בס”ד
תחיית המתים
דל, אביון, מך, רש, כל ההגדרות הללו ועוד כהנה והנה ביטויים ותיאורים על אודות המחסור שידע ר’ יצחק, מחסידיו של הרה”ק רבי אהרון מקרלין זיע”א, היו מטיבים להגדיר את מצבו של ר’ יצחק. אולם עני הוא לא היה.
עשיר, למדונו רבותינו הוא זה אשר שמח בחלקו, והעני, אפוא, הוא זה שאינו שמח בחלקו. ובכן ר’ יצחק אכן היה דל ואביון, ובביתו לא היה בנמצא מזון אלא כדי חייו ועוד פחות מכך, אולם ככל שחסר היה נכסים של חומר, כך עשיר היה ברוח, וככל שיותר ידע מחסור בדברים הצריכים לגוף, כך ליבו היה מלא וגדוש בשמחה ובטוב לבב, עד אשר כל אימת שהיו פוגשים אותו – נהרת פניו הילכה לפניו, והשמחה שקרנה ממנו הדביקה את הסובבים אותו באותה שמחה מיוחדת.
אלא שמאור פניו והחיוך ששוכן עליהם תדיר בכל ימות החול, היו הם כאין וכאפס לשמחה שהקיפה אותו בשבתות ובימים טובים. או אז הייתה שמחתו מרקיעה שחקים, ואף הילוכו של שבת היה בצעדים המזכירים ריקוד, נוגע ולא נוגע בקרקע שלרגליו, כאילו מבקש לרחף אל על בשמחתו כי רבה. אותה שמחה בשבתות וימים טובים קיבלה ביטוי גם באורחים שהסבו לשולחנו, שאיכשהו היה מלא תמיד וגדוש במטעמים לענג את השבת ולכבדה, והיו זמירות ותשבחות בוקעות מביתו העליז, הנתון בשמחה של מצווה.
===
שכן היה לו לר’ יצחק החסיד, שכן שאולי לקרוב נחשב בהיבט הפיזי, אולם רחוק כמטחווי קשת היה מעולמו הפנימי הצוהל. למעשה, דומה שאין תחום בו לא הקפיד השכן הקפדן להיות היפך הגמור מר’ יצחק, ונראה כי כל נתון, עובדה, תכונה או הנהגה שתמצא אצל ר’ יצחק העני, הרי שלכשתסובב אותן במאה ושמונים מעלות, או אז תגיע למאפייני אופיו של אותו שכן.
עשיר היה אותו שכן, ובעל נכסי חומר רבים מספור, אולם השמחה הייתה ממנו והלאה. ביתו המטופח והמעוצב נקי היה מרבב, מבהיק בניקיונו עד שדריסת רגל לא ניתנה בו לגרגיר אבק נראה ובלתי נראה, אולם גם כל סממן של שמחה נותר על הסף, מבחוץ כמובן, ולא חדר פנימה. כאילו מנגנון דחייה רב עוצמה מופעל היה בו לכל מה שנגוע ולו במעט בשמחה ובטוב לבב. שקט היה הבית, ושממונו נשמר גם בעוד יושביו הזעופים שכנו בתוכו, ובעל הבית – תדיר היה לחוץ ועצבני, ומראה פניו הרוטן די היה בו בכדי להרחיק ממנו אפילו עוברי אורח מזדמנים, שלא הזדקקו ליותר ממחצית הדקה בכדי לעמוד על אופיו הבלתי סימפטי בעליל.
ככלל, מסויג היה השכן העשיר, וזאת בלשון המעטה, מהנהגותיו של שכנו העני, וצהלתו שעטויה הייתה על פניו, מתחה את עצביו שהיו מתוחים בלאו הכי, וכל אימת שדמותו של ר’ יצחק נגלתה בפניו, היו עורקי צווארו מאיימים להתפקע מחרון אף ומכעס בלתי מוסבר.
בשבתות ובחגים סבלו של השכן העשיר היה כפול ומכופל. השירה והריקודים שבקעו ועלו מביתו של העני, דקרו את ליבו כמדקרות חרב, וגרמו לו להגיף את חלונות ביתו כולם בהפגנתיות, כאילו איום אסטרטגי ראשון במעלה נשקף למבצר הזעף שלו – קולות שמחה מאיימים להסתנן פנימה, ועליו אפוא לעמוד בפרץ.
ימ…
