בס”ד
ואחד ש(אינו) יודע לשאול
הוא ישב שם על הבמה בין חבריו, שולחן כבוד ובו רבנים נשואי פנים ניצב מהצד, מיקרופון עמד לפניו, ואולם גדול גדוש אנשים השתרע לפניו.
ואז הזכירו את השם שלו.
עיניו התרוצצו במהירות על פני האנשים שבקהל. עיניים לחות חיכו לו שם, נעוצות בו ומקרינות עליו את כל הטוב שבעולם. הוא קיבל מעין זריקה של חיזוק, זקף את ראשו והשיב בביטחון.
***
“ילד חינני” כך אמרו עליו תמיד כולם, ויש שהוסיפו צביטת לחי, כאילו כדי לאשר את דבריהם. והוא שמע ושתק, מחייך, אבל ליבו היה פצוע. חבריו גמאו כבר קטעי קריאה שלמים, קוראים פסוקים, משננים משניות, ואפילו ממלאים דפי עבודה בכתב צפוף, אבל הוא – נותר לו אי שם מאחור. הוא נשאר ילד חמוד וחינני. ותו לא.
המלמדים התחלקו לשניים. היו כאלו שהתייאשו ממנו מראש, שלא ציפו, שלא ביקשו, שלא הציבו יעדים, והיו את אלו שהתעקשו ודרשו, ואף גערו ונזפו, אפילו הענישו. אבל היו מעשיהם דומים למי שמבקש מילד שגובהו כמטר ועשרים בסך הכול, לנגוע בידיו בתקרה שגבוהה כשלושה מטרים, זאת בעודו עומד על הרצפה, ובתוספת אזהרה שלא יטפס על שום דבר.
היה מלמד אחד, שאמר להורים שלו בביטחון רב – אצלי הוא ילמד לקרוא! הנחרצות שבטון הדיבור שלו העידה על העקשנות שלו, והוא אכן התעקש. ואילו הוא שילם את המחיר, מחיר כבד. הוא הכריח אותו לקרוא קטעים ומנע ממנו לצאת להפסקה עד שיעמוד ביעדים היומרניים. יש לציין כי גם המלמד השקיע לשם כך מזמנו החופשי, כשהוא מנסה להכריח אותו ללמוד לקרוא ולכתוב, “אתה חייב להתייחס לזה כמו שזה משחק כדור שאתה הכי אוהב, משהו שאתה משתוקק אליו וחפץ בו” הדריך המלמד, וניסה להמחיש עד כמה מדובר בדבר שחשוב עבור התלמיד עצמו, ועד כמה כדאי להשקיע בו. הייתה זו התקופה הקשה יותר בילדות שלו.
הוא לא באמת הבין אותו ולא היה לזה סיכוי להצליח.
הוא היה מנסה, אבל האותיות קיפצו להם בעליזות מול עיניו, לפעמים פצחו בריקוד, ולעתים תעתעו בו כשהן מחליפות מיקומים ושורות ללא הרף מול עיניו. “רק בי הם עושות את זה” היה מהרהר לעצמו במחשבות של ילד בן שבע, “רק בי הן מתעללות המילים והאותיות כל כך, רק אלי הן נטפלות, ולא לאף אחד מחבריי שקוראים בשטף וכותבים במרץ..”.
מאוחר יותר יקראו לזה בשמות כמו – “דיסלקציה”, “דיסגרפיה”, יהיו שיבינו כי מדובר במגבלה שבלי כלים מתאימים פשוט אין לו הכלים להתמודד עמה, אבל בתחילה הוא היה סתם ילד חמוד ש’לא עושה כלום’.
לאחר שגדל והתבגר, והבין דבר או שניים על החיים, לא יכול היה שלא לבקר את צורת ההסתכלות הזאת של הסביבה כלפיו. כאילו זכות הקיום שלו בעולם הזה, בחברה הזו, היא אך ורק דרך מטלות קריאה וכתיבה. כביכול ציונים טובים במבחנים הם אלו שימדדו האם החיים שלו כולם הינם מוצלחים או שמא יהיו הם שם נרדף לכישלון. “ומה אם אין לי יכולות לכבוש פסגות בלימוד ובמבחנים, אבחל ניחנתי משמים בלב רגיש ואמפטי, שבוכה לנוכח כאב ומצוקה של האחר ושמח בשמחתו ש…
