. באחת הפעמים נוצר קשר בין האב ובניו ליהודי חילוני שעבד על אחת הספינות. הלה הלהיב אותם בתיאוריו על ישראל וגרם להם להתעניין בה. הם ביקשו לדעת עוד וזה הביא להם ספרים העוסקים בנושא. כמובן שהחומר שהוא הביא דיבר על היסטוריה וציונות במבט חילוני. הם התלהבו מאוד וקראו בשקיקה את כל הספרים שקיבלו. בשלב מסוים הם הרגישו שחסר כאן משהו. הם לא ידעו להצביע בדיוק מה הפריע להם אך הם חשו שזה לא הסיפור האמיתי.
בהשגחה פרטית נפגשה דרכם עם יהודי דתי – אף הוא מעובדי המפעל. הלה פתח להם אפיקים חדשים לגמרי והפגיש אותם עם שורשיו האמיתיים של עם ישראל.
בשלב הזה הבנים לבדם המשיכו במסעם ליהדות ללא האב שהסתפק במה ששמע עד כה. לבסוף הם מצאו את הדוד שהרחיב עוד את ידיעותיהם ונתן להם מבט של ממש ליהדות הצרופה. האחים הוקסמו לחלוטין והשתוקקו ללמוד ולדעת עוד כשהרצון להתגייר הולך ומתגבש אצלם. בשלב זה התנה הדוד את המשך הקשר איתם בעזיבתם את האוניברסיטה. למרות הקושי שבדבר הסכימו האחים בחפץ לב לתנאי זה. הם המשיכו בעבודתם אצל האב חצי יום ובחצי השני ישבו בבית מדרשו של הדוד וקנו בשקיקה את אוצרות היהדות. הם למדו מסכתות רבות ומילאו את כריסם בהלכות מכל תחומי החיים: שבת, עירובין, ברכות ועוד.
כעבור תקופה קצרה הם החליטו סופית על רצונם להתגייר. הם פנו למוהל במקסיקו וזה ערך להם ברית מילה ככל הלכותיה ודקדוקיה. למרות זאת, את הגיור הסופי הם לא עברו – על פי הוראתו הנחרצת של הדוד שתהליך זה יתבצע אך ורק בארץ בבית הדין של רבי ניסים קרליץ שליט”א.
בינתיים חלפו הימים. דודי עבר את הניתוח בהצלחה, ב”ה, והחל להתאושש.
השליחות הסתיימה
בערב שבת התקשרתי לרבי שליט”א וסיפרתי לו שאני במקסיקו אצל דודי ההולך ומחלים מהניתוח. לא הזכרתי את עניין האחים כלל. הוספתי וסיפרתי עוד על קשיינו בפנמה ועל הרצון שלנו לחזור לארץ. במענה מפתיע אמר לי האדמו”ר בזה הלשון: “גלותך הסתיימה”.
הרגשתי באותו רגע בברור שללא ספק הקשר עם האחים החפצים להתגייר הוא הוא הדבר שאליו נתכוון האדמו”ר מלכתחילה, ועתה, אחרי שהתחלתי במצווה נסתיים בעצם תפקידי בניכר; ומכאן והלאה עלי לעזור להם לממש את רצונם הטהור.
כשנפרדתי מהבחורים ועמדתי להמריא לפנמה הם התחננו בפני שאעזור להם להתגייר כשיבואו לארץ. הבטחתי להם לשמור על קשר ולסייע בידם ככל שיתאפשר.
בתום שנת הלימודים חזרנו לארץ הקודש. כל אותה העת וגם אחר כך בבואנו לארץ המשכתי לשמור על קשר עם האחים.
ממרחק יבואו
לאחר תקופה קצרה הודיעו לי האחים שהחליטו סופית לבוא לארץ ולהתגייר. במשך כשלושה שבועות הם התארחו בביתר ובמשך כל זמן זה ליוויתי את תהליך הגיור שלהם בבית הדין של ר’ ניסים. העוסקים במלאכת הגיור בבית הדין לא ידעו את נפשם מרוב התפעלות. שנים רבות לא פגשנו גרים הגדושים בידיעות תורניות כמו האחים הללו, אמרו.
יומיים לפני שבועות טבלו האחים ונעשו יהודים חדשים. אלן נקרא מעתה אילן צבי, וקווין – טוביה. יממה לאחר מכן, בלילה שקודם חג השבועות, ערכנו להם סעודת מצווה. לאירוע הוזמנו רבנים, מכרים וידידים, ולמרות העיתוי ההיענות הייתה מרשימה. האירוע עצמו היה מרומם ומרגש במידה שלא תתואר. לשיא הגיעו הדברים כאשר קמו האחים לדבר. הדברים נאמרו בספרדית ואני תרגמתי אותם לעברית. תוך כדי הנאום נחנק גרונם של האחים מדמעות התרגשות ורבים הצטרפו אליהם בהיחבא. לאחר מכן קמו כולם לרקוד עם שני גרי הצדק והשמחה עלתה עד לשמיים.
מסירות נפש
בחג השבועות למדתי שוב לדעת עד איזה מימד עומק אימצו אילן צבי וטוביה את אורח חייהם היהודי. השניים שכרו דירה בירושלים עקב רצונם העז לחוג את החג הראשון שלהם כיהודים בעיר הקודש. אף אני כמנהגי עליתי לירושלים להסתופף בצילו של כ”ק האדמו”ר מסלונים שליט”א. הם רצו להתפלל ותיקין בכותל ולכן סיכמתי איתם שהם ישובו לדירתם לאחר התפילה, יישנו כמה שעות ואז יבואו לאכול אצלי – באחת בצהריים.
באמצע קריאת התורה, שהתקיימה קרוב לשעה שתים עשרה, הבחנתי לתדהמתי בשניים המצטופפים בין ההמון. בתום הקריאה ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה הם עושים פה. הלא סוכם שילכו לנוח. בתום ליבם הם ענו לי שנדמה היה להם שלא שמעו היטב את קריאת התורה בכותל ולכן באו לבית המדרש של סלונים כדי לשמוע שוב את הקריאה. הם ויתרו על שנתם לאחר לילה מפרך והמתינו כמה שעות בבית המדרש כדי לשמוע שוב את קריאת התורה. ממש נפעמתי מעוצמת מסירות הנפש שלהם.
לאחר חג השבועות חזרו השניים למקסיקו להמשיך וללמוד תורה מדודי – אותו הם רואים כרבם הנערץ. הם חיים בדירה משלהם ומקיימים אורח חיים יהודי מלא, כמובן. תקוותם לבנות בקרוב את ביתם – בית נאמן בישראל ולגדל דורות ישרים ומבורכים.
