סיפורה הטראגי של הצוללת דקר ששקעה במצולות על 69 אנשי ציוותה.
כתבה שנייה
לכתבה ראשונה
היעלמותה המסתורית של הצוללת דקר והעדר כל רמז למיקומה גרמו לכך שהיא לא תרד מהכותרות. דעת הקהל בארץ לא השלימה עם העובדה שסתם כך נעלמה לה צוללת על אנשיה. הימים היו ימי מלחמת ההתשה ופעולות מלחמתיות במזרח התיכון היו דבר שבשגרה. חודשים ספורים קודם לכן טובעה המשחתת אילת על ידי אש מצרית וכל אזור התעלה שקק מעשי איבה הדדיים.
המלחמה הקרה בין ארה”ב לרוסיה הייתה אף היא בשיאה בימים אלו. פעולות ריגול וביון באזורים שונים בעולם בין המזרח למערב נעשו כל העת. אווירה זו היוותה קרקע פורייה לכל תיאוריה צבאית. שוחרי הקונספירציות חגגו באותם ימים שבהם אנשים הסכימו ‘לקנות’ כל מהלך אפשרי.
על רקע זה הלכה והתפתחה סביב היעלמות הדקר חרושת שמועות – חלקן הגיוניות וחלקן הזויות ומופרכות.
ממזרח תיפתח הרעה?
תיאוריה אחת הייתה שהדקר טובעה בידי הסובייטים. כידוע, במלחמת ששת הימים הייתה ברית המועצות ספקית הנשק העיקרית של מדינות האויב הערביות, כמצרים, סוריה ועוד. לאחר תבוסת הערבים במלחמה זו ניתקה בריה”מ את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, והמזרח התיכון נחלק, פחות או יותר, לשניים: המדינות הערביות בחסותה המלאה של בריה”מ מול מדינת ישראל, אי בודד בים האיבה, שנהנתה מתמיכתה ומחסותה החלקית של ארה”ב.
הסובייטים לקחו חלק פעיל במלחמת ההתשה. טכנאים וקצינים רוסיים רושתו לאלפיהם בכל דרגי הצבא המצרי והסורי, ולמעשה בשלב מסוים קיבלו עליהם הרוסים את הפיקוד על ההגנה האווירית בצבאות אלו. בנוסף, תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים נכנסו כוחות ימיים גדולים של הצבא הסובייטי לנמלי הים של מצרים וסוריה, תוך העברת מסר ברור שתקיפה חוזרת של מדינות אלו תהווה כמתקפה על בריה”מ.
כצעד מובן נמנעה ישראל מכל מהלך שיכול היה להתפרש כהתגרות ברוסים, ואכן כמעט ולא אירעה התנגשות שכזו.
אך הימצאותם של כוחות סובייטים באזור וכוונותיהם המוצהרות הובילו לביסוס התיאוריה ולפיה מארב סובייטי מתוכנן לכד את הדקר אי שם בלב ים והטביע אותה.
אך הסבירות להתפתחות שכזו הייתה נמוכה מאוד. בעיקר משום שמארב שכזה מבוצע על ידי כוחות משולבים הכוללים מטוסי סיור וכמה אוניות. קשה מאוד להסתיר מערך שכזה מעיני גורמים אחרים המקיימים פעילות מודיעינית רצופה באזור. הן האמריקאים והן הישראלים היו ערים למתרחש מבחינה מודיעינית ולא נקלטה אצלם כל פעילות סובייטית שעשויה הייתה להתפתח לכדי מארב שילכוד את הדקר. לכן נשללה התיאוריה הזו לחלוטין בקרב אנשי המקצוע תקופה קצרה לאחר היעלמות הדקר.
