כל מה שרציתם לדעת על תהליך ייצור השופר
קולות השופר שתיבלו את חודש אלול ועוררו אותנו דבר יום ביומו לחזור בתשובה, עומדים להגיע לשיאם בימים הנוראים – עת יישמע קולם בימי ראש השנה מאלפי בתי כנסת, לקיים מצוות עשה דאורייתא של תקיעת שופר.
השופר נראה עצם פשוט לחלוטין. הוא עשוי מחומר טבעי אחיד המצוי בשפע ולכאורה אין בו כל תחכום. לעינו של בור בנושא, מסתכמת המלאכה בחיתוך הקרן מהבהמה וניקוייה. מה כבר יכול להיות אתגר בעיבוד קרן לשופר?
האמת שונה לחלוטין. תהליך ייצור השופר הוא מורכב ומסובך, ורווי בסודות מקצוע העוברים מדור לדור בדיסקרטיות קפדנית. שעות רבות של עבודה מפרכת מושקעות בכל שופר והתוצאה המוגמרת אינה דבר המובן מאליו כלל.
בשורות הבאות נעמוד על התהליך המעניין החל מאיתור הקרניים המתאימות ועד לשופר המוגמר.
גדילת הקרן
אולי תתפלאו לשמוע, אבל השופר עשוי בעצם מאותו חומר שממנו עשויות הציפורניים שלנו – קראטין. הוא גדל בצורה מעניינת לא פחות: עצם הגולגולת של בעל החיים ממשיכה אל מחוץ לגופה, ועליה גדלה הקרן. החלק היותר רחב בקרן, דחוס וסתום למעשה באותה עצם. החלק העליון, הצר יותר שממנו יכינו את פיית השופר, עשוי כמקשה אחת מהחומר הקרני ללא כל פתח.
מקור הקרניים
השופר המובחר על פי ההלכה הוא כזה שהגיע מראש של איל שהוא בעצם כבש בוגר שמלאה לו שנה לפחות. רובם המוחלט של השופרות המיוצרים כיום הם כאלו.
האילים הגדלים בארץ אינם מפותחים דיים ולכן הקרניים שלהם אינן איכותיות. הבלאי שלהן גבוה מאוד ורובן נשברות עוד בשלבי הייצור הראשונים. מסיבה זו, כל הקרניים המשמשות לייצור שופרות מיובאות מחו”ל. המקור העיקרי שלהם הוא במרוקו ובארצות דרום אפריקה. שם גדלים אילים הנראים כסוסים כמעט וקרניהם מתנוססות לתפארה. לדעת מומחים בתחום מקור ההבדל בין מדינות אלו לישראל נעוץ בתרבות האכילה השונה. בעוד שאצלנו המקור העיקרי לבשר הוא עוף או בקר, הרי שבמדינות הערביות הכבש הוא המאכל הפופולארי – מה שתורם לגידולו המושקע יותר. בשנים האחרונות התרחב הייבוא גם לאוסטרליה ולניו זילנד – הידועות בעדרי ענק של כבשים הקיימים בהן, המונים מיליונים רבים של ראשים.
יש יבואנים הנוסעים בעצמם למדינות אלו כדי לברור את הקרניים המתאימות, אך רוב הקרניים נשלחות לארץ בידי המקומיים. הקרניים נקנות בכמויות גדולות – בטונות, ונשלחות לארץ באוניות. הקרניים מגיעות במצבן הטבעי, כפי שהיו על ראש האיל. ציפוי הקרן מחוספס וחסר ברק ובתוכו עדיין מחוברת עצם הקרן. הפחת בקרניים הוא גדול מאוד, כל סדק ושבר פוסל את השופר. רוב הקרניים מגיעות סדוקות, וחלק אף רקובות. רק כשלושים אחוז מהחומר זוכה להגיע לשלב העיבוד.
יצרני השופר מקפידים לקבל קרניים חזקות, ובאורך חצי מטר לפחות, כי גם בתהליך הייצור הבלאי גדול. משקלה של כל קרן בממוצע הוא 1-2 ק”ג.
