שפעת הגמחי”ם להלווואות שנתברך בהם דורנו טשטשה לחלוטין את הגבול בין יש לאין, והקהתה את הפחד מהשאלה הבסיסית: איך לגמור את החודש, כי ‘מה הבעיה, יש גמ”ח’. האם תופעת ריבוי הגמ”חים רק מעמיקה את הבעיה במקום לפתור אותה
דמיינו לעצמכם שביום בהיר, או סגריר ליתר דיוק, מחליטים כל מנהלי הגמ”חים לפתוח בשביתה ללא הגבלת זמן, מסיבות בלתי ידועות. בימים הראשונים עדיין החיים יתנהלו כסדרם, אך תוך שבוע יתחילו החריקות הרציניות. צ’קים יתחילו לחזור באין כיסוי, תשלומים שהובטחו לספקים לא ייפרעו וטלפני הבנקים יעבדו שעות נוספות. השלב השני כבר יהיה באווירה קטסטרופלית יותר. אלפי חשבונות יהפכו למוגבלים, מוסדות תורה וחסד יסגרו חלילה, בהעדר אשראי שאינו בנקאי, ו ‘לקוחות’ רבים מאוד יצטרפו לקופות הצדקה הכלליות.
על השלב השלישי כבר ממש קשה לחשוב. סך השידוכים ירד פלאים ובתולות ישראל תשבנה בביתן עד שילבין ראשן. גם לקנות תפילין לחתן בר מצווה, שלא לדבר על האירוע עצמו, יהיה פרויקט שלא רבים יוכלו לעמוד בו. תוכלו להוסיף תרחישים שחורים רבים לסל זה ואף אחד מהם לא יהיה רחוק מהאמת.
האם המצב הזה תקין? הייתכן שהתנהלותן הכלכלית של רבבות משפחות תהיה תלויה בחסדי הגמ”חים ובלעדיהם הן לא תחזקנה מעמד?
שאלות נוקבות אלו הפנינו לרב מ. מנהל אחד הגמ”חים בעירנו, ובשיחה מרתקת הוא פרס בפנינו את השקפתו, כמו גם את ניסיונו העשיר, בתחום הלוואות גמ”ח.
קודם כל, הוא אומר, צריך להבחין בין שלושה סוגי הלוואות עיקריים:
האחד, הלוואה מושכלת. כלומר, הכסף קיים ברשות הלווה בפוטנציאל אך הוא אינו זמין כרגע. לדוגמא, בעוד תקופה מסוימת הוא אמור לקבל סכום כסף גדול ממקור כלשהו, או שבסוף כל חודש נותר בידו סכום מסוים וכעבור תקופה מוגדרת יצטברו סכומים אלו לסכום המבוקש. אך הוא זקוק לכסף כרגע.
השני, הלוואת אין ברירה. הוצאה פתאומית שאינה מתוכננת כמו: בעיה רפואית חלילה, או נזק שצריך לתקן וכדומה. במקרים אלו הלוה אינו יודע מהיכן יחזיר אך הוא מוכרח לשלם את ההוצאה. תקוותו היא לגלגל את החוב כמה שיוכל עד שימצא פתרון מהיכן להחזיר את הכסף – בפעם אחת או בתשלומים.
השלישי, הלוואת נוחות. במקום לחיות במאזן תקין וזהיר ולהסתפק במה שיש, לוקח הלווה סיכונים ונוטל הלוואות כדי לגמור את החודש, במקרה הטוב, או לקנות דברים שהוא יכול היה להסתדר מבלעדיהם, במקרה הפחות טוב. הוא לא יודע מהיכן יחזיר את החובות החדשים אך מנוחתו אינה מוטרדת במיוחד. לא אלמן ישראל … יש גמ”חים בשפע …
רגע, לא הזכרת הלוואות לצורך שמחות כנישואין או בר מצווה.
אכן, בשל היותן מושפעות מלחצים חברתיים ואובייקטיביים רבים, הן דורשות התייחסות מיוחדת ויריעה נפרדת. אולי אם יזדמן לנו בעתיד נוכל בשמחה להרחיב גם בנושא סבוך זה. לגופו של עניין, הגמ”חים נוסדו בעיקר עבור שני הסוגים הראשונים שהזכרנו מקודם. המטרה הייתה לאפשר לאנשים זמינות לכסף פוטנציאלי או סיוע במקרי חירום. למרבה הצער דווקא ריבוים של הגמ”חים גרם להתפתחות הסוג השלישי, היינו: אנשים המתפתים לנוחות ולקלות שבהשגת הלוואות ומשתמשים ביכולת זאת למטרות שאינן מוכרחות. דבר הרסני זה גרם למשפחות רבות מספור להיכנס לסחרורי חובות כבדים מנשוא.