למרות זאת, זכתה תיאוריה זו לעדנה עם תחילת גל העלייה מרוסיה בשנות התשעים. העולים החדשים, שחלקם שירתו בזרועות הצבא הסובייטי, נטו לייחס כל דבר למולדתם הקודמת ובכלל זה גם את הפגיעה, כביכול, בצוללת הישראלית. אך אף על פי כן, מעולם לא בוסס חשד זה ברצינות ולא קיבל תימוכין משום גורם רשמי.
הסברה המצרית
תיאוריה נוספת טענה שהדקר הותקפה והוטבעה בידי חיל הים המצרי. קו המחשבה שעמד מאחורי סברה זו היה פשוט. בין ישראל למצרים שרר אז מצב מלחמתי לכל דבר. ההצלחה שעמדה למצרים בטיבוע המשחתת אילת דרבנה אותם לחפש הישגים נוספים בתחום הימי, ומה יותר מתאים לכך מאשר טיבוע הצוללת דקר.
אך גם תיאוריה זו לא החזיקה מעמד. ראשית, כמה ימים לאחר תחילת החיפושים הודיעה ממשלת מצרים שאין לכוחותיה כל קשר להיעלמות הדקר ואין לה שמץ מושג היכן הצוללת. סביר להניח שאם אכן ידם של המצרים הייתה במעל הם היו מתגאים בהישג נדיר זה ולא מצניעים אותו. אמנם לאחר תקופה מסוימת צצו בעיתונים המצריים סיפורים שונים המייחסים את היעלמות הדקר לזרועו של חיל הים המצרי, אבל בישראל התייחסו לכך בחוסר אמון מלא. מאז ומתמיד ידועים היו כלי התקשורת הערביים בחוסר נאמנותם למציאות ואין כמו היעלמות מסתורית כדי לשלהב את דמיונם הפורה ולעצב את המציאות מחדש.
שנית, ביצועיו של חיל הים המצרי מעולם לא נסקו מעבר לבינוניות. לייחס לו מבצע מורכב ואתגרי של הטבעת צוללת, זה היה כבר בגדר ‘פירגון יתר’ והצמדת יכולות שאין לו. כמו כן, בדיקות שנערכו באותה עת העלו כי לא התקיימה כל פעילות ימית מצרית בגזרת ההיעלמות המשוערת. כך שגם תיאוריה זו לא זכתה מעולם להתייחסות רצינית.
הכול פתוח
לצד כיווני חשיבה אלו, ההגיוניים במהותם, התפתחו תפיסות מוזרות בעלות הילה מסתורית. הן דיברו על כך שהצוללת בעצם נלקחה בשבי על ידי גוף עוין ונוסעיה חיים ומוחזקים כבני ערובה. על השאלה המתבקשת – מדוע אף גורם לא לוקח את האחריות למעשה ומנצל את קלף המיקוח המכובד שיש לו כדי להמירו במחיר הולם, ענו מצדדי רעיון החטיפה, שטרם הגיע הזמן. כלומר החוטפים מחכים לשעת הכושר שבה גובה התמורה יטפס לשיא ואז יחשפו את האוצר שברשותם …
כמובן שאף גורם לא שקל ברצינות הלך מחשבה שכזה. ההנחה הרווחת הייתה שהצוללת טבעה מסיבות לא ידועות וכל אנשיה נספו. אך כל עוד ולא בוססה ראייה מוצקה כלשהי על גורל הדקר, נפלה כל תיאוריה על אוזניים קשובות של חלקים מהציבור.
הכאב וההנצחה
תעלומת הדקר הפכה לפצע פתוח בתודעה הלאומית. הצוללת האבודה הונצחה בדרכים רבות. כמה רחובות בערי הארץ נקראו אח”י דקר ורבים מאיתנו מכירים את תחנת המוניות דקר שברחוב עזרא בבני ברק – הקרויה אף היא על שם הצוללת הנעלמת.
העיתונאי ערן שורר שירד מהצוללת בגיברלטר – קודם שיצאה למסעה האחרון – ובכך הפך בעצם להיות הניצול היחיד ממנה, כתב ספר מיוחד על שהותו בצוללת בשם: ‘ששה ימים בדקר’.
