בס”ד
סיפור לל”ג בעומר // משה יאיר וינשטוק
#קוֹלוֹ זִימֵּר עָרִיצִים
אמרו עליו על ר’ מאיר שלום שההצלחה האירה לו פנים, בכך שבעודו אברך צעיר לימים, עם משפחה בשלבי הקמה ראשוניים – כבר חלש על נכסים ועסקים מסועפים, והוכתר כנגיד בזעיר אנפין. הוא עצמו חלק על ההגדרה הזאת, ולא, לא שלא היה מודע לסיעתא דשמיא הגדולה שהייתה לו בעסקיו, גם לא לעושר שהתדפק על דלתותיו, אלא שלא ההצלחה היא שהאירה לו פנים, כך סבר וגם הסביר לסובביו, להצלחה אין פנים כלל, הקדוש ברוך הוא בורא העולם, הוא שבחסדו הגדול זן ומפרנס לכול, ומידו הפתוחה ניזונים כל בני אנוש, וגם אני נהנה מיגיע כפיי בעזרתו יתברך ובחמלתו עלי.
והיה ר’ מאיר שלום הולך הוא ואמונתו עמו בכל דרכיו, משכים באשמורת שלישית של לילה ולאחר טבילה הגונה במקווה הטהרה, ובעוד קוים ראשונים של שחר עוד טרם הופיעו, כבר ישב רכון מעל לסטנדר צולל לעומקה של תורה יחד עם החברותא הנאמן. “הוא השותף שלי” היה מציג אותו בכל אירוע, ולכך האמין בכל ליבו, כי אמנם עוסק הוא לפרנסתו, אולם התורה – טוב סחרה מכול סחורה. יחד עם שותף עסקי זה טווה עסקים חובקי עולם במשעולי המסכתות, חיבר יחד ראשונים ואחרונים וצלל לעומק ים הסברות שוכח עולם ומלואו, כך מדי בוקר, עד שבאו תלמידי החכמים ואמרו שהגיע זה מכבר זמן קריאת שמע של שחרית.
לא היה זה מן השפה ולחוץ. ר’ מאיר שלום האמין בכל ליבו כי התורה, היא ורק היא סוד הצלחתו. היא שנותנת לו כוחות, היא שמעניקה לו את הבינה היתירה הדרושה בעסקים, והיא המתגמלת אותו בנתיבי ההצלחה בכל אשר פנה. והיה ר’ מאיר שולם משמר את הלימוד ואת החברותא מכול משמר, תומך ביד רחבה באברך התלמיד חכם – שותפו לעסק התורה, ויחד היו השניים עולים ומתעלים בתורה הקדושה.
ואז הגיעו העבים שכיסו את השמים הבהירים.
קול צלצול טלפון הרעיד את קירות העץ של הבית הברוקלינאי באותו ערב. הקול שמעבר לקו ביקש לדבר עם אבי המשפחה, והלה ניגש אל הטלפון שקבוע היה בקיר, בימים שעדיין לא הכירו את המצאת הסלולר וגם הטלפון האלחוטי לא היה נחלת הכלל. “מדבר מאיר שולם” הקול שמעבר לקו היה נשמע שפוף משהו, “רציתי להודיע כי מחר לא אוכל להגיע לחברותא, אל תמתין לי…” בתנועה איטית הניח החברותא את השפופרת אל כנה. הרהורים לפתו אותו, מוזר, אף פעם לא החסיר מאיר שולם, גם לא בעת אשר הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, גם הקול שלו נשמע היה לא טוב כל כך… בתנועה מהירה הרים את השפופרת מחדש וחייג, קולו של מאיר שולם נשמע מן העבר השני, “מאיר שולם אתה בבית?” שאל, ומשנענה בחיוב קבע החברותא נחרצות – “אני מגיע אליך”.
חששותיו של החברותא לא היו משוללי יסוד. בביתו הנאה של מאיר שולם, על כסאות העץ המגולפים ותחת נברשת הקריסטל הכבדה ישב מאיר שולם, עיגולים כהים סביב עיניו וארשת דכדוך ודאגה אופפת אותו. “אני חולה.. חולה מאוד…” קולו של מאיר שולם נשבר, ומקטעי המשפטים אותם השמיע, הצטיירה לה תמונה …