אולי תוכל לחדד לנו יותר את פשר המושג ‘מטרות שאינן מוכרחות’, האם כוונתך לקניית מוצרי מותרות ולבזבזנות בעלמא, או לכל דבר שאינו מוגדר כפיקוח נפש?
אני אענה לך בסיפור. בראשית דרכי כמנהל גמ”ח הכרתי יהודי יקר אחד, בעל תשובה, שזה לא מכבר הקים את ביתו. הוא ישב ולמד מבוקר עד ליל בכולל ואשתו לא הסתדרה עם עבודה. כמובן שמהר מאוד הם נקלעו לעוני מחפיר ולמצוקה משוועת. לא אשכח את ההלם שתקף אותי בפעם הראשונה שביקרתי בביתו של אותו יהודי. הדלות ממש זעקה מכל פינה. שאלתי אותו אז בתימהון, למה שלא תיקח הלוואה גדולה מאיזה גמ”ח, ותקנה לעצמך שקט כלכלי לתקופת זמן ממושכת. הוא התבונן בי במבט של חוסר הבנה מוחלט. איך אני יכול ללוות כסף כשאין לי מושג מהיכן אחזיר אותו, שאל אותי בתום לב.
באותו רגע הבנתי את הטעות שנכנסה לחיינו. כל כך התרגלנו אליה עד שהיא לא מעוררת בנו את חוש הביקורת. כל הרעיון של לקחת כסף בהלוואה מבלי לדעת מהיכן להחזיר אותו בטעות יסודו! לעיתים עדיף להזדקק לצדקה מאשר להתחייב על דברים שאין לנו ודאות כלפיהם. ההישענות על גמ”ח אחר כמוצא מן הסבך אינה פותרת את הבעיה אלא רק דוחה אותה, כי בסופו של דבר האיש יאלץ להשיב את חובו.
כלומר, אדם שאין לו ודאות על יכולת הפירעון שלו אסור לו לחלוטין ללוות כסף? הלא אתה עצמך החשבת את בעלי ההוצאות הרפואיות ככאלו שגם למענם נוסדו הגמ”חים – למרות שאין להם מושג מהיכן יחזירו את הכסף.
הסיפור שסיפרתי מקודם נועד לחדד את שורש העניין מזווית מוקצנת. העיקרון אכן נאמר לכולם אך ביטוייו משתנים מאדם לאדם בהתאם להגדרת התחום של חייבים ולא חייבים, ואסביר. מאז ומקדם הלוו אנשים כסף על בסיס ‘לכשירווח’, דהיינו: עתה ישנו דוחק אך התקווה היא שבעתיד המצב ישתפר ואז ניתן יהיה להשיב את החוב. כלומר, ברור שיש מקום להלוואה על סמך עתיד טוב יותר הגם שאינו ודאי, אך דבר זה צריך להיעשות מתוך שיקול דעת זהיר וקפדני, ורק במקרים המוגדרים כצרכי חובה. לכל אחד ואחד יש את הקריטריונים המיוחדים למצבו הכולל, הקובעים מה הוא חייב ועם מה הוא יכול לשרוד. אין ספק שאדם המצויד בשיקול הדעת הנכון והוא נזקק לכסף למטרה המוגדרת אצלו כהכרחית – יכול לקחת הלוואה בתנאים מסוימים. כשדיברתי מקודם על הרעיון המוטעה שהשתרר בציבור התכוונתי בעיקר לכך שהאבחנה מה חייבים ומה לא היטשטשה מאוד. הצורך האמיתי כבר מזמן לא מהווה שיקול מהותי, כי הלא יש גמ”חים רבים ומה הבעיה, מקסימום נלווה מגמ”ח אחר. אם הגישה הזו תשתנה ואנשים ילמדו לחיות בזהירות כלכלית כביכול אין גמ”חים בעולם, למעט מקרי חירום אמיתיים, או אז תשתחררנה משפחות רבות מתלותן בגלגלי ההלוואות הנשחקים ותלמדנה כיצד להסתדר עם מה שיש, גם אם זה אומר להדק את החגורה ולחיות חיי צנע.