מעניין במיוחד תיאורו על טבח הצוללת, רס”ל אברהם עטרי ז”ל, שהצליח לשמור על כשרות מליאה במטבח הדקר – משימה לא פשוטה בתנאי שיוט מסוג זה. אגב, אותו טבח כונה על ידי מפקד שייטת הצוללות דאז, הדר קמחי, ‘אחד מל”ו צדיקים’ – בשל הקפדתו על ענייני היהדות.
ממשיכים לחפש
ההחלטה הרשמית על טביעתה המשוערת של הדקר לא עצרה את החיפושים אחרי הצוללת האבודה. האמצעים המוגבלים שהיו בידי חיל הים באותם ימים לא אפשרו אמנם חיפוש של ממש בקרקעית הים, אך כל כיוון חקירה נבדק בקפידה.
מעט יותר משנה לאחר היעלמות הדקר, ב- 9 בפברואר 1969, אירע מפנה דרמטי. הממשל הצבאי בעזה קיבל דיווח מדייג מקומי על מציאת מוקש גדול בחוף חאן יונאס. אנשי חיל הים שהגיעו למקום גילו להפתעתם שהמוקש אינו אלא מצוף סימון כתום הקבור חציו בחול.
המצוף נלקח לבדיקה בבסיס חיל הים באשדוד ושם זוהה מיידית כשייך לצוללת דקר – דבר שהוביל להתרגשות גדולה ומובנת. המצוף מורכב מגליל פח, צבוע בכתום, שבתוכו מיכל אטום המכיל משדר. תפקידו של המצוף הוא להשתחרר מהצוללת בעת מצוקה ולדווח על מיקומו באמצעות גלי רדיו. כבל באורך כמאתיים מטרים מחבר את המצוף לצוללת כך שלאחר איתורו נקל למצוא אותה. לדקר היו שני מצופים – קדמי ואחורי, וזה שהתגלה היה האחורי. אמצעי הזיהוי היו ודאיים ולא הותירו מקום לספק. כל שנותר, היה ללמוד את המצוף לעומק ולנסות להבין מניתוח ממצאיו את סוד היעלמה של הדקר.
המומחים פירקו את המצוף לגורמים וחקרו את חלקיו. הסתבר שהוא נפגע בכמה מקומות. גליל הפח נבקע וחדרו מים לתוכו, אנטנת המשדר נקצצה, ארבעה מחזירי אור נעלמו ואובחנו נזקים נוספים. כמו כן, כבל הקישור לצוללת נחתך קרוב מאוד למצוף והותיר רק קטע קצר של כ- 65 ס”מ.
החוקרים התעמקו גם ביצורים האורגניים שקיננו במצוף: תולעים, צדפות ועוד.
מניתוח כל הממצאים הגיעו אנשי המחקר למסקנה נחרצת, שהוכחה כשגויה לחלוטין כעבור שנים, שהדקר נמצאת במים רדודים קרוב לחוף המצרי. כלומר, די קרוב להיכן שהמצוף נמצא. מסקנה זו סתרה לחלוטין את הדו”ח שהנפיק חיל הים מיד לאחר ההיעלמות ובו נקבע שהצוללת אבדה בסמיכות לנתיב השייט המקורי שלה – רחוק מאוד מהחוף המצרי.
מבוי סתום
מסקנה אומללה זו נתנה ביסוס מחודש לתיאוריית ההטבעה על ידי חיל הים המצרי והעלתה מחדש את הסברה שמפקד הצוללת שינה את מסלולה והתקרב לחוף המצרי ללא שעדכן בכך את מפקדת חיל הים בחיפה.