ייבוש ועיבוד
לאחר המיון הראשוני, שבו מסולקות הצידה כל הקרניים השבורות והסדוקות ונותרות רק קרניים איכותיות בעלות פוטנציאל להפוך לשופר, מתחיל תהליך העיבוד. ראשית, עוברות הקרניים תהליך ייבוש – תנאי הכרחי לשלב הבא: הוצאת העצם מהקרן. שליפת הסחוס הגרמי מהקרן היא השלב העיקרי האפוף בסודות מקצוע, שכן הוצאתה באמצעות קידוח תפגע במעטה הקרני באופן כמעט ודאי ותחסל את סיכויי הקרן להפוך לשופר כשר. לכן, פועלים יצרני השופרות בדרכים אחרות להוציא את העצם, אם בחומרים כימיים ואם באמצעות חום.
לאחר שהופרד ציפוי הקרן מהעצם שבתוכו, בודקים, שוב, אם הקרן כשרה ליצור שופר. פוסלים כל קרן שיש בה חור או סדק, הפולשים עד לחלקה הפנימי. אם הנקב או הסדק חיצוניים בלבד, הקרן כשרה. תיקונים לא נעשים, משום שעל פי הכתוב הקרן צריכה להיות “הכול ממינו”, כלומר – שלא יהיה בה שום חומר זר (תיקון שופר מאותו החומר – יקר מאוד, ועושים זאת רק במקרים מיוחדים, כאשר אדם נקשר לשופר מסוים, ואין הוא מוכן לוותר עליו). בתום כל זאת מתקבל, למעשה, הבסיס של השופר. או אז נערכת הפוגה בייצורו והוא מוטמן לזמן מה, בחול או בנסורת, כדי לסלק את הריח האופייני והבלתי נעים
לאחר שהריח סר מוכנסות הקרניים לתנור, כדי לעקר אותן מיצורים חיים, שיכולים להתקיים בתוכה. הקרן עשויה חומר אורגני והיא סביבת חיים
עבור חרקים, תולעים ומזיקים אחרים, שאם יתקיימו בתוכה ישמידו אותה עם
הזמן.
זוקף כפופים
רוב הקרניים גדלות בתצורה המתאימה לשופר ואינן צריכות עיבוד נוסף מבחינה זאת. לעומתן ישנן קרניים מפותלות מאוד הזקוקות ליישור ולהתאמת צורתן כדי שיהיו ראויות כשופרות. האשכנזים משתמשים בשופר ישר בתחילתו ומפותל בסופו, ובעדות ספרד מעדיפים קרן ישרה, הפונה כלפי מעלה. הסיבה העומדת מאחורי העדפה זו מעניינת ובעלת משמעות היסטורית. בעבר נאסר על היהודים בגולת ספרד לשאת שופר ולתקוע בו, והיה צורך להבריחו במכנסיים. ככל שהשופר ישר יותר כך קל יותר להחביאו שם, ולכן התפתחה מסורת זו המעדיפה שופר ישר.
בתהליך היישור של השופר, מושקע מאמץ רב והוא נחשב לשלב הקשה ביותר לביצוע. לכן השופר הספרדי יקר יותר (פי שלושה). הבלאי, שהוא גדול בלאו הכי, גדל כאן יותר, וכל שופר שני נשבר בעת היישור.
אופן היישור הוא כדלהלן:
מכניסים את הקרן לתנור בטמפרטורה גבוהה מאד, שמרככת אותה במידת מה ומאפשרת לעבד אותה, ואז מיישרים את החלק הצר בזהירות לצורה המבוקשת. שיטה נוספת היא שלא להכניס לתנור את הקרן אלא להדליק אש מתחתיה עד שהיא נראית מפוחמת בחלקה הצר. או אז ניתן לשנות את צורתה
וליישרה.
תהליך היישור חשוב לא רק למראה השופר אלא גם כהכנה לשלב הבא – שלב הקידוח, שקשה לעשותו כיאות אם הקרן אינה מיושרת כל צורכה.