בנוסף, ההנחה החדשה בדבר מיקומה של הדקר הקפיא למעשה את החיפושים אחריה למשך למעלה מעשר שנים. כי עקב מצב המלחמה ששרר בין ישראל למצרים באותן שנים, לא יכלו להתבצע חיפושים בשטח הטריטוריאלי המצרי.
רק בתחילת שנות השמונים, תחת מטריית הסכם השלום הישראלי-מצרי, קיבלה המסקנה מחקירת המצוף ביטוי מעשי, והוחל בביצוע סריקות נרחבות באזור החוף המצרי. לא פחות משלוש סדרות חיפוש נערכו בגזרה המצרית וכולן לא הניבו דבר. כך חלפו להן שמונה שנים נוספות עד שב- 1988 מינה מפקד חיל הים דאז, אברהם בן שושן, את תא”ל הדר קמחי (מפקד שייטת הצוללות בעת היעלמות הדקר) לאחראי על מבצע החיפושים. לאחר בחינת הראיות מחדש החליט קמחי לחזור להנחה הקודמת ולפיה הצוללת לא סטתה ממסלולה באופן משמעותי. גזרת החיפושים הועתקה שוב ללב הים התיכון הפעם בדגש על הים האגאי. חופי האיים רודוס וכרתים נסרקו עד לעומק של 350 מטרים אך גם הפעם העלו המחפשים חרס בידם.
השנים חלפו להם בזו אחר זו. מפקדי חיל הים בתורם לא זנחו את מחויבותם למציאת הצוללת ומשפחות הנעדרים המשיכו בלחציהן. התעלומה קיבלה מימד זמן של למעלה מעשרים שנים ללא כל קצה חוט, למעט המצוף שלא הוביל למעשה לרמז של ממש.
פריצת דרך
באמצע שנות התשעים הלכה והתקבעה התובנה שמוצו החיפושים בכל הגזרות האפשריות למעט במים עמוקים. כדי לחפש במעמקים אלו, המגיעים גם ל- 3000 מטרים, נדרש ציוד יקר ומתקדם שלא היה בידי ישראל, אך האמריקאים החזיקו בו.
רצתה ההשגחה ובאותה עת הגיע לארץ לביקור אדמירל ג’רמי בורדה מפקד חיל הים האמריקאי. אדמירל זה היה היהודי היחיד שהגיע לתפקיד חשוב זה בצבא ארה”ב. בפגישתו עם מפקד חיל הים הביע האדמירל את רצונו לסייע לישראל בעניין הצוללת העלומה. שנה לאחר מכן נפטר אדמירל ג’רמי בורדה אך הצי האמריקני קיים את מחויבותו של המפקד המנוח והעמיד לרשות צוות החיפושים צוללת מחקר גרעינית. בנוסף, קישר הצי את ישראל עם חברה מסחרית, בשם ‘נאוטיקוס’, בעלת התמחות מיוחדת בתחום חיפוש שברי אוניות במעמקי הים.
צוללת המחקר אמנם לא סיפקה את הסחורה בהיותה מוגבלת לעומקים של עד 1000 מטר בלבד אבל שיתוף הפעולה עם חברת נאוטיקוס הוכח כמשתלם ביותר.
בשנת 1999 גובש סופית צוות חיפוש שכלל את אנשי חיל הים ומומחים מחברת נאוטיקוס. הם הצטיידו בספינות מחקר מיוחדות שנשכרו לשם כך, והרכיבו עליהם סונאר צד ורובוט צילום.
גזרת החיפוש המשוערת חולקה ל- 16 רצועות. בכל רצועה הורד הסונאר, המחובר בכבל ארוך במיוחד, למעמקים ושיגר אותות שנותחו במחשבי ספינת המחקר. השימוש בסונאר נדרש לזהירות מירבית, שכן היה עליו לשייט בגובה מועט על פני קרקעית הים ללא שייגע בה ממש, מחשש לפגיעה בו.