קידוח
שלב זה דורש מקצועיות רבה ומיומנות מיוחדת., אחריו הופכת הקרן לשופר של ממש שניתן לתקוע בו. כזכור, חלקה הצר של הקרן בנוי כמקשה אחת והוא סתום לחלוטין. כדי להופכה לשופר יש לקדוח חור שיהווה תעלת אוויר עד החלק המתרחב, החלול. הקידוח הינו פעולה רגישה הצריכה להתבצע בדיוק מרבי. סטייה קלה עם המקדח והקרן עשויה להישבר או להתחורר – מה שיפסול אותה לחלוטין (לצערנו ישנם אנשים שמתקנים בדבק את החור שנוצר על ידי קדיחת השופר, דבר שאינו מועיל מאומה להכשר השופר, ומכשילים בכך את הרבים). למרות מיומנות העוסקים בכך, שופרות רבים אינם מצליחים לעבור את תהליך הקידוח והם מושלכים לפח בסופו של דבר.
הקידוח מקנה למעשה את צורת הפייה הראשונית לשופר, שדרכה תתבצע התקיעה.
למרות קושי המלאכה היא עדיין קלה לאין ערוך לעומת עשייתה ללא מקדח – בימים עברו. או אז היו מחממים חוט ברזל עד שיהיה לוהט ומחדירים אותו לחומר הקרני הקשה. דרך נוספת הייתה באמצעות מברגים ידניים. כך או כך, ניקוב הקרן באמצעים ידניים היה עבודת פרך שאין להתקנא בה.
ליטוש
השלב הכמעט סופי, הוא ליטוש השופר ועיבודו למראהו הסופי, המבריק. הליטוש נעשה באמצעות מכונה מיוחדת – בתחילה ליטוש גס ואחר כך ליטוש עדין. גם בשלב זה נזהרים מאד לא לפגוע בשלמות השופר ולכן דיסקית הליטוש במכונה עטופה בבד כדי לרכך את עוצמת החיכוך. אם הקליפה הטבעית של השופר בעלת מראה יפה, מעדיפים שלא לשייף אותה ולהותירה על מכונה. כל שופר בנוי אחרת ויש לחשב את מקום הליטוש שלא יווצר לחץ חזק מידי בנקודה חלשה. לחץ כזה עשוי לגרום לשבירת השופר או לסדיקתו ללא תקנה. כמובן שהס מלהזכיר שימוש בחומרים חיצוניים לצורך הברקה כי מבחינה הלכתית הכול אמור להיות מאה אחוז טבעי.
הכשר
זהו. לאחר כל התלאות התקבל שופר נאה למראה. לצורך אישורם ההלכתי מובאים השופרות למשגיח הכשרות הבודק אותם מכל הצדדים. המשגיח משתמש בלחץ אויר ובפנס מיוחד כדי לוודא שאין בהם סדק, נקב או סתימה. אם הבדיקה יצאה תקינה מדביק המשגיח על השופר מדבקה שעליה חותמת ההכשר. עתה מוכן השופר לשיווק.
חידושים מיוחדים
ישנה אפשרות לבצע בשופר התאמת קול לפי בקשת הלקוח, הנובעת בדרך כלל מחיבתם המיוחדת של יוצאי עדות ישראל השונות. לכל עדה בישראל יש צורת שופר המקובלת עליה, וצליל הערב לאוזניהם של בני העדה. לשופרות שונים יש צלילים שונים: עבה, גס, דק ובכייני. דרך עיבודו וסוגו של כל
שופר משפעים על הקול, שיבקע ממנו. אופן ביצוע מלאכה זו נחשב אף הוא לאחד מסודותיו השמורים של המקצוע.
טכניקה נוספת שהתפרסמה בשנים האחרונות היא התאמת הפייה למבנה הפה של בעל התוקע הספציפי. באופן זה יקבל בעל התוקע שופר המתאים לו בדיוק, מה שיועיל לו לתקוע תקיעות משובחות ללא מאמץ כמעט.
לא רק לראש השנה
תעשיית השופרות בארץ אינה מוגבלת רק לשופרות המיועדים לתקיעות מצווה. ישנו ליין מיוחד לשופרות כפריטי יודאיקה. שופרות אלו, הפסולים לתקיעה, מיוצרים עם קישוטים שונים ואף עם עיטורי כסף.