הרגע הגורלי
באופן מפתיע חלפה סריקת 15 הרצועות הראשונות ללא תוצאות ודווקא ברצועה האחרונה חש איש צוות ישראלי צורך לבדוק תוצאת סונאר מסוימת מקרוב. רובוט הצילום המשוכלל הורד למעמקים, ושם בעומק של 2950 מטרים, הוא החל לשדר תמונות המראות בבירור חלקים מגוף של צוללת. בחינת רצף התצלומים לא הותיר מקום לספק. השברים המונחים על קרקעית הים בין כרתים לחיפה משתייכים לצוללת דקר! וכך, ביום שישי ה- 28 במאי 1999 נפתרה סוף סוף התעלומה המתמשכת בת 31 השנים.
הידיעה המרעישה פשטה חיש מהר בארץ והעלתה את הפרשה הישנה שוב לכותרות. משפחות הנעדרים קיבלו ידיעה רשמית על מציאת הצוללת והבטחה לחקור את שרידיה, בתקווה שימצאו שם גופות החללים וממצאים נוספים העשויים לשפוך אור על נסיבות הטביעה.
חקר השרידים
באוקטובר 2000, כשנה ורבע לאחר התגלית הגדולה, יצא לאתר הטביעה צוות מחקר מקצועי שכלל פתולוגים, מהנדסים ימיים, חוקרי תאונות ימיות, אנשי צוללות ומומחים נוספים.
הם ביצעו במקום מחקר מקיף ביותר באמצעות רובוט צילום ואמצעי חישה נוספים. גוף הצוללת צולם מכל זווית אפשרית ונבחנו מערכותיה. נלקחו דגימות מים וקרקע ונמדדו טמפרטורה, מליחות וזרמים. לא נמצאו כל שרידים מגופות אנשי הצוות או מחפציהם למעט פרט אחד. בקרבת הצוללת אותרה חליפת מדים ארוזה בתוך שקית פלסטית. היא נשתמרה בצורה חלקית ואף אפשרה את זיהויה כשייכת לרב”ט יוסף אלמוג, מכונאי בצוות הדקר.
הסיבה לאי מציאתם של שרידי גופות כלשהם הוצגה כתוצאה סבירה למדי של השפעת התנאים בעומק הים – שיחד עם יצורי המים השונים מאכלת חומר אורגני לבלתי הותיר שריד.
ניתוח הממצאים השונים לא הצליח לבסס באופן חד משמעי את הסיבה לקריסתה של הצוללת אך הוא הצליח לתת תמונה די ברורה. חלקי הסיפון שניתקו ממנה ושלושת מדוריה המרכזיים שקרסו ונמעכו מצביעים על סוג של פגיעת לחץ הנובעת מצלילה אל מעבר לתחום המירבי. התרחיש המסתבר ביותר לאור גילויים אלו הוא כזה. בעיצומו של לילה נתקלת הדקר באופן מפתיע בכלי שייט המתקרב אליה. בתגובה מיידית מתחיל נוהל צלילה כדי להתחמק מהפגיעה. למרבה הצער, תנופת הצלילה עזה מידי והדקר אינה מצליחה לבולמה. עד מהרה חוצה הצוללת את תחום הביטחון בן ה- 200 מטרים ולחץ המים מבקע אותה ומשביתה לחלוטין. חסרת אונים יורדת הדקר למצולות ומתנגשת שם בעוצמה בקרקעית הים – שם היא מתפרקת לכמה חלקים ונותרת למעצבה ל- 31 השנים הבאות.
גשר הצוללת נשלה מהמעמקים והועבר למוזיאון חיל הים בחיפה – למזכרת עד. מחשש להתפרקות של גוף הצוללת הפגוע הוחלט להשאיר אותו במקומו.
רק שלט קטן על חרטום הדקר ועליו הכיתוב “לא נשכחתם”, מעיד במעמקי הים על עבודת המחקר המקיפה שנערכה בהם.