מחירם של שופרות כשרים נע ממאה וחמישים ש”ח לשופרות פשוטים ביותר ועד לחמש מאות ש”ח לשופרות איכותיים. כמובן שמחירם של שופרות היודאיקה מאמיר הרבה מעבר לסכומים אלו בהתאם לרמת האומנות שהושקעה בשופרות ולאופי הקישוטים.
זיופים ובעיות
כמו בכל תחום גם על תעשיית השופרות לא פסחו הזיופים. לעיתים מגיעים לארץ שופרות שיוצרו על ידי גויים בארצות שמהן עיקר האספקה – כמו מרוקו ומדינות דרום אפריקה. שופרות אלו, מעבר לכך שנעשו על ידי גויים, מיוצרים לפעמים מחלקי קרניים שהודבקו זה לזה באופן כמעט בלתי מורגש. כמובן שזייפנים אלו לא ישליכו לפח שופר שניקב או נסדק. הם יאטמו את החור או את הסדק בחומרים שונים כך שלא יראו לעין בלתי מיומנת. כבר אירע שקהילה גדולה נכשלה ולא יצאה ידי חובה בתקיעות שופר של ראש השנה, כי בעל התוקע השתמש בשופר מתוצרת זו שהיה פסול לחלוטין. כמו בכל הדברים גם בשופרות ההכשר חיוני ולא ניתן לוותר עליו.
בעיה מסוג אחר, עלולה לצוץ דווקא מכיוון תנאי האחסון של השופרות. אנשים לפעמים מאחסנים את השופר שלהם בתוך כיסוי טלית או שקית ניילון במשך כל השנה. הם לא לוקחים בחשבון שהשופר מקורו מן החי ובשל כך עשויים להתחולל בו תהליכי ריקבון. שופר שהיה סגור כל השנה במקום ללא אוויר יכול להימצא על ידי בעליו כשהוא סתום עקב התנפחות. חלק מגלים שהוא מאבד ברק ואפילו מתחיל להירקב. תנאי חיוני לאחזקתו התקינה של השופר היא הנחתו במקום מאוורר. כך הוא יכול להישמר לשנים רבות.
שופר בעמק הבכא
ביד ושם מצוי תיעוד מדהים על מסירות נפש לייצור שופר, לצורך התקיעות בראש השנה, במחנות המוות של הנאצים ימ”ש.
שופר זה נוצר תוך סיכון במחנה עבודות כפייה סקרז’יסקו-קמיינה שבפולין, לקראת ראש השנה תש”ד, בידי משה (בן דב) וינטרטר מהעיר פיוטרקוב, שהיה מאסירי המחנה ועבד במסגרייה של מפעלי הנשק.
את הרעיון ליצירתו הגה האדמו”ר מראדושיץ, שהיה אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה שחייבים לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה כזו, את מידת הרחמים. השגת קרן אייל הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר הייתה משימה מסובכת מאוד. אחד השומרים הפולנים שוחד בכסף לצורך זה, אך הוא הביא קרן של שור. רק תמורת סכום כסף נוסף, הביא למחנה קרן אייל .
האדמו”ר פנה אל משה וינטרטר בהיותו מסגר ובן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. משה וינטרטר לא נעתר מייד, שכן הכנת חפץ שאינו תחמושת, בכלי העבודה של המסגרייה, או נשיאה של חפץ כלשהו בין המפעלים למגורים, הייתה כרוכה בעונש מוות מיידי.
למרות הסיכון הרב, יצר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו”ר. השמועה על השופר עברה מפה לאוזן וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו”ר תוקע בשופר.
משה וינטרטר שמר על השופר עמו בכל תקופת מאסרו בסקרז’יסקו-קמיינה וגם כאשר הועבר למחנה צ’נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת אותו עמו כאשר נלקח לבוכנוואלד. עם שחרור מחנה צ’נסטוחובה, הוחזר השופר לקהילה היהודית בעיר ומאוחר יותר הגיע לארצות הברית.
בתום המלחמה עלה וינטרטר לארץ ישראל, ובשנת 1977 סייע בהעברתו של השופר ליד ושם למשמורת עולם.
